נחום ברנע על "הזמן הצהוב":

"התכוננו לקראת שנת ה-20 לכיבוש. רצינו להקדים. הכתבה התפרסמה לבסוף בגליון יום-העצמאות 1987. חשבנו איך לעשות את זה אחרת. עלה רעיון בישיבת מערכת למסור חוברת שלמה לכותב אחד איכותי, ועלה השם של גרוסמן. הוא לא היה אז מאוד מוכר, נדמה לי שרק כתב את 'חיוך הגדי'. זה היה שילוב מעניין של מה שיכול לתת אינדיבידואל ומה שיכול לתת קולקטיב. גרוסמן פשוט עשה עבודת רפורטז'ה איכותית מאין כמוה. הוא גם הפגין אמינות גבוהה, חריצות, ותהליך העבודה היה פשוט נהדר. כולנו התגייסנו, התלהבנו. היתה השקעה גדולה בתצלומים, בכיתובי התמונה, ניסיון להפוך את העיתון לאלבום. החשיבות בכתבה היתה, לדעתי, שהיא גילתה בפעם הראשונה לרוב הישראלים שהם עם כובש. לא היו אז מחסומים כמו היום, אבל היה מחסום שקוף, וגרוסמן בא והפך אותו למוחשי, בא ואמר, 'ככה זה לא ילך'. הוא שם את האצבע על התופעה שעומדת לפתחנו, שעומד לבוא איזה ענן. כולם ראו ענני כבש, והוא ראה ענני גשם.

"ל'זמן הצהוב' היתה השפעה אדירה, גם מחוץ לגבולות ישראל. אני חושב שהוא תורגם ל-20 שפות. מה שהאריך את חייו של העיתון ["כותרת ראשית"] בכמה חודשים היו התמלוגים שקיבלנו מה"ניו-יורקר", שפירסם אצלו את 'הזמן הצהוב'. תפוצת העיתון עמדה בדרך כלל על כ-14 אלף עותקים, והגיעה לעתים ל-20 אלף. גליון 'הזמן הצהוב' הופץ ב-40 אלף עותקים".

(מתוך ראיון ל"לקסיקון העין השביעית")