שנה לאחר הקמת ממשלת נתניהו מגישה שרת התקשורת, לימור לבנת, מסמך שמבטא את האני-מאמין שלה. המסמך, שמתווה עקרונות למדיניות התקשורת של הממשלה בחמש השנים הבאות, הוכן על-ידי ועדה בראשון אלוף (מיל') יוסי פלד. לבנת אימצה אותו במלואו.
דו"ח פלד ממליץ להקים רשות לתקשורת ציבורית בישראל, במתכונת דומה לאף.סי.סי האמריקאי, שתפקח על כל ערוצי השידור. הוא ממליץ להקים עוד ערוץ טלוויזיה מסחרי, להסדיר הקמת ערוצים לווייניים וערוצי כבלים ייעודיים ולהפוך את תחנות הרדיו האזוריות לארציות. הדו"ח נמנע מלטפל ברשות-השידור. עם זאת, המגמה העולה ממנו היא הרחבה גדולה בשידור המסחרי וצמצום בשידור הציבורי. לדעת לבנת, על הממשלה לסגור את הטלוויזיה החינוכית ואת גלי צה"ל.
איור: עדי רווה
לבנת, 46, פרסומאית לשעבר, שעשתה את הקריירה הציבורית שלה בתוך הליכוד, מחפשת את האמירה העצמאית שלה בממשלה, לפעמים על אפו ועל חמתו של נתניהו. בתחילת יוני היא נפגשה עם חברי מערכת "העין השביעית" בלשכתה בירושלים. בפגישה נכחו גם היועץ שלה, צביקה האוזר, ויועצת התקשורת, איילה בר. אנחנו מביאים קטעים מדבריה.
* * *
תפיסת העולם שלי היא שהעולם הולך וצריך ללכת לקראת חופש בכל התחומים ותחרות בכל התחומים, לתת אפשרות לכל אזרח, לכל אדם, לבחור מה הוא רוצה לקנות, במה הוא רוצה לצפות, מה הוא רוצה לראות, מה הוא רוצה לשמוע בכל תחום ובכל עניין. זה נכון לגבי חופש הבחירה של הצרכן במוצרי צריכה וזה נכון לגבי תקשורת – טלקומוניקציה, טלפונים ועוד, וזה נכון בעיני, גם לגבי תקשורת המונים.
אני עושה את ההשוואה בין התקשורת המשודרת, רדיו וטלוויזיה, ובין העיתונות. נניח שמחר בבוקר תקום קבוצה ותרצה להקים עיתון יומי נוסף, ויבואו ויגידו, היי, מה פתאום, יש די עיתונים יומיים, בשביל מה צריך עוד עיתון? שוק הפרסום נורא קטן, וזה יפגע בעיתונות ובסוף זה יפגע בחופש העיתונות ובחופש הביטוי.
ואני אומרת, לא. אני לא יכולה להעלות על דעתי שתקום המדינה ותתערב בשאלה כמה עיתונים יהיו בישראל. אצל אנשים חופשיים במדינה חופשית זה לא מתקבל על הדעת. לעומת זאת, יש אנשים שסבורים שהמדינה כן צריכה להתערב בשוק השידור, להגביל את מספר ערוצי הרדיו, את מספר ערוצי הטלוויזיה, מה צריך כל-כך הרבה, מי יראה את כל זה, איך ימומנו כל אלה וכו' וכו'.
התפיסה שלי אומרת שהמדינה לא צריכה להתערב. היא צריכה לאפשר בכל התחומים, לרבות שידור, לכל יזם לעשות מה שהוא רוצה, כשיש רק הבדל אחד בין תקשורת כתובה ובין תקשורת אלקטרונית: המשאב מוגבל. אין לנו די תדרים לתת לכל מי שרוצה. אבל גם הבעיה הזאת תיפתר, בבוא העת. היא כבר קרובה לפתרון, כי הדחיסה והלוויינים והטכנולוגיות החדישות מאפשרים לשדר הרבה יותר על אותו מקטע תדרים שעומד לרשותנו. לכן התפקיד שאני רואה לעצמי כממשלה הוא לא להשתלט על שוק השידור, אלא להפך, לפתוח אותו.
נוהגים להאשים אותי, או את הממשלה, שאנחנו רוצים להשתלט על התקשורת, להלאים אותה. דן שילון ואחרים האשימו אותנו שאנחנו רוצים לחלק מכרזים למקורבי הליכוד, ועוד כהנה וכהנה. אני אומרת שכל זה פשוט לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. ברגע שפותחים הכל, ברור שאי-אפשר להשתלט. נכון שזה ייקח כוח מאותם ערוצים שמשדרים כרגע. יהיה מבחר יותר גדול, היצע יותר גדול, ואנשים יוכלו להחליט בעצמם לאן הם רוצים ללכת. אז יירד הרייטינג של הערוצים הנוכחיים. סביר להניח שזה מה שיקרה, כי אחרת לא יהיה מי שישקיע בערוצים החדשים, והם ייסגרו.
▪ ▪ ▪
אנחנו מדברים היום על חמישה ערוצים ייעודיים בכבלים, הכל מתוך אותה תפיסה, שאם יש ציבור שיש לו עניין בשידור ייעודי כזה או אחר, ואם יש מי שמעוניין ומסוגל להרים את זה כלכלית, למה לא?
אנחנו מדברים על ערוץ בערבית; ערוץ מורשת ישראל; ערוץ ברוסית, עם חלונות לשפות נוספות, אמהרית למשל, או פרסית – השר קצב מאוד מעוניין בשידורים בפרסית. אם יש לזה היתכנות כלכלית אני לא רואה כאן שום דבר רע; ערוץ למוזיקה ישראלית, כולל ים-תיכונית, מין אם.טי.וי. ישראלי; וערוץ חדשות. מועצת הכבלים המליצה על כל החמישה, הממשלה אישרה, ובתוך זמן קצר זה יגיע לוועדת הכלכלה של הכנסת, שצריכה לאשר את המימון מפרסומות. מיד לאחר שתאשר נוכל להריץ את המכרז לערוץ הערבי, שנמצא בצנרת, ולפרסם מכרזים נוספים.
אינני יכולה להשיב לשאלה, אם ערוץ ברוסית יחזק את ההתבדלות של העולים מרוסיה. המציאות היא שנותנת את התשובה. והמציאות היא שלעולים מרוסיה יש התרבות שלהם, המפלגה שלהם, העיתונים שלהם, מרכזי ההתכנסות שלהם, ושלושת הערוצים הלווייניים שהם צופים בהם בכבלים.
ולא רק הם: יש מפלגות ערביות ויש מפלגה עדתית-מזרחית, גשר, ויש ש"ס. אנחנו יכולים לעצום את עינינו ולהתעלם. אנחנו יכולים לומר, התופעה בדלנית, מזיקה, אנחנו לא רוצים אותה, אבל זה לא יעזור – התופעה קיימת. חשבנו שאנחנו נמלטים מהבדלנות והופכים לעם ישראלי אחד שבו אין יוצאי פה ויוצאי שם, אבל טעינו. יש בחברה הישראלית היום יותר בדלנות משהיתה לפי 15 שנה. וזה רק הולך ומתחדד עם השנים.
מה שאנחנו עושים זה דווקא לשמר את השיח הציבורי והתרבות הישראלית. כי בזמן שכולם יקלטו כאן מאות ערוצים מכל העולם, דווקא השימור פה של כמה ערוצים ישראליים ישאיר אותם בבית. לא משנה כרגע אם הערוץ דובר רוסית או ערבית או עברית. הערוצים האלה, שהם ישראליים, שנמצאים בתוך הרגולציה שלנו, שמדברים על ישראלים, עם ישראלים ועל-ידי ישראלים, ולכן דווקא במובן הזה זה משמר ולא עושה את ההפך.
▪ ▪ ▪
אני לא רואה את המדינה כגורם שצריך לחנך את אזרחיה באמצעות כלי תקשורת המוניים. מדינה מחנכת את אזרחיה כשהם ילדים והולכים לבית-ספר. אבל לתפיסתי היא לא אמורה לחנך אנשים בוגרים ולמסור להם באמצעות התקשורת מסרים מחנכים, מסרים ציוניים, תרבותיים וישראליים.
יש לנו עניין ביצירה מקורית, למשל. אז אנחנו מגינים על יצירה מקומית בחקיקה, בזכיונות שנותנים. בשידור הציבורי אנחנו נותנים איזשהו סף של יצירה מקורית שצריך להיות בכל אחד מהערוצים הללו כדי שאנחנו נשמור על יצירה מקורית. אבל לצפות שהמדינה תחנך, אלה טיעונים של אתמול. הם לא יעזרו לנו. אנחנו לא יכולים להכתיב לציבור. במדינה שבה בצומת גולני פועלת מסעדה של מקדונלדס, למה אתם מצפים? אנחנו לא יכולים לעמוד ממול.
היה לי הכבוד והעונג לעבוד עם יורם ארידור, שהיה תקופה מסוימת שר התקשורת. היה בתקופה ההיא מה שנקרא "מחיקון", נוהל שמחק את הצבע בסרטים ששידרה הטלוויזיה. לא כי לא היה צבע, אלא כי המדינה החליטה עבור אזרחיה שלא טוב שיבזבזו כסף, מטבע זר, על טלוויזיות צבעוניות. זה היה, אם אינני טועה, ב-1981. מה עושה הציבור? הציבור לא מטומטם. הציבור קנה מכשיר שנקרא "אנטי-מחיקון", שמחק את המחיקון והחזיר את הצבע למכשירים. בא יורם ארידור, ביטל את המחיקון, ובא לציון גואל. מאז ועד היום כולנו רואים צבע.
אני מודה שהניסיון הזה השפיע במידה רבה מאוד על תפיסת עולמי. אני לא רוצה שהמדינה תכתיב לאזרחים שלה אם לראות בצבע או לא לראות בצבע, מכל טעם שהוא, אלא אם כן מדובר בטעם בטחוני. אבל היה עוד היבט לסיפור הנפלא על המחיקון והאנטי-מחיקון, והוא שהעולם והטכנולוגיה והאזרחים יותר חכמים מכל הממשלות הבולשביקיות שלהם. את העולם אי-אפשר לעצור.
היום יש לנו בעיה דומה. ערבים רצים לרמאללה וקונים צלחת לוויין עם ממיר, וצופים בשידורים מהלוויין הסעודי. לפי אחת ההערכות, יש כרגע מאתיים אלף צלחות בישראל ובשטחים. זהו האנטי-מחיקון של היום. אני אומרת: אי-אפשר להילחם בזה. גם לא צריך. מוטב להסדיר שידורים לווייניים בישראל – מה שאנחנו קוראים די.בי.אס – ומי שירצה צלחת יקנה. הבחירה היחידה שנותרה לנו היא להחליט אם לחוקק חוק שיסדיר את קליטת הלוויינים, או לטמון את ראשנו בחול.
מה אתם מציעים? שנאסור על קליטת ערוצים מכל העולם? שנחוקק חוק שאוסר על אדם לקנות צלחת? שנקים משטרת ממירים, ונבדוק אצל כל ישראלי במכס אם הביא צלחת מטורקיה? אנחנו לא נוכל למנוע מחמישים, מאה, מאתיים, שלוש מאות, אני לא יודעת כמה ערוצים, להגיע אלינו. הם מגיעים. אין לנו שליטה על זה. הטכנולוגיה לא שואלת אותי, לא מבקשת ממני רשות. היא לא מבקשת רשות משום ממשלה.
▪ ▪ ▪
אתם אומרים, אל תקימו ערוץ טלוויזיה מסחרי נוסף. זה ייתן בדיוק את ההפך, מפני שאם אנחנו מקימים ערוץ מסחרי נוסף שהוא ישראלי, הוא יהיה ישראלי, לפחות, על מגרעותיו ועל מעלותיו. אז נכון שהוא ייתן תרבות אמריקאית של כל מיני שעשועונים מחלקי פרסים. אבל הוא ייתן גם דברים אחרים. הוא ידבר עברית, הוא יהיה חלק מהחברה שלנו. דווקא בהקמת הערוצים האלה אני רואה צמצום של הסכנה, לא הרחבה.
▪ ▪ ▪
כל מה שאומר כאן על השידור הציבורי הוא על אחריותי האישית, ולא משקף לא את הסמכות שלי, לא את התפקיד שלי ולא את מה שיובא בסופו של דבר לממשלה. אני לא יודעת מה יובא. אין לי מושג מה [ארנון] צוקרמן מכין שם.
עלו כל מיני רעיונות איך ימומן השידור הציבורי, אם ימומן מדמי אגרה, מתקציב המדינה או מתמלוגים שישלמו הערוצים המסחריים למיניהם, בכלל זה הזכיינים של השידורים הלווייניים.
בעיני השאלה איננה מקור המימון, אלא התוכן. שידור ציבורי איננו יבוא של סדרה בריטית, למרות שאני מכורה לסדרות הבריטיות. בעיקרון, השידור הציבורי צריך להיות שונה מכל יתר הערוצים. בשביל להגן על השידור הציבורי לא צריך להיות בולשביקים ולהכתיב לאזרחים מה לראות. לא צריך לומר, האזרחים מטומטמים, אם יאפשרו להם הם יראו כל היום בידור, הם יהיו מסוממים. אני רואה הכרח בשידור ציבורי. השאלה היא כמובן מה זה שידור ציבורי. היום יש ערוץ אחד בטלוויזיה, קול-ישראל, גלי צה"ל וטלוויזיה חינוכית.
יש בעיה גם בפיצול וגם במהות. קודם כל, אני לא רואה שום סיבה שתשדר בארץ תחנה צבאית. צריך להיות ערוץ רדיו ציבורי, אבל לא צבאי. בדו"ח פלד מומלץ לסגור את גל"צ, ואני מקבלת את זה. אין לקיומו של גל"צ שום הצדקה. הצבא לא צריך להחזיק תחנת רדיו. אם צריך לספק צרכים לשידורי רדיו בשעת חירום, אפשר לעגן אותם בחקיקה שתחייב את כל הערוצים.
אני חושבת שגם הטלוויזיה החינוכית סיימה את תפקידה. המנדט שניתן לה עם הקמתה היה לספק שיעורים לשידור בבית-הספר. היום זה כבר מת, לא קיים. ממחזרים שם היום תוכניות ישנות. לפעמים משדרים תוכניות מלפני עשרים שנה, כל מיני "רגע עם דודלי" שאני זוכרת מילדותי, והיום זה נראה מצחיק ומגוחך, זה לא עונה לשום צורך. עם כל הכבוד לתוכנית כמו "זהו זה", שהיא תוכנית נפלאה, אני לא רואה בה שידור של טלוויזיה חינוכית.
כפי שאני רואה את השידור הציבורי, הוא עונה קודם כל לצרכים לאומיים, כמו למשל שידורים בשפות זרות, כמו שידורים בנושאים דלי רייטינג, כמו נושאים תרבותיים, מוזיקה קלאסית, ערוך המוזיקה או דברים מהסוג הזה, וכמו אותם נושאים שחשובים לנו מבחינת התרבות הלאומית הישראלית. וכמובן, חדשות.
אני חושבת שאופי השידורים צריך לנטות לכיוון הבי.ב.סי, אבל אין לי הגדרה ברורה ומדויקת. מכל מקום, סדרות קנויות מחו"ל לא צריכות להיות שם: לא בשביל זה מחזיקים אותם.
השידור הציבורי, כמו הערוצים המסחריים, צריך להיות כפוף לרשות התקשורת הלאומית, האף.סי.סי הישראלי, שתקום על-פי הצעות ועדת פלד. הרשות תהיה גוף אזרחי מקצועי, לא פוליטי. אני מתנגדת למעורבות של המפלגות בפיקוח על ערוצי השידור. היום, הוועד המנהל של רשות-השידור והמליאה בנויים על נציגי מפלגות. זהו מבנה עקום ומעוות.
נציגי ציבור צריכים להיות שם, כי השידור איננו עסק פרטי של אף אחד. הם צריכים לשבת ברשות התקשורת כמו שבדירקטוריון בזק יושבים נציגי ציבור. הם כן, אבל לא נציגים של מפלגות.
גיליון 9, יוני 1997