תכונה רבה ניכרת בשבוע האחרון סביב משחקי הנבחרת הצעירה בכדורגל מול איטליה, במסגרת הפלייאוף לעלייה לאליפות אירופה. בשבת התקיים המשחק הראשון מבין שניים, ובו רשמה ישראל 0:0 בחוץ – תוצאה מצוינת. אלא שמבין העיתונים, רק ל"הארץ" היה שליח במשחק. הפתעה נעימה.
"ידיעות אחרונות", שבדרך-כלל שולח כתב לכל חור בחו"ל כדי לסקר משחקים פחות משמעותיים, ויתר באופן תמוה על המשחק הזה. הדבר לא מנע מהכתב דוד בן-שימול, שהיה חתום על סיקור המשחק, להעניק ציונים לשחקנים כאילו היה במשחק עצמו.
לתת ציונים דרך צפייה בטלוויזיה היא חוצפה הגובלת בזילות המקצוע. גם כך מוסד הציונים בעייתי מאוד, כיוון שאדם אחד לא באמת יכול להעריך מה עשו 22 שחקנים על המגרש. כדי לתת ציונים לשחקנים, הכתב חייב לפחות לראותם בפעולה במגרש עצמו. יש דברים שגם דרך שידור בטלוויזיה לא רואים: תנועה ללא כדור, שמירות, סגירות בהגנה ועוד. אבל ל"ידיעות אחרונות" היה כנראה נורא חשוב לרדת לפרטים הקטנים, כאילו הכתבים שלהם אכן היו באיטליה. כל-כך לא מקצועי.
אגב, ב"ישראל היום" אפילו לא טרחו לציין את ההרכב – ביטוי של חוסר כבוד לשחקנים, שרשמו את אחד ההישגים הגדולים של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות.
ממי באמת תבקשו סליחה
בערב יום הכיפורים פירסמו ב"ידיעות אחרונות" את מפת הסכסוכים בספורט הישראלי. פרויקט שחוק, שרק הכתבה "ממי תבקש סליחה?" מתחרה איתו על תואר הבנאליה. ההתעוררות היחידה היתה זו: מתברר שבעיתון המציאו בטעות ריב שלא היה בין מאמני הכדורסל מולי קצורין ודייוויד בלאט. במדור "ברנז'ה" באתר וואלה פירסמו אייטם על העניין הזה, עם תגובתו של קצורין: "היחסים החבריים שלי ושל דייוויד מלאי הערכה ופרגון אחד לשני, ושום קשקוש בלבוש לא ישנה את זה. צריך לבדוק עם מי שעשה את זה מה הם חשבו. זה מתאים לאחד באפריל, כנראה שחשבו שיום כיפור הוא יום לשעשועים. זה משעשע אותי, זה לא רציני".
קטע "מפת הסכסוכים" של "ידיעות אחרונות"
בהחלט טעות מביכה, אבל גם זה קורה. מה שלא קרה בעיתון של המדינה זה תיקון לטעות הזו. חיפשתי למחרת, ערב יום הכיפורים, התנצלות, הבהרה, משהו. חיכיתי בסבלנות כל יום הכיפורים, עטתי על עיתון יום שישי, חרשתי את מדור הספורט לאורך ולרוחב, חזרתי לחפש שוב בעיתון יומיים קודם, ושוב ליום שישי, עברתי עם זכוכית מגדלת על האותיות הכי קטנות, פישפשתי בסתימות, טחנתי גם את כל 16 עמודי עיתון יום ראשון, ולא גיליתי דבר.
לספורט "ידיעות אחרונות" אין גדלות הנפש להגיד "טעינו". בפרויקט יום הכיפורים הבא שלהם יש כבר סליחה אחת על החשבון.
לא לשאול איך אתה מרגיש
מי יציל את תקשורת הספורט מעודף של כתבי שטח חדשים ונלהבים, רבים מהם חסרי הכשרה וידע? אולי הישועה תבוא מקורס חדש לכתבי ספורט מטעם מכון וינגייט, שייפתח בדצמבר. זהו גלגולו של קורס שניהלו בתחילת שנות השמונים עיתונאי הספורט הוותיקים משה לרר ז"ל וישעיהו פורת. אצלם צמח דור עיתונאים המהווה כיום חלק מעמוד השדרה של תקשורת הספורט: נדב יעקבי, עמיר פלג, יעקב זיו, יוסי אהרוני, יצחק ויסהוף ועוד.
החסות שמעניק מכון וינגייט לקורס מבטיחה, אולי, כלים יסודיים יותר מאלה שמציעים קורסים אחרים. מי שמרכז את הקורס המתחדש בווינגייט הוא שמוליק כורזים, בן 49, שמאחוריו קריירה ככתב וכעורך בספורט "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", עריכת "ערב חדש" וניהול מחלקת האקטואליה בטלוויזיה החינוכית (גילוי נאות: שימשתי תחת כורזים עורך התוכנית "ספורטי.וי" בחינוכית 2). לא מזמן חזר מרומניה, שם הקים יחד עם מיילן טנזר את ערוץ הספורט המקומי, הספיק להיות תקופה קצרה מנכ"ל צ'רלטון ועכשיו הוא מתפנה לקורס שבפתח.
"אני לא מחדש דבר אם אומר שכדי להיכנס היום לעיתון או אתר אינטרנט, אתה צריך שיהיה לך שם חבר, ולא חשוב מה הכישורים שלך", אומר כורזים. "אם פעם קול-ישראל החזיקו ברף מינימום שיהיה לך תואר ראשון", הוא אומר, "היום אני חושב שגם זה כבר לא קיים".
איך אתה מעריך את הרמה של כתבי הספורט כיום?
"מעבר לזה שאחוזים גבוהים לא יודעים את השפה, אחוזים עוד יותר גבוהים לא יודעים את הענפים ולא את הרקע וההיסטוריה. היו לי שיחות על כך עם אלי אוחנה, מיקי ברקוביץ' ומוטלה שפיגלר, שסיפרו שלאורך השנים ניגשים אליהם כל מיני כתבים ששואלים שאלות, ולהם בעצמם לא ברור מה הם שואלים. במקום לנסות לתת ניתוח אמיתי של המשחק הם שואלים, 'איך אתה מרגיש אחרי ניצחון, איך אתה מרגיש אחרי ההפסד'".
כתבי ספורט חסרי רקע, חסרי שפה, חסרי ידע בכלל – זו תופעה שהתפתחה בעיקר בגלל המספר ההולך וגדל של אתרי אינטרנט?
"זה התחיל במקומונים, אחר-כך עבר לאינטרנט. נוצר ביקוש גדול מאוד לעיתונאים ולרפורטרים".
המצב בעבר היה יותר טוב?
"היה יותר טוב מהבחינה הזאת שהיה ניפוי גדול יותר, כי לא היה היצע. היום ההיצע גדול, אז בהכרח יש הידרדרות גדולה יותר".
מה דעתך על הרמה הכללית בעיתונות המודפסת?
"התוצר הסופי הוא ברמה מתקבלת על הדעת עד טובה, אבל המוצר הראשוני שמגיע מהשטח הוא מאוד ירוד. אנשים בברנז'ה מודעים לזה. מי שעושה את עיקר העבודה הם העורכים. הם דואגים לארוז את הידיעות והכתבות בצורה טובה בסך-הכל".
עיקר הביקורת של כורזים מופנה דווקא אל התקשורת המשודרת. "כשאני שומע אותם מדווחים, אני שומע את העברית הקלוקלת ואת הבורות היחסית. ואז האמת יוצאת לאור, כי כשאתה כתב של עיתון, משכתבים אותך ועורכים אותך. כשאני עבדתי במערכת עיתון בלילה, ראיתי איזה חומרים מגיעים ואיך מטפלים בהם. הכתב שהעביר את הידיעה בלילה לא מכיר אותה כשהוא פותח עיתון בבוקר. אבל ברדיו, או בטלוויזיה, הבלוף יוצא".
על אתרי האינטרנט הוא אומר: "מה שאני אוהב באתרים, וזה ייאמר לזכותם, שהתחרות גורמת להם להיות מאוד מהירים, לפעמים מהירים מדי, וכמעט לא להחמיץ שום סיפור. אבל המהירות הזו גורמת לבעיות בסיסיות, כמו למשל הצלבת ידיעה. ברגע שמישהו מקבל פירור מהקבוצה, אין מצב שהוא יבדוק, מהפחד שזה יעלה קודם אצל המתחרים".
בכל מה שנוגע למהירות פרסום, "צריך להוריד בפניהם את הכובע", אומר כורזים. "לא פעם יש סיפורים שלא עברו וידוא עד הסוף, אבל בסך-הכל אתרי האינטרנט יוצרים בעיה גדולה לעיתונים וגם למהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, שצריכים לבוא עם סיפורים חדשים כדי לא למחזר את מה שהתפרסם באינטרנט. כיום אתה כבר לא צריך לחכות לעיתון של מחר כדי לדעת איזה שחקנים הגיעו לקבוצה שלך".
היית מגדיר קריטריונים חדשים לעיתונאי ספורט?
"הייתי מרחיק לכת ומנסה לשאוף לקריטריונים כמו בארצות-הברית, כך שתנאי הבסיס יהיו תואר ראשון, עם ידע כללי מסוים בספורט. אני חושב שהתשוקה של אנשים להיות כתבי ספורט היתה גורמת להם ללכת ללמוד את התואר. הבעיה שכיום חייו של כתב ספורט מתחיל קלים מאוד".
לתגובות והערות: yegerm9@walla.co.il