העיתוי שבחר אוֹ יאון־הו להשיק את אתר האינטרנט שלו לא היה מקרי. "אומייניוז" (Ohmynews) עלה לאוויר בדיוק בשעה 2:22 אחר־הצהריים, ב־22.2.2000, שעון סיאול. "בחרנו בדיוק ברגע הזה כדי להיפרד מן העיתונאות של המאה העשרים, וליצור את העיתונאות של המאה העשרים ואחת", הסביר או, המייסד והבעלים. "העיתונות של המאה העשרים היתה חד־סטרית. כתבים מקצועיים כתבו, והקוראים קראו", אמר או. בעידן החדש עיתונאים אינם עוד זן אקזוטי: "כל אזרח הוא כתב", כלשון המוטו של "אומייניוז".
שש שנים אחרי ההשקה, עם 41,00 עיתונאים־אזרחים (ועוד 50 מקצועיים), נחשב "אומייניוז" לאחת ההצלחות הבולטות בעולם של הזרם העיתונאי החדש, שבקע מביצת האינטרנט. הז'אנר החדש מכונה "סיטיזן ג'ורנליזם". בתרגום מילולי – עיתונאות של האזרח, או בניסוח רהוט יותר בעברית: האזרח כעיתונאי.
יש ימים שבהם נכנסים שני מיליון בני־אדם ל"אומייניוז". אחרי שלוש שנים החל האתר להיות רווחי, ואת השנה שעברה סיימה החברה ברווח של כעשרה מיליון דולר. סיפור ההצלחה נטוע היטב בפוליטיקה ובחברה הדרום־קוריאנית. אוֹ יאון־הו לא מסתיר שהקים את האתר בין היתר כדי לכרסם בשליטת העיתונות השמרנית בעולם התקשורת בסיאול. הוא מוביל קו ליברלי ומילא תפקיד פעיל בקידום בחירתו של הנשיא רוֹ מוּ־היוּן. בימי הבחירות ב־2002 גלשו לאתר 20 מיליון בני־אדם מדי יום. "אומייניוז" מקובל במיוחד על צעירים משכילים, המקווים לזעזע באמצעותו את הממסד השמרני. כך אכן הסעיר את עולם העסקים כאשר חשף כיצד עשרות מעובדי תאגיד "סמסונג" בברלין הועסקו במשך כחודשיים בהכנות לביקור פרטי לחלוטין של יו"ר התאגיד בגרמניה. מי שהעביר את הדיווח היה סטודנט שהועסק זמנית ב"סמסונג" והתגייס לשמש כ"אזרח כתב" של "אומייניוז".
לתקשורת העולמית נחשף "אומייניוז" לראשונה באוקטובר 2000, כאשר דיווח על מחמאות שחלק שר החוץ הדרום־קוריאני לגזרתה של שרת החוץ האמריקאית דאז, מדלן אולברייט, ובמיוחד לחזה הגדול שלה, שבו חש לדבריו מקרוב, כשאימץ אותה אל לבו באחד מביקוריה. השר דיבר עם כתבים בפגישה סגורה, כטוב לבו ביין, ומישהו מהנוכחים דאג לספר את הדברים לכתב "אומייניוז", שלא הוזמן לאירוע. השר התנצל בפני אולברייט והתקרית הדיפלומטית חוסלה, אבל אוֹ רשם שתי הצלחות: מבוכה לממשלה ופרסום עולמי לאתר.
הרעיון של שיתוף האזרח בתהליך העיתונאי כמקור מידע אינו חדש. כבר ב־1977 אימצו בגלי־צה"ל את הניסיון הצרפתי והתקינו את "הטלפון האדום" למסירת ידיעות. תוך ימים ספורים התברר אז, כי גם בעידן טרום־סלולרי ממהרים רבים להתקשר כדי לדווח, לאו דווקא בגלל התמורה הכספית הצנועה. בימים שבהם נפלו קטיושות על קריית־שמונה, נדמה היה לעתים כי עוד לפני השיחה למשטרה או למגן דוד אדום – יש תושבים שהזדרזו לטלפן לגל"צ.
האינטרנט והטלפון הסלולרי עם המצלמה הקפיצו בדרגה את ההשתתפות הציבור בדיווח. יומני רשת, בלוגים, המופעלים בידי אזרחים הפכו מזירה להגיגים אישיים לבמה מוכרת לידיעות ולדעות, ומילאו תפקיד חשוב במערכות בחירות בשנים האחרונות בארצות־הברית ובמדינות נוספות. העיתונות המסורתית חיפשה דרך להתמודד עם תופעת הבלוגים והגבירה את השימוש במקורות מן הציבור. אסונות טבע, כדוגמת הצונאמי בדרום מזרח אסיה וההוריקן קתרינה בניו־אורלינס, ופיגועי הטרור בתחבורה הציבורית בלונדון, הבליטו את השימוש הרב שעשתה התקשורת בתצלומים של אזרחים. אבל תפישת האזרח כעיתונאי איננה מסתפקת בכך: היא מבקשת להגדיר מחדש את מערכת היחסים בין ארגון התקשורת לצרכן, כחלק מתהליך דמוקרטיזציה של התקשורת.
"יש כאן לקח משמעותי לעיתונאים המסורתיים. עליהם לעבור מנוהל הרצאה למשהו שדומה יותר לדו־שיח", אמר העיתונאי האמריקאי דן גילמור, העומד בראש "המרכז לעיתונאות של האזרח", בכנס על התקשורת החדשה שאירחה רשת "אלג'זירה" בקטאר. לדבריו, "הקהל־לשעבר יודע יותר מאיתנו, ומרגע שנכליל אותם נוכל לעבור לעיתונאות בעלת כוח רב יותר".
רבים מנסים לחקות את "אומייניוז". ערוץ הטלוויזיה האמריקאי "קארנט טיווי", שבין בעליו גם סגן הנשיא לשעבר אל גור, משדר בקביעות לא רק קליפים מוסיקליים של צופים אלא גם דיווחי חדשות מצולמים של אזרחים, כפי שעשה למשל בעת ההתנתקות מעזה. המוטו של הערוץ: "רשת הטלוויזיה המיוצרת על־ידי מי שצופים בה". אבל לפעמים שיתוף הפעולה הנרחב עם הציבור עולה על שרטון, כפי שקרה בקיץ שעבר ל"לוס־אנג'לס טיימס", שהזמין את הגולשים להשתתף בכתיבה ובעריכה של מאמר מערכת מקוון, שכונה "ויקיטוריאל" ("עין בינלאומית", גיליון 59). העורכים נאלצו להפסיק את הניסוי תוך פחות מיומיים, בשל נחשול אדיר של קללות, השמצות וצילומי פורנו שהציף את האתר.
בכנס של "אלג'זירה" לא כולם התרשמו מהחזון. "אזרחים ככתבים ובלוגרים אינם אמינים. אי־אפשר לסמוך עליהם. מדובר בבועה שתתפוצץ", אמר אחד מעורכי העיתונים שהשתתפו בדיון.
גיליון 61, מרץ 2006