איור: עדי רווה
מדובר בכסף. הרבה כסף, הזורם לכיסיהם של אנשי תקשורת בארצות-הברית, עבור הופעות פומביות: נאומים, הרצאות בפני גופים וארגונים כלכליים וציבוריים. במונחים ישראליים אפשר להגדיר את האירועים הללו כ"חלטורות" (הגדרת מילון אבן-שושן: "הכנסה צדדית מעסק קל ובלתי רציני"). אבל בארצות-הברית אין מדובר בעסק קל, גם לא בלתי רציני. תעשיית ההרצאות היא עסק רציני מאוד, המגלגל מדי שנה סכומי עתק. בין המוזמנים הפופולריים ביותר, לצד מדינאים בהווה ובדימוס – עיתונאים, ובעיקר אנשי טלוויזיה, שדיוקנם מוכר לציבור מעל המרקע, והם אורחים הראויים "לקשט" כינוסים, ועידות, השתלמויות וסתם טיולים.
כך, למשל, הוזמן איש "ניוזוויק", הווארד פיינמן, למסע תענוגות של 12 יום על סיפון ספינה, כדי להרצות במהלך המסע לקבוצה של עורכי-דין, ואילו עיתונאים בכירים אחרים נלקחו עד להונג-קונג וסינגפור כדי להרצות בפני סוכני נסיעות אמריקאים שטיילו לשם.
כתבת הטלוויזיה קוקי רוברטס ובעלה סטיב רוברטס מן השבועון "יו.אס. ניוז אנד וורלד ריפורט" קיבלו יחד, על-פי דיווחים שונים, 45 אלף דולר תמורת גיחה קצרה לשיקגו כדי להשתתף באירוע שאירגן בנק גדול, שכלל קוקטייל, ארוחת ערב, הרצאה וארוחת בוקר.
אבל לא צריך להרחיק עד כדי כך: גם בסביבות וושינגטון וניו-יורק עשויים כתבים בכירים לקבל 5,000 דולר ומעלה בעבור הרצאה. המצליחים יותר מגיעים גם לסכומים גבוהים בהרבה, של עשרות אלפי דולרים. בין הנמצאים בראש הרשימה – אנשי טלוויזיה, ביניהם סם דונלדסון, איש איי.בי.סי, שקנה את פרסומו ככתב הבית-הלבן שחרג לא פעם מכללי הנימוס המקובלים בוושינגטון, המקבל 30 אלף דולר להרצאה. שכרו השנתי, אגב, מגיע לכשני מיליון דולר. מה רע בהכנסות הנאות הללו?
כבר שנים אחדות טרודים עיתונאי אמריקה בשאלת החלטורות. הווארד קורץ, עיתונאי ותיק, כתב על כך ספר וכמה מאמרים. קורץ מזכיר שכאשר פוליטיקאים אמריקאים נואמים תמורת תשלום בפני ארגונים שיש להם קשר ישיר או עקיף להליכי חקיקה ואינטרסים ציבוריים, הדבר מוגדר בעיתונות כ"שערורייה". אבל כאשר עיתונאי, המסקר בין היתר אותם נושאים, מקבל הרבה יותר כסף עבור הרצאה בפני אותם ארגונים, זה כבר סיפור אחר. "זה ענייני הפרטי", הוא מצטט את בעל הטור הוושינגטוני ג'יימס קילפקטריק, החובט ללא היסוס בפוליטיקאים שנהנים מחסדי גורמים אינטרסנטיים.
"אני אזרח פרטי, לא איש ציבור נבחר", זהו הנימוק המקובל על כתבים בכירים ואנשי טלוויזיה כאשר הם נשאלים על עסקי ההרצאות המשגשגים. אבל התשובה הזו מעוררת לאחרונה גלים של ביקורת. לפני חודשים אחדים שידרה הטלוויזיה הציבורית בארצות-הברית, במסגרת סדרת התעודה "פרונטליין", את התוכנית "מדוע אמריקה שונאת את העיתונות?". אחת התשובות שחזרו ועלו בסדרה היתה החשש מניגוד אינטרסים והכסף הגדול שמגלגלים אנשי תקשורת, תוך חשש מתמיד לניגוד אינטרסים בין תפקידיהם העיתונאיים ובין החלטורות הדשנות.
למסך הקטן יש קשר ישיר עם הכסף הגדול: עיקר הביקורת מופנית אל עיתונאים הזוכים לחשיפה במסגרת תוכניות-הדיון הוושינגטוניות ("שבוע וושינגטוני", "קבוצת מק'ללין" ותוכניות אחרות), שבהן דנים מדי שבוע כתבי צמרת ופרשנים בכירים על אירועי השבוע, מעין דגם-אב ל"פופוליטיקה" אצלנו. המומחים הללו, המכונים בעגה האמריקאית "פאנדיט'ס" (מונח שמציין במקורו חכמים הודים), הם המתווכים והפרשנים של הפוליטיקה האמריקאית. מן התוכניות הללו קצרה הדרך למסעי ההרצאות ולחלטורות.
הביקורת נשמעת בקרב עיתונאים, אך לא פחות מכך גם מפי פוליטיקאים. אחד מהם הוא הסנטור רוברט בירד, שהצליח להעביר במליאת הסנאט, ברוב של 60 נגד 39, החלטה, בלתי מחייבת אמנם, הקוראת לכתבים המסקרים את גבעת הקפיטול לחשוף את מקורות ההכנסה שלהם, בדיוק כשם שהדבר נדרש מחברי הקונגרס. הצעד של בירד עורר בשעתו ויכוח סוער בוושינגטון. "לעיתונות יש עוצמה אדירה לשכנע, יותר מאשר לפוליטיקאי בודד או לקבוצת פוליטיקאים", טען בירד, "והעיתונות חייבת דין-וחשבון לציבור כשם שפוליטיקאים נבחרים חייבים לעשות זאת".
צעדיו של בירד, שזכו לתמיכה רבה בגבעת הקפיטול, עוררו תגובות זעם מצד עיתונאים, שהתנגדו לכל התערבות חיצונית בעבודותיהם. אבל בירד הצליח לעורר מחדש את הוויכוח הפנימי בין עיתונאים על החשש מניגוד אינטרסים בין תפקידו המקצועי של העיתונאי ובין החלטורות שלו. כך, למשל, כאשר וושינגטון עסקה מבוקר ועד ליל בתוכנית ביטוח הבריאות של הנשיא ביל קלינטון, הוזמנו בכירי הכתבים והשדרים – תמורת תשלום נכבד – להופיע בפני ארגונים שהיו להם אינטרסים מובהקים בקשר לחקיקה. התשלומים הללו לא מנעו מאנשי התקשורת להמשיך לדווח ולפרשן בנושאים הקשורים ישירות לביטוח הבריאות. על רקע הביקורת היה מי שהציע, ספק ברצינות, כי כל אימת שיופיע בשידור טלוויזיה פרשן או כתב שהרצה בתשלום בפני ארגון המעורב בחקיקה, תופיע על המסך הכתובית "קיבל 20 אלף דולר מארגון הרופאים האמריקאים", כדי שהצופים יוכלו לדעת מי אחראי להשלמת ההכנסה.
כבר שנים מנסים ארגוני תקשורת שונים להתמודד עם הבעיה. מצד אחד, המנהלים מעדיפים שלא להיכנס לעימות עם בכירי הכתבים והפרשנים, אבל הם חרדים לביקורת הציבורית. העיסוק הנרחב בסוגיה גורם להם לא פעם מבוכה: כך אירע כאשר רשת איי.בי.סי ערכה לפני שנים אחדות תחקיר שחשף את הסכומים הנכבדים שמשקיע איגוד תעשיות החשמל באירוח חברי קונגרס וטיפוחם. התברר, עם זאת, כי כמה עשרות אלפי דולרים מתקציב השתדלנות של האיגוד נחתו בכיסו של כתב איי.בי.סי סם דונלדסון, תמורת הרצאה בפני כינוס של האיגוד.
שבועון החדשות "טיים" היה בין הראשונים שאסרו על כתביהם לקבל תשלום עבור הרצאות. בעקבותיו הלכו עוד כמה עיתונים. ב"וושינגטון פוסט" יש מדיניות המחייבת את הכתב-המרצה לקבל אישור מראש על הרצאות, ואישור כזה ניתן רק אם הגוף המארח והמשלם אינו נוגע לתחום הסיקור של הכתב הפרשן. כתב העוסק בחוק ביטוח הבריאות לא יוכל להופיע תמורת תשלום בפני גוף שיש לו קשר ישיר או עקיף לנושא. גם ברשת איי.בי.סי נקבעו הנחיות מגבילות: נאסר על הופעות בתשלום בפני גורמים עסקיים ואינטרסנטיים, והותרה הופעה רק בפני ארגונים שלא למטרות רווח. אבל גם כך, הכוכבים הגדולים של התקשורת ממשיכים לעשות כסף. הרבה כסף.
גיליון 8, אפריל 1997