אורי אבנרי, 84, פותח כל בוקר בקריאת עיתון "הארץ". קורא ומתעצבן. עם אשתו הוא מתלוצץ באומרו כי רק כך, על-ידי מריטת העצבים מקריאת העיתון, יוכל להתחיל עוד יום באנרגיה מלאה.

נראה שהתעלול עובד היטב. יש לו די אנרגיה לניהול סדר יום של אדם צעיר בהרבה. בשבועות האחרונים גם היה זקוק לה כדי להיענות לאינספור פניות של אמצעי התקשורת. לרגל חגיגות שנת השישים למדינה, מצא את עצמו לפתע האיש, שאף עיתון ישראלי אינו מפרסם את מאמריו, מרואיין מבוקש. "נזכרו בי", כלשונו.

בסלון ביתו שברחוב בן-יהודה בתל-אביב מונחים על מדף אחד של הספרייה כרכי השבועון שערך, "העולם הזה", ועל מדף אחר כרכי דברי ימי הכנסת, שבה כיהן. בקצה אחד חלון המשקיף לים התיכון, שממנו הוא יכול לראות בכל ערב את השקיעה, ובקצה אחר מכשיר טלוויזיה שבו הוא צופה בשקיעה אחרת. שקיעתה של העיתונות בישראל. לא שפעם היתה קרובה יותר לטעמו, אבל אז, לפחות, עשו שיעורי בית, והיה לכל כלי תקשורת עורך. היום? אמרכלים.

האם התקשורת בישראל חופשית? עד כמה היא ממלאת את התפקיד המיועד לה במדינה דמוקרטית?
"היא חופשית לגמרי והיא לא חופשית בכלל. חופשית לגמרי מפני שאין לחץ שלטוני רשמי כמו במדינות מסוימות בעולם; היא לא חופשית בכלל מפני שהיא בת ערובה של עצמה. היא דומה לכלב שמחזיק את הרצועה בפיו והולך אחרי הגברת. הוא יותר מובל מאשר אילו הגברת היתה מושכת אותו אחריו בעצמה".

הנמשל כאן הוא צנזורה עצמית?
"זה הרבה יותר גרוע מצנזורה עצמית. צנזורה עצמית זה כשאתה יודע שיש נושא מסוים שאתה אוסר על עצמך לגעת בו. מה שיש פה זה תופעה מוזרה שכולנו מכירים אותה ואף אחד מאיתנו לא יכול להסביר אותה, חוץ מאשר מעולם החי, כאשר להקה של זאבים רצה ביחד ואף אחד אף פעם לא יוצא מהלהקה. אני כבר חושב על זה עשרות שנים – איך ההסכמה הזאת נוצרת.

"בגרמניה הנאצית, להבדיל, היה מיניסטריון התעמולה, ובמיניסטריון היה אדון בשם ד"ר אוטו דיטריך, הוא היה מכנס בכל בוקר את עורכי העיתונים החשובים בברלין וקובע מה יהיה נושא המאמר הראשי מחר ומה תהיה הכותרת הראשית. וכולם ידעו, כך שלא היתה שום הפתעה. אצלנו אין לא דיטריך ולא מיניסטריון התעמולה, והתוצאה היא בדיוק אותו הדבר. העיתונות מחליטה שעל נושא איקס מדברים ועל נושא איגרק לא מדברים.

"יש פה ספר [מונח לפניו על שולחן בסלון], אני בספק אם שמעת אי-פעם על קיומו. ספר לא קטן של סופר לא בלתי ידוע, סולז'ניצין. הוא כתב ספר על יהודי רוסיה, 'מאתיים שנה יחד'. הספר מעולם לא רק שלא תורגם לעברית, לא שמעת מעולם מלה על קיומו של הספר הזה. זה כאילו לקחת מחזה של שייקספיר ולהחליט ש'המלט' מעולם לא נכתב ואין מחזה כזה. מי מחליט? אף אחד לא החליט. אני בטוח שגם אם תקדיש לזה שנה של חקירה לא תמצא שעיתונאי אחד או עורך אחד אמר לשני, 'על הספר הזה אנחנו לא נדבר'. אבל ככה זה.

"אם יש מאה אלף ידיעות פוטנציאליות ביום, אז העורך מחליט. אני, כעורך 'העולם הזה', החלטתי על מה לשים דגש ועל מה לא. אבל כשכל המדיה – רדיו, טלוויזיה ועיתונות כתובה – כולם מחרימים דבר אחד וכותבים על דבר שני, זו תופעה מוזרה ביותר. זה לא מקרה שבעברית המלה 'מדיה', שהיא בלשון רבים במקור, הפכה ללשון יחיד. מדברים על 'התקשורת'. יחידה אחת".

הבעיה הזו ייחודית לישראל ולא קיימת בארה"ב או אירופה?
"לא חקרתי זאת אף פעם. אני מניח שבמצבים מסוימים יש דמיון. למשל, כשפרצה מלחמת עיראק, כל היבשת, מחוף אל חוף זוהר, כמו שאומר השיר, אף קול אחד לא הורם בתקשורת נגד המלחמה. אני לא בדקתי מה קרה באנגליה במלחמת פוקלנד המגוחכת; נדמה לי שאותו הדבר. אבל זה חד-פעמי, במצבים מאוד קיצוניים. אצלנו זה כל הזמן".

אולי כי אנחנו במלחמה מתמשכת?
"ייתכן מאוד שזו הסיבה, אבל כשמלחמה נמשכת 60 שנה או 120 שנה, תלוי איפה אתה מתחיל לספור, זו מתחילה להיות תופעה לאומית חמורה ביותר".

האם העיתונות בישראל היום חופשית יותר מאשר בשנות החמישים, כשהמצב היה דומה יותר לזה שתיארת בגרמניה הנאצית?
"תלוי לפי איזה מבחן אתה דן. אם לפי מבחן התוצאות, זה בדיוק אותו הדבר. אני מאמין שכשיש כפייה ישירה וצנזורה ישירה זה יותר טוב, מפני שהכל יודעים שיש. נגיד שקראת את 'פראבדה'. ידעת באילו תנאים 'פראבדה' מופיע, אז חיפשת בין השורות. כשהיה 'העולם הזה' והצנזורה אסרה עלינו משהו, אנחנו פירסמנו כל דבר שרצינו. הקוראים היו מאומנים וידעו שאם ידיעה מופיעה בעמוד לא צפוי, אז יש סיבה. יש לחפש את הסיבה, והם מצאו את הסיבה, בדרך כלל. כשזה קורה בתנאים של חופש, זה הרבה יותר חמור. הקהל לא יודע מה לקחו ממנו, הוא מאמין שיש לו עיתונות חופשית, ולכן אם זה לא כתוב בעיתון, סימן שזה לא היה".

"תופעה שמרתקת אותי, לא רק כעיתונאי, אלא גם כמי שמתעניין בענייני חברה, היא איך נולד שקר, איך נולד מיתוס בעיתון. קח, לדוגמה, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, אחרי כמה ימים הכל ידעו שהיא פרצה מפני שהיו 11 חודשים של גיהנום בגבול הצפוני. ירו, הרגו. האמת הפשוטה היא שב-11 החודשים האלה אפילו ירייה אחת לא נורתה. אבל כולם ידעו שהחיים שם היו גיהנום, כי כל התקשורת הממוסדת התייצבה מאחורי האגדה הזאת.

"התקשורת משפיעה, לדעתי, 99% בעמודי החדשות ואחוז אחד בכל השאר. מפני שהחדשות מעצבות את תמונת העולם של הקורא. כשאתה קורא מאמר של אורי אבנרי, אתה יודע שהוא רוצה לשכנע אותך לכיוון מסוים, ואז חוש הביקורת שלך מופעל. כשאתה קורא חדשות, אין נורה אדומה וחוש ביקורת בכלל.

"החדשות משתמשות במינוח מסוים, וכשכל העיתונות וכל התקשורת משתמשת באותו מינוח בדיוק, המוח שלך לא עובד. אני ב'העולם הזה' הקדשתי הרבה מאוד מחשבה לעניין הזה של מינוח. יש מונחים ש'העולם הזה' לא השתמש ב-40 שנה שלי כעורך. אני מעולם לא השתמשתי במושג 'מחבלים'. לפי צורך העניין השתמשנו ב'המפגע', 'הלוחם', 'הפעיל', 'החמוש'. לא 'מחבל', משום שברגע שאתה אומר 'מחבל' הכנסת למוח של הקורא שלך כיוון מאוד מסוים".

כלומר, היית רוצה לראות תקשורת שלחלוטין לא נוטה לצד הישראלי?
"בחדשות. אתה רואה בטלוויזיה קריין והוא אומר, 'זה לא לטובתנו'. לטובת מי? לטובת ערוץ 2 או לטובת מדינת ישראל? הוא מתכוון למדינת ישראל כמובן. או 'כוחותינו' וכו'. לך אין כוחות, אתה בסך-הכל קריין. כשאתה אומר 'כוחותינו' אתה אומר אני, הערוץ שלי ואני אישית, הם חלק ממנגנון המדינה. והעיתונות שעושה זאת – ולא חשוב אם זה 'הארץ' או 'ידיעות אחרונות', מבחינה זו  אין כל הבדל ביניהם – עוסקת בתעמולה ולא בדיווח. זו שטיפת מוח יומיומית שנעשית באמצעות המינוח ושאר עיצוב החדשות.

"כשאני הייתי, לזמן קצר למזלי, מורה בבית-ספר לעיתונות, השתמשתי בדוגמה רחוקה של נאום חשוב של גמאל עבד אל-נאצר המנוח, שאמר: 'אם ישראל רוצה בשלום אנחנו נלך איתה בדרך של שלום; אם לא, אנחנו נלך בדרך של מלחמה. הים יאדים מדם', או משהו בסגנון. את הכותרת לידיעה יכולת לנסח בשלוש צורות הפוכות. יכולת לכתוב, וזה מה שכולם עשו, 'נאצר מאיים בים של דם'; יכולת להגיד ההפך: 'עבד אל-נאצר מציע שלום עם ישראל'; או שיכולת להיות לגמרי ניטרלי ולכתוב משהו כמו 'נאצר מציע שלום ומאיים במלחמה'. עכשיו, זה בסדר גמור אם 'ידיעות' ייתן כותרת אחת ו'מעריב' את הכותרת ההפוכה, ונגיד 'הארץ' את הכותרת האמצעית. אבל אף פעם אחת זה לא קורה. תמיד יש לך את כל העיתונות כולה בצד אחד, ופה נכנס האלמנט הזה של ד"ר דיטריך, מי קבע שכך יהיה?".

חומסקי, למשל, יטען שקיימים פילטרים המובנים בתעשיית התקשורת ומעצבים את המידע המגיע לאזרח.
"ברור שיש פילטרים, ואלה פילטרים שעובדים תמיד בכיוון אחד. לתקשורת יש תפיסה, מה שנקרא בפסיכולוגיה גשטלט, תבנית בראש, אז כל דבר שמתאים לתבנית נקלט אוטומטית. כל דבר שנוגד את התבנית מוכחש או נדחק או לפחות נבדק. וזה הכל מצטרף לאותה תסמונת של העיתונות – חטיבה מגויסת של מדינת ישראל.

"גם במקרה שאינו פוליטי במובן הזה, כמו במקרה קצב, פועל לדעתי, בצורה מתונה, אותו אינסטינקט הלהקה. ראיתי את זה בצורה הכי חזקה במקרה משה דיין. דיין הפך לאליל לאחר 67'. לא רק בארץ, בעולם כולו. האלילות הגיעה לזה שמי שהעז להגיד מלה נגד דיין, היו מתנפלים עליו. אני נלחמתי נגד דיין ב'העולם הזה', וחשפנו עם דן בן אמוץ ואחרים שהוא לא רק חופר בצורה בלתי חוקית, זה היה ידוע, אלא גם שהוא סוחר עתיקות גדול. השנאה שאני חשתי ברחוב, לא היה לי דבר כזה. כשפגשתי את ערפאת באמצע המלחמה לא היתה שנאה כזו כמו כשהתקפתי את משה דיין. באה המלחמה השנייה [מלחמת יום כיפור], וכל אותה להקה התנפלה לקרוע את דיין. אני לא יכולתי להצטרף לזה, היה לי לא נעים. לא יצאתי להגן עליו, אבל ודאי שלא הצטרפתי לדבר המגעיל הזה. כגודל ההערצה, גודל הזעם והשנאה למחרת היום. אבל תמיד ביחד. הביחד הזה הוא שמשגע אותי. לא היה אף קול אחד נגדו בשש השנים שבין המלחמות, ולא היה אף אחד שיצא להגנתו כשהוא נפל.

"זה מאוד מאוד מפריע לי. קודם כל מבחינה אסתטית. אבל גם מבחינה אחרת. תמיד כתבתי על העיתונות כרשות הרביעית במדינה. הרשות המבקרת, אפשר לקרוא לה. תמיד היו שואלים אותי שאלה, מי מבקר את הרשות המבקרת? אתה לא רוצה ביקורת ממלכתית, כי זה יהיה סוף העיתונות החופשית. ואני תמיד אמרתי, בתקשורת יש ביקורת מובנית אוטומטית, שאם עיתון אחד אומר דבר אחד, המתחרה יגיד את ההפך, ובין זה לזה הקהל יכול לשפוט מה הוא חושב. כשזה לא מתפקד, העיתונות למעשה הופכת לקרטל".

"אני תמיד קיוויתי ש'העין השביעית' יעשה את התפקיד הזה. ויש לי ביקורת גם עליו, משום שגם לו יש פילטר מסוים שמפנה את תשומת הלב לליקויים מסוימים בעיתונים ולחלוטין מתעלם מליקויים אחרים. עיתון כזה צריך, לדעתי, לכתוב על מה לא מדברים. מה נעלם מהעיתונות. למשל, אחרי מלחמת לבנון השנייה, לבדוק מדוע לא נשאלה השאלה הכי פשוטה – מדוע פרצה המלחמה?

"כשהעיתונות מדווחת ביחד כל הזמן על כל דבר, אין ביקורת עצמית. יש הסכמה אילמת לא למתוח ביקורת אחד על השני, ואז יש בעיה, כי התקשורת ממלאת תפקיד חיוני במשטר דמוקרטי. אין דבר חשוב יותר, והיא לא יכולה למלא את התפקיד שלה כשהיא עצמה גוף אחד. הריבוי הוא הערובה לתפקוד העיתונות במשטר הדמוקרטי.

"תומס ג'פרסון אמר שלו היה צריך לבחור בין ממשלה בלי תקשורת לבין תקשורת בלי ממשלה היה בוחר באפשרות השנייה. זה פסוק מאוד עמוק, ונכון, משום שממשלה בלי תקשורת היא עריצות מובנית, מובטחת. לא יכול להיות אחרת. בעוד שתקשורת בלי ממשלה יכולה להיות לכל היותר אנרכיה".

"העולם הזה" היה אלטרנטיבה ללהקה התקשורתית. מי יכול למלא את תפקידו היום?
"זו בפירוש היתה אחת המטרות המודעות של 'העולם הזה': אם כולם בצד אחד, אנחנו נהיה בצד השני. זה היה כמעט אוטומטי. לציבור צריך להיות מבחר בין שני קולות, ואפילו קול אחד הוא רמקול אדיר והשני ציוץ, ברגע שיש שני קולות הוא מתחיל לחשוב. האם האינטרנט יכול לשמש תחליף? יש תקווה כזאת. כשיש אינטרנט כבר אי-אפשר להשתיק משהו לחלוטין.

"אני פטריוט גדול של האינטרנט, מה גם שהמדור שלי מופיע עכשיו רק באינטרנט, כיוון שאף עיתון בארץ לא מפרסם מאמרים שלי, ואני יותר ויותר משתכנע כמה המכשיר הזה עצום ואדיר. את המדור שלי התחלתי ב-1954 ועוד לא הפסדתי שבוע, ואף פעם לא הרגשתי תהודות כמו עכשיו. בבוקר למחרת כתיבת מאמר שלי, יש לי כבר ים של תגובות מכל העולם, מהוואי ומרודזיה, מאיראן ומפקיסטן. אין מכשיר דומה לזה. אם הקהל יהיה מודע לזה שמעלימים ממנו דברים, ושיש אתר שבו מופיע הכל, ייתכן שהפונקציה תהיה דומה לזו שמילא 'העולם הזה'".

ללמד צרכנות תקשורת בבית-הספר

פרט לעיתון "הארץ" קורא אבנרי מדי יום מתחילתו ועד סופו גם את ה"הראלד טריביון", כדי לדעת כל מה ש"הארץ" לא מספר לו, כלשונו. נוסף לכך הוא צופה דרך קבע בחדשות ערוץ 10 ("לאחרונה ירון לונדון מרגיז אותי יותר ויותר"), ופה ושם מציץ בחדשות הלילה של הערוץ הראשון. כדי לשמור על פרספקטיבה הוא צופה גם ב-CNN ובתחנה "מהטובות בעולם", כהגדרתו, "אל-ג'זירה" באנגלית.

איך ניתן להעניק לאדם מן השורה את הכלים לצרוך חדשות באופן ביקורתי?
"חינוך. במדינה האידיאלית חינוך לצרכנות בכלל, ולצרכנות תקשורת בפרט, יתחיל מכיתה ה' אצל כל ילד וילדה. אתה חייב ללמוד בבית-הספר שכשאתה קורא עיתון או רואה טלוויזיה, זה לא חדשות. אתה רואה מה שהעורכים חושבים שהן חדשות. בבית-הספר צריך להראות שכל תמונה בהכרח משקרת. שתמונה אחת מכילה בתוכה חמש תמונות שונות. שהצלם עצמו כבר משקר לפי בחירת זווית הצילום, זו כבר עריכה מודעת של סילוף המציאות. שהעורך מתאים את התמונה לצרכיו. הצרכן חייב להיות מודע לזה, ואת זה הייתי רוצה להעביר לילדים מגיל רך, משום שצרכנות התקשורת היא אחת הפונקציות היסודיות ביותר של דמוקרטיה מתפקדת. אתה חייב לדעת שאומרים לך משהו שעבר דרך פילטר של בני-אדם. אתה מקבל מוצר שעבר דרך כמה בני-אדם, והאנשים האלה שמוסרים לך את המוצר יכולים לסלף ביודעין, או, וזה הרבה יותר גרוע, שלא ביודעין".

אורי אבנרי בסלון ביתו, מאי 2008 (צילום: א"פ)

"אתמול יצאתי מדעתי. היה ראיון עם המוריס הזה, ואט אבר [מוריס טלנסקי], הסיפור הזה, והכתב מראיין בתמימות, ושואל את השאלות לפי מה שהוא יודע, וזה לא הרבה, ולכן כל הראיון הוא פרווה ולא מגלה שום דבר חדש. הוא לא שאל אותו את השאלה הכי מתבקשת, כמה אחוזים אתה מקבל מהכספים שאתה מגייס. שאלה מאוד בסיסית. אבל הרבה יותר חמור, יום לפני זה פורסם שהאדון מוריס הזה, שחוזר ואומר שאין לו שום עסקים בישראל, הגיש יחד עם אחרים תביעה על כך שבפרויקט של לוויין ישראלי עשו כך או אחרת. כלומר, הטענה שאין לך שום קשר לישראל היא שקר גס המתחבא מאחורי אמת פורמלית. או שהכתב מעולם לא שמע על זה, או יותר גרוע. איך אפשר לראיין אדם אם אין לך מושג על מה אתה מדבר?".

בעבר הקצב של יצירת החדשות היה אטי יותר. כתב היה יכול להתכונן כמו שצריך. היום, עם המבזקים מדי שעה ומהדורות האינטרנט הדורשות ידיעות דחופות, הפריבילגיה הזו אינה קיימת.
"בוודאי, אבל זה הסבר ולא הצדקה".

בתור צרכן ותיק של תקשורת אתה מבחין בירידה ברמה המקצועית של העיתונאים?
"תמיד היו עיתונאים רעים ועיתונאים בינוניים ועיתונאים עצלנים, ותמיד היה קומץ של עיתונאים יותר טובים, והם תמיד היו מעטים. אני לא יכול להגיד שהתקשורת הידרדרה, כי גם בעבר היתה גרועה, ואני לא רוצה לעשות אידיאליזציה.

"התמריץ היום לעיתונות חוקרת הוא קטן מאוד. מבחינה כלכלית זה לא שווה. ב'העולם הזה' חיינו מהקוראים שלנו. לא היה לנו מממן אחר, וגם המודעות בעיתון במשך הרבה מאוד שנים לא מילאו תפקיד. כך שהיינו זקוקים לקוראים, ומבחינת הקוראים זה כן היה כדאי שיהיו סקופים וחשיפות. היום, במבנה הכלכלי הנוכחי של התקשורת, נדמה לי שזה כבר לא כדאי, זה יכול להפריע לאינטרסים הכלכליים של הבעלים. ב'ידיעות אחרונות', מאז שאני זוכר היו רשימות לבנות, של אנשים שאסור היה לגעת בהם משום שהאינטרסים של משפחת מוזס לא התאימו לזה, אבל היום זה סיפור כללי. והרייטינג והתפוצה שהם חיוניים מבחינה כלכלית לא תומכים בכיוון זה. 'הישרדות' מוכרת יותר עיתונים וטלוויזיה מאשר חשיפה של סקופ גדול.

"אבל אני רואה בעיתונות הרבה אנשים טובים, במוספים בעיקר. מפעם לפעם אני ממש אומר לעצמי: זה לא היה מופיע ב'העולם הזה' יותר טוב. גם הצילום העיתונאי בישראל קפץ בכמה דרגות. התופעה שכתב צבאי הוא סוכן של הצבא וכתב משטרתי הוא סוכן של המשטרה וכתב כלכלי הוא סוכן של אינטרסים כלכליים היתה קיימת תמיד, ואולי זה בלתי נמנע. אבל אני כעורך לקחתי את זה בחשבון, שכתב תלוי במקורות שלו, ואם לא יקבל מהם סקופים הוא אבוד, ולכן בסיפורים שבהם הייתי באמת מעוניין לא שלחתי את הכתבים האלה, אלא לקחתי כתב מהפול המרכזי של החוקרים ושלחתי אותו לחקור. אני לא מרגיש שכך זה היום, פרט למקרים מאוד מאוד יוצאים מן הכלל. בכלל, כל הפונקציה של העריכה התנוונה לחלוטין. אין עורכים היום בעיתונות, בתקשורת בכלל. מי העורך של ערוץ 10?".

יש עורך ראשי, יש עורך של המהדורה היומית.
"יש מנהל, יש עורכים טכניים. יש מי שאחראי למשכורות ומנהל, אבל לא עורך. עורך הוא האוטוריטה העליונה. המדריך העליון. הוא קובע מה מותר ואסור מבחינה אתית, מבחינת הסגנון. הפונקציה הזו לא קיימת בכלל בשום עיתון לדעתי. ב'הארץ' למשל התחלף עורך, ואני לא רואה שום הבדל. היו לי כמה טענות לעורך הקודם, והטענות נשארו לנוכחי. הפונקציה איננה, בעיקר בכלי העיקרי – בטלוויזיה".

הערב מתכנס דירקרטוריון חברת החדשות של ערוץ 2 לבחור מנכ"ל חדש. מי שייבחר יהיה אחראי על חברת החדשות.
"במידה קטנה מאוד".

במה היית רוצה שעיתונאי או עורך צעיר יצטייד, פרט למחשבה ביקורתית?
"אומר מה שאמרתי לפני 40 שנה: עיתונאי לא צריך ללכת למקצוע הזה אם הוא לא מרגיש שהוא ממלא תפקיד חיוני בחברה הדמוקרטית. אם לא, אז פשוט לא כדאי, מפני שיש מקצועות אחרים שיש בהם יתרונות יותר גדולים, אפילו מבחינת סיפוק האגו, שזו פונקציה חשובה בעיתונות.

"מזה נובעים הרבה דברים, זה לא עניין אבסטרקטי. למשל, כל דבר שאתה מפרסם, יש מאה סיבות למה לא לפרסם. כל דבר שאתה מפרסם מזיק למישהו, יש מישהו שהיה רוצה שזה לא יתפרסם, ולעתים קרובות מאוד אין לך צד שני שאומר לך כן לפרסם. ואתה צריך להיות מודע לכך שאתה ממלא תפקיד חברתי, שאתה מפרסם לא בשביל לעזור למישהו, אתה מפרסם כי זה תפקידך הציבורי. ברגע שיש לך ההכרה הזאת, ואתה באמת חדור בזה, לא יכול לקרות לך שום דבר רע.

"הייתי רוצה שהפרסום לא יהיה בשביל להוכיח לאגו שלך ולא בשביל תחושת כוח על בני-אדם, אלא שבאמת תהיה לך ההרגשה שאתה עושה את זה מפני שאתה חייב לעשות את זה, חובה שאף אחד מלמעלה לא מטיל עליך, כי אם אתה מטיל על עצמך. כשהאתוס הזה ייעלם, העיתונות מעבר לכלי בידור תיעלם, ואני מאוד מאוד לא אוהב את העיתונות ככלי בידור.

"אני יודע שהחדשות הפכו במידה רבה מאוד לבידור, ומנחה החדשות והמראיין הוא קודם כל בדרן, ובוחרים אותו לפי כושר הבדרנות שלו לפעמים יותר מאשר כל סיבה אחרת, אבל ברגע שאתה יושב מול המצלמה והמיקרופון, צריך לזכור כמו שכתוב במקורות, מנין אתה בא, לאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ואתה עתיד ליתן דין וחשבון בפני עצמך".