אורי אבנרי במרפסת ביתו, מאי 2008 (צילום: א"פ)
אורי אבנרי, 84, פותח כל בוקר בקריאת עיתון "הארץ". קורא ומתעצבן. עם אשתו הוא מתלוצץ באומרו כי רק כך, על-ידי מריטת העצבים מקריאת העיתון, יוכל להתחיל עוד יום באנרגיה מלאה.
נראה שהתעלול עובד היטב. יש לו די אנרגיה לניהול סדר יום של אדם צעיר בהרבה. בשבועות האחרונים גם היה זקוק לה כדי להיענות לאינספור פניות של אמצעי התקשורת. לרגל חגיגות שנת השישים למדינה, מצא את עצמו לפתע האיש, שאף עיתון ישראלי אינו מפרסם את מאמריו, מרואיין מבוקש. "נזכרו בי", כלשונו.
בסלון ביתו שברחוב בן-יהודה בתל-אביב מונחים על מדף אחד של הספרייה כרכי השבועון שערך, "העולם הזה", ועל מדף אחר כרכי דברי ימי הכנסת, שבה כיהן. בקצה אחד חלון המשקיף לים התיכון, שממנו הוא יכול לראות בכל ערב את השקיעה, ובקצה אחר מכשיר טלוויזיה שבו הוא צופה בשקיעה אחרת. שקיעתה של העיתונות בישראל. לא שפעם היתה קרובה יותר לטעמו, אבל אז, לפחות, עשו שיעורי בית, והיה לכל כלי תקשורת עורך. היום? אמרכלים.
האם התקשורת בישראל חופשית? עד כמה היא ממלאת את התפקיד המיועד לה במדינה דמוקרטית?
"היא חופשית לגמרי והיא לא חופשית בכלל. חופשית לגמרי מפני שאין לחץ שלטוני רשמי כמו במדינות מסוימות בעולם; היא לא חופשית בכלל מפני שהיא בת ערובה של עצמה. היא דומה לכלב שמחזיק את הרצועה בפיו והולך אחרי הגברת. הוא יותר מובל מאשר אילו הגברת היתה מושכת אותו אחריו בעצמה".
הנמשל כאן הוא צנזורה עצמית?
"זה הרבה יותר גרוע מצנזורה עצמית. צנזורה עצמית זה כשאתה יודע שיש נושא מסוים שאתה אוסר על עצמך לגעת בו. מה שיש פה זה תופעה מוזרה שכולנו מכירים אותה ואף אחד מאיתנו לא יכול להסביר אותה, חוץ מאשר מעולם החי, כאשר להקה של זאבים רצה ביחד ואף אחד אף פעם לא יוצא מהלהקה. אני כבר חושב על זה עשרות שנים – איך ההסכמה הזאת נוצרת.
"בגרמניה הנאצית, להבדיל, היה מיניסטריון התעמולה, ובמיניסטריון היה אדון בשם ד"ר אוטו דיטריך, הוא היה מכנס בכל בוקר את עורכי העיתונים החשובים בברלין וקובע מה יהיה נושא המאמר הראשי מחר ומה תהיה הכותרת הראשית. וכולם ידעו, כך שלא היתה שום הפתעה. אצלנו אין לא דיטריך ולא מיניסטריון התעמולה, והתוצאה היא בדיוק אותו הדבר. העיתונות מחליטה שעל נושא איקס מדברים ועל נושא איגרק לא מדברים.
"יש פה ספר [מונח לפניו על שולחן בסלון], אני בספק אם שמעת אי-פעם על קיומו. ספר לא קטן של סופר לא בלתי ידוע, סולז'ניצין. הוא כתב ספר על יהודי רוסיה, 'מאתיים שנה יחד'. הספר מעולם לא רק שלא תורגם לעברית, לא שמעת מעולם מלה על קיומו של הספר הזה. זה כאילו לקחת מחזה של שייקספיר ולהחליט ש'המלט' מעולם לא נכתב ואין מחזה כזה. מי מחליט? אף אחד לא החליט. אני בטוח שגם אם תקדיש לזה שנה של חקירה לא תמצא שעיתונאי אחד או עורך אחד אמר לשני, 'על הספר הזה אנחנו לא נדבר'. אבל ככה זה.
"אם יש מאה אלף ידיעות פוטנציאליות ביום, אז העורך מחליט. אני, כעורך 'העולם הזה', החלטתי על מה לשים דגש ועל מה לא. אבל כשכל המדיה – רדיו, טלוויזיה ועיתונות כתובה – כולם מחרימים דבר אחד וכותבים על דבר שני, זו תופעה מוזרה ביותר. זה לא מקרה שבעברית המלה 'מדיה', שהיא בלשון רבים במקור, הפכה ללשון יחיד. מדברים על 'התקשורת'. יחידה אחת".
הבעיה הזו ייחודית לישראל ולא קיימת בארה"ב או אירופה?
"לא חקרתי זאת אף פעם. אני מניח שבמצבים מסוימים יש דמיון. למשל, כשפרצה מלחמת עיראק, כל היבשת, מחוף אל חוף זוהר, כמו שאומר השיר, אף קול אחד לא הורם בתקשורת נגד המלחמה. אני לא בדקתי מה קרה באנגליה במלחמת פוקלנד המגוחכת; נדמה לי שאותו הדבר. אבל זה חד-פעמי, במצבים מאוד קיצוניים. אצלנו זה כל הזמן".
אולי כי אנחנו במלחמה מתמשכת?
"ייתכן מאוד שזו הסיבה, אבל כשמלחמה נמשכת 60 שנה או 120 שנה, תלוי איפה אתה מתחיל לספור, זו מתחילה להיות תופעה לאומית חמורה ביותר".
האם העיתונות בישראל היום חופשית יותר מאשר בשנות החמישים, כשהמצב היה דומה יותר לזה שתיארת בגרמניה הנאצית?
"תלוי לפי איזה מבחן אתה דן. אם לפי מבחן התוצאות, זה בדיוק אותו הדבר. אני מאמין שכשיש כפייה ישירה וצנזורה ישירה זה יותר טוב, מפני שהכל יודעים שיש. נגיד שקראת את 'פראבדה'. ידעת באילו תנאים 'פראבדה' מופיע, אז חיפשת בין השורות. כשהיה 'העולם הזה' והצנזורה אסרה עלינו משהו, אנחנו פירסמנו כל דבר שרצינו. הקוראים היו מאומנים וידעו שאם ידיעה מופיעה בעמוד לא צפוי, אז יש סיבה. יש לחפש את הסיבה, והם מצאו את הסיבה, בדרך כלל. כשזה קורה בתנאים של חופש, זה הרבה יותר חמור. הקהל לא יודע מה לקחו ממנו, הוא מאמין שיש לו עיתונות חופשית, ולכן אם זה לא כתוב בעיתון, סימן שזה לא היה".
"תופעה שמרתקת אותי, לא רק כעיתונאי, אלא גם כמי שמתעניין בענייני חברה, היא איך נולד שקר, איך נולד מיתוס בעיתון. קח, לדוגמה, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, אחרי כמה ימים הכל ידעו שהיא פרצה מפני שהיו 11 חודשים של גיהנום בגבול הצפוני. ירו, הרגו. האמת הפשוטה היא שב-11 החודשים האלה אפילו ירייה אחת לא נורתה. אבל כולם ידעו שהחיים שם היו גיהנום, כי כל התקשורת הממוסדת התייצבה מאחורי האגדה הזאת.
"התקשורת משפיעה, לדעתי, 99% בעמודי החדשות ואחוז אחד בכל השאר. מפני שהחדשות מעצבות את תמונת העולם של הקורא. כשאתה קורא מאמר של אורי אבנרי, אתה יודע שהוא רוצה לשכנע אותך לכיוון מסוים, ואז חוש הביקורת שלך מופעל. כשאתה קורא חדשות, אין נורה אדומה וחוש ביקורת בכלל.
"החדשות משתמשות במינוח מסוים, וכשכל העיתונות וכל התקשורת משתמשת באותו מינוח בדיוק, המוח שלך לא עובד. אני ב'העולם הזה' הקדשתי הרבה מאוד מחשבה לעניין הזה של מינוח. יש מונחים ש'העולם הזה' לא השתמש ב-40 שנה שלי כעורך. אני מעולם לא השתמשתי במושג 'מחבלים'. לפי צורך העניין השתמשנו ב'המפגע', 'הלוחם', 'הפעיל', 'החמוש'. לא 'מחבל', משום שברגע שאתה אומר 'מחבל' הכנסת למוח של הקורא שלך כיוון מאוד מסוים".
כלומר, היית רוצה לראות תקשורת שלחלוטין לא נוטה לצד הישראלי?
"בחדשות. אתה רואה בטלוויזיה קריין והוא אומר, 'זה לא לטובתנו'. לטובת מי? לטובת ערוץ 2 או לטובת מדינת ישראל? הוא מתכוון למדינת ישראל כמובן. או 'כוחותינו' וכו'. לך אין כוחות, אתה בסך-הכל קריין. כשאתה אומר 'כוחותינו' אתה אומר אני, הערוץ שלי ואני אישית, הם חלק ממנגנון המדינה. והעיתונות שעושה זאת – ולא חשוב אם זה 'הארץ' או 'ידיעות אחרונות', מבחינה זו אין כל הבדל ביניהם – עוסקת בתעמולה ולא בדיווח. זו שטיפת מוח יומיומית שנעשית באמצעות המינוח ושאר עיצוב החדשות.
"כשאני הייתי, לזמן קצר למזלי, מורה בבית-ספר לעיתונות, השתמשתי בדוגמה רחוקה של נאום חשוב של גמאל עבד אל-נאצר המנוח, שאמר: 'אם ישראל רוצה בשלום אנחנו נלך איתה בדרך של שלום; אם לא, אנחנו נלך בדרך של מלחמה. הים יאדים מדם', או משהו בסגנון. את הכותרת לידיעה יכולת לנסח בשלוש צורות הפוכות. יכולת לכתוב, וזה מה שכולם עשו, 'נאצר מאיים בים של דם'; יכולת להגיד ההפך: 'עבד אל-נאצר מציע שלום עם ישראל'; או שיכולת להיות לגמרי ניטרלי ולכתוב משהו כמו 'נאצר מציע שלום ומאיים במלחמה'. עכשיו, זה בסדר גמור אם 'ידיעות' ייתן כותרת אחת ו'מעריב' את הכותרת ההפוכה, ונגיד 'הארץ' את הכותרת האמצעית. אבל אף פעם אחת זה לא קורה. תמיד יש לך את כל העיתונות כולה בצד אחד, ופה נכנס האלמנט הזה של ד"ר דיטריך, מי קבע שכך יהיה?".
חומסקי, למשל, יטען שקיימים פילטרים המובנים בתעשיית התקשורת ומעצבים את המידע המגיע לאזרח.
"ברור שיש פילטרים, ואלה פילטרים שעובדים תמיד בכיוון אחד. לתקשורת יש תפיסה, מה שנקרא בפסיכולוגיה גשטלט, תבנית בראש, אז כל דבר שמתאים לתבנית נקלט אוטומטית. כל דבר שנוגד את התבנית מוכחש או נדחק או לפחות נבדק. וזה הכל מצטרף לאותה תסמונת של העיתונות – חטיבה מגויסת של מדינת ישראל.
"גם במקרה שאינו פוליטי במובן הזה, כמו במקרה קצב, פועל לדעתי, בצורה מתונה, אותו אינסטינקט הלהקה. ראיתי את זה בצורה הכי חזקה במקרה משה דיין. דיין הפך לאליל לאחר 67'. לא רק בארץ, בעולם כולו. האלילות הגיעה לזה שמי שהעז להגיד מלה נגד דיין, היו מתנפלים עליו. אני נלחמתי נגד דיין ב'העולם הזה', וחשפנו עם דן בן אמוץ ואחרים שהוא לא רק חופר בצורה בלתי חוקית, זה היה ידוע, אלא גם שהוא סוחר עתיקות גדול. השנאה שאני חשתי ברחוב, לא היה לי דבר כזה. כשפגשתי את ערפאת באמצע המלחמה לא היתה שנאה כזו כמו כשהתקפתי את משה דיין. באה המלחמה השנייה [מלחמת יום כיפור], וכל אותה להקה התנפלה לקרוע את דיין. אני לא יכולתי להצטרף לזה, היה לי לא נעים. לא יצאתי להגן עליו, אבל ודאי שלא הצטרפתי לדבר המגעיל הזה. כגודל ההערצה, גודל הזעם והשנאה למחרת היום. אבל תמיד ביחד. הביחד הזה הוא שמשגע אותי. לא היה אף קול אחד נגדו בשש השנים שבין המלחמות, ולא היה אף אחד שיצא להגנתו כשהוא נפל.
"זה מאוד מאוד מפריע לי. קודם כל מבחינה אסתטית. אבל גם מבחינה אחרת. תמיד כתבתי על העיתונות כרשות הרביעית במדינה. הרשות המבקרת, אפשר לקרוא לה. תמיד היו שואלים אותי שאלה, מי מבקר את הרשות המבקרת? אתה לא רוצה ביקורת ממלכתית, כי זה יהיה סוף העיתונות החופשית. ואני תמיד אמרתי, בתקשורת יש ביקורת מובנית אוטומטית, שאם עיתון אחד אומר דבר אחד, המתחרה יגיד את ההפך, ובין זה לזה הקהל יכול לשפוט מה הוא חושב. כשזה לא מתפקד, העיתונות למעשה הופכת לקרטל".
"אני תמיד קיוויתי ש'העין השביעית' יעשה את התפקיד הזה. ויש לי ביקורת גם עליו, משום שגם לו יש פילטר מסוים שמפנה את תשומת הלב לליקויים מסוימים בעיתונים ולחלוטין מתעלם מליקויים אחרים. עיתון כזה צריך, לדעתי, לכתוב על מה לא מדברים. מה נעלם מהעיתונות. למשל, אחרי מלחמת לבנון השנייה, לבדוק מדוע לא נשאלה השאלה הכי פשוטה – מדוע פרצה המלחמה?
"כשהעיתונות מדווחת ביחד כל הזמן על כל דבר, אין ביקורת עצמית. יש הסכמה אילמת לא למתוח ביקורת אחד על השני, ואז יש בעיה, כי התקשורת ממלאת תפקיד חיוני במשטר דמוקרטי. אין דבר חשוב יותר, והיא לא יכולה למלא את התפקיד שלה כשהיא עצמה גוף אחד. הריבוי הוא הערובה לתפקוד העיתונות במשטר הדמוקרטי.
"תומס ג'פרסון אמר שלו היה צריך לבחור בין ממשלה בלי תקשורת לבין תקשורת בלי ממשלה היה בוחר באפשרות השנייה. זה פסוק מאוד עמוק, ונכון, משום שממשלה בלי תקשורת היא עריצות מובנית, מובטחת. לא יכול להיות אחרת. בעוד שתקשורת בלי ממשלה יכולה להיות לכל היותר אנרכיה".
"העולם הזה" היה אלטרנטיבה ללהקה התקשורתית. מי יכול למלא את תפקידו היום?
"זו בפירוש היתה אחת המטרות המודעות של 'העולם הזה': אם כולם בצד אחד, אנחנו נהיה בצד השני. זה היה כמעט אוטומטי. לציבור צריך להיות מבחר בין שני קולות, ואפילו קול אחד הוא רמקול אדיר והשני ציוץ, ברגע שיש שני קולות הוא מתחיל לחשוב. האם האינטרנט יכול לשמש תחליף? יש תקווה כזאת. כשיש אינטרנט כבר אי-אפשר להשתיק משהו לחלוטין.
"אני פטריוט גדול של האינטרנט, מה גם שהמדור שלי מופיע עכשיו רק באינטרנט, כיוון שאף עיתון בארץ לא מפרסם מאמרים שלי, ואני יותר ויותר משתכנע כמה המכשיר הזה עצום ואדיר. את המדור שלי התחלתי ב-1954 ועוד לא הפסדתי שבוע, ואף פעם לא הרגשתי תהודות כמו עכשיו. בבוקר למחרת כתיבת מאמר שלי, יש לי כבר ים של תגובות מכל העולם, מהוואי ומרודזיה, מאיראן ומפקיסטן. אין מכשיר דומה לזה. אם הקהל יהיה מודע לזה שמעלימים ממנו דברים, ושיש אתר שבו מופיע הכל, ייתכן שהפונקציה תהיה דומה לזו שמילא 'העולם הזה'".