התקרית שבמהלכה הלם ירמי אולמרט בעמר בנוביץ', כתב הכדורסל של ערוץ הספורט, חרגה ממדורי הספורט ופורסמה בעמודים הראשיים של העיתונים והאתרים. אלי סהר, עורך הספורט של "ישראל היום", שלפני כ-15 שנה הוכה על-ידי כדורסלן מכבי תל-אביב רדיסב צ'ורצ'יץ', פירגן לתקשורת שהתקדמה מאז: הסיפור שלו הוצנע בזמנו בעמ' 9 של מדור הספורט ב"ידיעות אחרונות", והשבוע קיבל האגרוף שחטף בנוביץ' מקום של כבוד בחזית. סהר קצת טועה בהערכת האירוע: התקרית המבישה קודמה רק בגלל ייחוסו המשפחתי של המתקיף. אם עסקן אחר, או אפילו יו"ר איגוד הכדורסל כיום, היה נוהג כך, קשה להאמין ש"ידיעות", "מעריב" ואפילו עיתונו של סהר היו טורחים לבזבז על התקרית משפט וחצי בעמודים הראשיים.
המצלמה של ערוץ הספורט, שנמצאה סמוך ממש למקום האירוע, פיספסה את התקרית, כך שאין עדות התומכת בגרסתו של אולמרט, הרופפת ממילא, כי חש מאוים. בבוקר שלמחרת האירוע סירבו השניים להגיב לתקשורת, אבל לעת ערב נרשמה תפנית בעלילה. אולמרט התייצב באולפן חדשות 2, שם הקריא מהכתב התנצלות והביע חרטה עמוקה. בנוביץ' העניק ראיון בלעדי לערוץ המעסיק אותו, ובו הזכיר בדמעות את ילדיו: "רע מאוד לקום בבוקר ולהסביר לילד שלך בן השבע למה אבא שלו שכב על הרצפה. זה רע מאוד לשמוע אותו מקריא את הידיעות לאח שלו בן החמש. לך תסביר לילדים שלא מרביצים ולא מרימים ידיים".
מקור הריב הוא במרירות של אולמרט על האופן שבו סוקר פועלו כעסקן כדורסל. בין השניים שוררת איבה עוד מהימים שאולמרט היה יו"ר איגוד הכדורסל, איבה שהגיעה עד לדרישת התנצלות מערוץ הספורט. אולמרט טען כלפי בנוביץ' כי לא העניק לו קרדיט על חלקו בארגון אליפות אירופה לנוער בישראל. ביום שלאחר התקיפה סיפר בנוביץ' כי אולמרט החל לקלל אותו, הוא ענה לו כי השיחה הסתיימה ופנה לסגת, אלא שאז קילל אולמרט את אמו של בנוביץ'. הכתב לא הבליג, קילל חזרה, ואז חטף את האגרוף והתמוטט.
תקיפות של עיתונאי ספורט אינן דבר שכיח, ודאי לא כמו האיומים שהם סופגים על ימין ועל שמאל מצד הנהלות קבוצות, שחקנים ואף אוהדים. מעניין לבדוק אם בעקבות כך הם מיישרים קו עם המאיימים. רשימת הבכירים בספורט (לא שחקנים או אוהדים) שתקפו עיתונאים פיזית מצומצמת ונדירה. הבולטים שבהם הם מאמן נבחרת הכדורגל לשעבר יצחק שניאור, שסטר לזאב גולדשמיט מ"ידיעות אחרונות"; יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי, שהלם בחמי אוזן (אז ב"העיר", כיום עורך ספורט וואלה) ואף הורשע במשפט, וכעת אולמרט-בנוביץ'.
מדי יום מתרחשים עשרות אירועי תקיפה דומים, שנסגרים בתחנות משטרה, לרוב ללא פתיחת תיק. לכן לא צריך למהר לקפוץ על המקרה השבוע כדי להקיש ממנו מסקנות מרחיקות לכת על יחסי עיתונאים-עסקנים או חופש העיתונות בכלל. העיתונאים לא יחושו מאוימים יותר, והעסקנים לא ילכו בעקבות אולמרט ויתחילו להלום בכל מי שלא יכתוב עליהם טובות.
בניגוד לפרשת פנאן, שהרעידה באמת את תקשורת הספורט וחשפה צביעות, התחסדות וחוסר נקיון כפיים, אי-אפשר לומר שום דבר חדש על מצב העיתונות בעקבות האגרוף של אולמרט. למרות זאת, ערוץ הספורט צפוי לרכוב עכשיו עוד זמן רב על רכבת הרייטינג הזאת. תקשורת הספורט תמשיך בחלקים רבים שלה להיות גסה, כוחנית ותוקפנית (כולל תוכנית צעקנית במיוחד בערוץ הבית של בנוביץ'). היא תעמוד בעקשנות על זכותה לקיים את השיח המתלהם הזה תוך חופש מוחלט, ללא מורא, אבל לא פעם עם משוא פנים וניגודי אינטרסים. יחסית לכמויות הטינופת שהיא מערימה לפתחם של אחרים, מקרים של תקיפות עיתונאים הם שוליים, והרבה מתחת למדגם סטטיסטי מייצג.
מי השמיץ ואמר שב-ONE לא הזכירו כלל את האגרוף שחטף הכתב מהערוץ המתחרה? דווקא היו טוקבק או שניים שכתבו על זה.
חארטיקו
ב"ידיעות אחרונות" מתגאים תמיד שהעיתון שלהם הוא סופרמרקט של חומרים. עמוד אחד עם חומרים צהובים קשים, ובעמוד אחר פובליציסטים המהגגים בכובד ראש. כך גם במדור הספורט, שבו אפשר למצוא תמהיל של חדשות בניחוח רכילותי, ראיון עם כנופיית חוליגנים, וטור פרשני התוקף את רדידות תקשורת הספורט.
דוגמה טובה היתה ביום ראשון השבוע, כששער הספורט של "ידיעות" קידם בפראות את המשחק המסקרן בין ברצלונה לריאל מדריד. השער היה פוטומונטז' של שישה כוכבים של שתי הקבוצות, ובראשם רונאלדו ומסי. אפשר היה להתרשם שמדובר בקידום לאלבום המדבקות סופר-גול. זה היה שער קלאסי ל"ידיעות אחרונות" – פצצת רייטינג נפוחה ומלאה מעצמה. חוץ מלשמש פוסטר לילדים נלהבים, לא היה בשער שום ערך או תובנה לקורא הממוצע, והוא נראה כהמשך למסע יחסי-הציבור המשומן שעשה ערוץ הספורט לקראת המשחק ששודר אצלו (וגרף רייטינג של כמעט 9%).
את ערוץ הספורט אפשר להבין; הוא מזמן חצה את הגבול שבין דוברות לעיתונות, אבל את הספורט של מוזס קצת פחות. מצד אחד, זה בעצם צהובון, מצד שני, בכל זאת נעשה בעיתון מאמץ בחודשים האחרונים להיות רציניים יותר.
הפרשן עמיר פלג כתב ב"ידיעות", ביום שלאחר המשחק, טור תחת הכותרת "סופר חארטיקו": "כמה רעש, אלוהים ישמור. ההיסטריה שהיתה פה סביב המפגש הזה חרגה מכל פרופורציה". תרומתו של פלג היתה יכולה להיות אפקטיבית יותר אם היה מנסה לשכנע את עורך המדור להיכנס לפרופורציות בכל פעם שיש סופר חארטיקו כזה. לפעמים זה נראה כאילו "ידיעות אחרונות" יורה לעצמו ברגל בכוונה, כדי שלפרשנים שלו יהיה אחר-כך מה לכתוב.
5 קטנות
עוד סיבוב על השד. ynet התגאה השבוע בחשיפה: עמוס לוזון, נשיא מכבי פתח-תקווה ואחיו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל, התבטא בלעג כלפי אשכנזים. לוזון אמר את הדברים ליו"ר הפועל פתח-תקווה, דני לוי, שב-ynet הכינו עליו כתבה. המצלמה קלטה את הדברים שנאמרו בארבע עיניים, והאתר שמח לדחוק את הסיפור על לוי ולהבליט את השד העדתי המאוס, שגרף מאות טוקבקים מעוצבנים. היה שווה להם יותר מהסיפור של תקיפת בנוביץ'.
צ'רלטון צחקה אחרונה. המשחק בין סלטיק להפועל תל-אביב שודר בערוץ התשלום ספורט 1. הסיבה: אף ערוץ פתוח לא רצה לקנות את המשחק. לפי התקנה החדשה של מועצת הכבלים והלוויין, אם הזכיין אינו מצליח למכור משחק בינלאומי של קבוצה ישראלית לערוץ פתוח במחיר סביר, יש אישור לשדר אותו בערוץ תשלום. באמת כבר נמאס מהסאגה הזו, שבה איכשהו הכדור מתגלגל תמיד אל כיסו של הציבור.
עם הידיים בכיסים. מייל מצופה מתוסכל: "האם שמת לב שגם את השידורים החוזרים הנבחרים העבירו לספורט חמש פלוס לייב? חזרתי לביתי בשעה מאוחרת וחיפשתי בערוץ 5 שידור חוזר של ברצלונה-ריאל, ומתברר שהחוצפנים האלה משדרים אותו רק בספורט לייב. אני נלחם בעצמי לא להתחבר לערוצים נוספים בתשלום, אבל אני חלש מולם".
תקופת המחתרות. להתאחדות לכדורגל שלום. מה עם תקצירי האינטרנט של ליגת-העל, שערוץ הספורט עדיין לא מוכן להעביר באתר שלו? הם לא קנו את הזכויות? לא מגיע לנו לראות? תכף חצי עונה מאחורינו, והענף הכי פופולרי במדינה ממשיך להיות משוחק במחתרת. נמאס.
לפני שלושה שבועות פירסם ערוץ הספורט את הגרלת שמינית גמר הגביע הספרדי, ובישר כי הסינדרלה אלקורקון, שהדיחה את ריאל מדריד, תשחק מול ברצלונה. היתה רק בעיה אחת קטנה: הגרלת שמינית הגמר כלל לא נערכה ב-11.11.09, אלא רק ביום שלישי השבוע (1.12.09). לא ברור מאיזו אצבע ערוץ הספורט מצץ את הידיעה, ששעה לאחר שהתפרסמה אצלו הזדרזו ב-ONE להעתיק אותה, העיקר שהמתחרה לא יישאר בלעדי. גם על בלופים יש תחרות קשה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il