עד שנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 נמנעו כלי התקשורת בארץ כמעט לחלוטין מעיסוק בשירותים החשאיים - המוסד והש"ב (שנקרא אחר כך "שב"כ") - ועד אמצע שנות התשעים אף אסור היה לפרסם את שמות העומדים בראש הארגון. יוצא הדופן מקרב כלי התקשורת היה השבועון "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי, שמצא דרך לעקוף את הצנזורה האוסרת על אזכור הגופים השונים של שירותי הביטחון בשמם, והעניק להם את הכינוי "מנגנון החושך".

באחד ממאמריו הגדיר אבנרי את "מנגנון החושך" כך: "מוסד ממשלתי בלתי רשמי, חסר מעמד חוקי, הניזון מכספים ציבוריים הנזקפים על חשבון סעיפי תקציב כוזבים [...] מוסד זה קשור עם הבולשת הפוליטית [...] הוא כפוף באופן פורמלי לדוד בן גוריון ולמעשה אינו אחראי בפני איש, כי איש אינו יכול לבדוק את אמיתות מסקנותיו".

במהלך שנות החמישים הקפיד "העולם הזה" להאיר את "מנגנון החושך" ואת העומד בראשו באור שלילי. איסר הראל, שכיהן אז כראש השב"כ, תיעב את השבועון ואת גישתו האנטי ממסדית הקיצונית, וראה באבנרי סוכן סובייטי. באותן שנים נעשו כמה נסיונות לפגוע במערכת "העולם הזה" ובאנשיו, וביניהם הנחת מטעני חבלה במערכת ובבית הדפוס של העיתון, תקיפתו של אבנרי בידי אלמונים וחטיפתו של התסריטאי וכתב "העולם הזה" אלי תבור.

השבועון ייחס את האחריות להתנכלויות הללו לשב"כ ולמנגנוני המדינה, שנהגו, לטענת אבנרי, לפתוח את הדואר שנשלח לעיתון ולעקוב אחרי פעילותו באמצעות האזנות סתר. טענותיו של אבנרי על אודות "התנכלות ממסדית" קיבלו תוקף ב-1956: ביוזמת השב"כ ובמימון משרד הביטחון הוקם שבועון מתחרה ל"העולם הזה" - "רימון". אולם היוזמה לא צלחה, ו"רימון" נסגר כמה חודשים לאחר הקמתו.

אבנרי אף רמז לקוראיו כי פעולותיו של "מנגנון החושך" חמורות דיין כדי להצדיק סרבנות מסים: "מנגנון הבילוש המסועף, המופעל נגד 'העולם הזה' והוא עולה לפי האומדנה חצי מיליון לירות לשנה. שואל אני את עצמי: האם יש לי הזכות המוסרית לדרוש ממך להמשיך ולממן מכספך [...] שהרווחת בזיעת אפך, את כלכלת האנשים הבולשים יומם ולילה אחרי חברי המערכת, המתקינים בדירותינו ובמשרדינו מכשירי האזנה, המקליטים כל מילה מדברינו בטלפון, המצלמים אותנו במצלמות סתר...". מאוחר יותר סיפר אבנרי שנודע לו ממנחם בגין שראש השב"כ הראל פנה אליו בבקשה שיתמוך בהעמדתו לדין באשמת ריגול למען ברית המועצות, אך בגין סירב.