לערוץ הספורט היסטוריה מפוארת של זליגת תכנים. והפעם על הפרק: פורמולה 1. עד לפני כשלוש שנים שודרו מירוצי המכוניות בערוץ 5 הפתוח והחינמי. בהמשך הועברו לערוץ חמש פלוס, שהיה בזמנו בתשלום וכיום נכלל בחבילת הערוצים לצופי הכבלים. בשבוע שעבר הופתעו חובבי הפורמולה לשמוע שמירוץ סיום העונה ישודר בערוץ חמש פלוס לייב. רוצים לצפות? שימו 30 שקל על השולחן.

בימים שלפני השידור אפשר היה לראות בערוץ הספורט ובאתר האינטרנט שלו תנועה ערה של גלגלים ונהגים: קדימונים מושקעים, כתבות ראשיות באתר ואפילו נושא מרכזי לדיון בתוכנית "יציע העיתונות". אם המירוץ הזה היה משודר בערוץ פתוח, ספק אם בערוץ הספורט היו מתאמצים כל-כך לפאר אותו.

זעם אוהדי הספורט המוטורי היה כה גדול עד שביום ראשון הגיש עורך אתר הרכב "נטקאר", רוני אהרנוביץ', צו מניעה לבית-המשפט בדרישה להשיב את השידור לספורט 5 פלוס. בבקשה נכתב: "אין זאת הפעם הראשונה וגם לא השנייה שערוץ הספורט מנסה לסחוט את ציבור הצופים. הערוץ כבר נקנס פעמים רבות בעבר בגין זליגת שידורים ואף הוגשה נגדו תביעה ייצוגית, ואולם הפעם מתעלה הערוץ על עצמו, והתניית מירוץ הגמר בתשלום נוסף מזכירה התנהגות של סוחר סמים שכונתי. את כל העונה מקבלים הלקוחות ללא תשלום – אבל על המנה הזאת הם נדרשים לשלם אקסטרה".

בערוץ הספורט כלל לא ידעו על הפנייה לבית-המשפט, אבל גם במעמד צד אחד דחה השופט יהודה זפט את הבקשה בגלל נימוקים טכניים. עוד ספיחון לסיפור: במייל נזעם שקיבלתי התלונן אחד הצופים שלא רק שגזלו ממנו את הצפייה חינם בפורמולה, גם טוקבק מחאה ששלח לערוץ צונזר ולא פורסם.

אלא שבדיקה פשוטה עם אנשי ערוץ הספורט גילתה שהפעם ידיהם נקיות ושיקוליהם ענייניים. בעוד שכל המירוצים העונה נערכו אחר הצהריים, נפל מירוץ הסיום על שעת ערב והתנגש עם שידורים ישירים אחרים: ערב הכדורסל של ישראל בערוץ 5 ומשחק מהליגה הספרדית בערוץ 5 פלוס. דוברת הערוץ, גלית הופמן: "היינו בין הפטיש לסדן. היה ברור שכל החלטה שלא נקבל תגרום להתקוממות ולזעם הצופים. כל השיקולים של סמנכ"ל התוכן שלנו, אייל אופנהיים, מונעים מתוך מחויבות נטו לספורט. במקרה הזה לא היתה ברירה, ולכן העדפנו בסופו של דבר להעביר את הפורמולה לערוץ בתשלום, מפני שכאן מדובר בהכי פחות צופים מאשר לכדורסל הישראלי ולכדורגל הספרדי. התייעצנו בנושא עם מועצת הכבלים והלוויין, וקיבלנו את אישורם למהלך".

הכל טוב ויפה, רק שבמקרה הזה לא היה מזיק אם ערוץ הספורט, המושמץ כל שני וחמישי בגלל זליגה, היה מפרסם הבהרה להחלטתו. כך היה חוסך זעם מיותר, מונע פנייה לבית-משפט ומנער מעליו את היריב המושבע, אתר ONE, שלא מפספס שום הזדמנות להשמיץ את מתחרהו על זליגות. אם ב-ONE היו עושים עבודה עיתונאית אלמנטרית ופונים לקבל תגובה, הם היו יורדים הפעם מהעץ.

תקשורת הספורט לחוצה, מלחיצה וקצרת רואי. בספורט כמו בספורט, חיים את הרגע, והאמוציות משחקות תפקיד ראשי. לפחות מחצית מהכתבים אוהדים את הקבוצות שהם מסקרים, ההצלחה חשובה להם לא פחות מלאחרון האוהדים, ואת דעתם על מה שצריך לקרות בקבוצה הם מביאים בסיקור בצורה ישירה או מרומזת.

מכבי תל-אביב היא סיפור גדול העונה, בגלל הבעלים החדשים, הכסף הגדול ורמת הציפיות. פיטוריו של המאמן רן בן-שמעון השבוע בעקבות שרשרת כשלונות הם הזדמנות לבדוק כיצד התנהלו הכתבים מול הקבוצה המסוקרת ביותר בארץ. לאחר ההפסד בשבת לקריית-שמונה היה ברור שצפוי משהו גדול. איך יודעים? דיווחים מתלהמים וכתבים נרגשים. הדינימיקה היתה כזו: הרחוב הכתיב את המהלך הרצוי – המאמן הביתה. הכתבים, שרובם כאמור אוהדי הקבוצה, העניקו גיבוי לרחוב, והנהלת מכבי תל-אביב נכנעה ללחץ המאורגן.

כל הכותרות אחרי ההפסד בשבת עסקו בהתערערות מעמדו של בן-שמעון. ככל שחלפו השעות, סומנה ההחלטה הצפויה. האתרים סיפרו על ישיבת הנהלה אל תוך הלילה. מה נאמר בה? לא כולם ידעו בבירור. תומר לוי מאתר ערוץ הספורט גישש באפלה: "בן-שמעון מתנדנד"; אמירה שיכולה להתפתח לכאן או לכאן. ב-nrg כתב יניב טוכמן כי הישיבה הסתיימה ללא החלטה. רענן ברנובסקי מוואלה טען: "מחכים להחלטת הבעלים אלכס שניידר". דברים דומים נכתבו גם באתר ONE. לי בוץ מ-Ynet ניסתה לשמור על שפיות, אבל בסופו של יום יתברר שלא היתה בכיוון, אחרי שבמוצאי שבת אחר חצות דיווחה: "מעמדו של בן-שמעון יציב והוא צפוי להישאר". אשר גולדברג מטלספורט היה נחרץ ובדיעבד גם המדויק מכולם: "ההנהלה המליצה לפטר את בן-שמעון, מחכים להחלטת שניידר".

בעיתונים שנסגרו בחצות וחצי ולא ידעו מה תהיה תוצאת הפגישה הלילית, וניסו לשחק עם הכותרות כך שיישארו רלבנטיות גם בבוקר. כולם היו בכיוון. "מעריב" החליט על "נקסט" ככותרת שער, שאפשר לפרש אותה גם כהבעת דעה. "ידיעות אחרונות" היה ברור יותר: "נגמר הגיבוי". "הארץ" היה ממוקד: "הסכמה בהנהלה בצורך לזעזע". רותם גרוסמן מ"ישראל היום" היה מסויג בידיעה שכתב, אבל עורכיו הפציצו בכותרת ישר לעניין: "בן-שמעון יפוטר השבוע". הכותרת אמנם הגשימה את עצמה עוד באותו יום, אבל בעת שנכתבה היתה פזיזה.

במקביל לדיווחים על הצפוי למאמן, ניסו הכתבים לנחש מי ימונה במקומו. אתר ערוץ הספורט החל ראשון עם הספקולציות כשזרק את שמות המאמנים הבכירים הפנויים: יצחק שום ורוני לוי. לאחר מכן הוסיפו גם את מוטי איווניר וגיא לוי, סתם בשביל כיסוי תחת. אין סיכוי שההתאחדות תשחרר את איווניר מאימון הנבחרת הצעירה. אבל שיהיה. מצחיק היה לראות את רוב האתרים מיישרים קו בהמשך ומוסיפים את שמו של איווניר. הפחד מפספוס אוכל אותם, אז זורקים כמה שיותר שמות. בסוף אחד מהם יגשים את עצמו והם יוכלו להתהדר ב"כפי שפורסם אצלנו בלעדית".

Ynet המשיכו לחפש את הצפון. אחרי שבוץ דיווחה כי בן-שמעון לא יפוטר, היא נשברה לקראת הצהריים ועלתה עם כותרת ראשית כי רוני לוי הוא המועמד המוביל למכבי תל-אביב. בסיומו של יום יתברר כי Ynet מדורג בתחתית הטבלה של סיקור המשבר הזה. ב-ONE הוסיפו שני שמות לגלריית המועמדים: ניצן שירזי ואורי מלמיליאן. בדיווח של ONE אפשר היה למצוא גם משפט הזוי ועילג במיוחד: "המקורבים של כל המועמדים מפעילים לחץ כבד למנות אותם דרך תקשורת, דרך טלפונים של חברים משותפים וברמזים עבים לקחת אותם".

בשעות אחר-הצהריים המאוחרות חלה התפתחות דרמטית בעלילה: מסיבת עיתונאים בדרך. האתרים עברו לנוהל חירום – מי יפרסם ראשון את ההחלטה. הפערים יהיו של דקות ספורות, אבל כל שנייה חשובה במירוץ היוקרתי אל פסגת האגו.

שעה לפני תחילת מסיבת העיתונאים כבר בישרו האתרים בוודאות כי הבעלים אלכס שניידר החליט לפטר את בן-שמעון. יניב טוכמן מ-nrg פירסם ראשון את הפתרון לחידה המסקרנת מכולן: מה הלאה. הוא דיווח שמרקו בלבול יהיה המאמן ואבי נמני מאמן-על. שמותיהם של שום, מלמיליאן ואיווניר נושרים בביישנות מהגלריה ומתאדים עד לפעם הבאה. אף עיתונאי לא העלה את האופציה של נמני את בלבול, וגם לא היה בכיוון.

חצי שעה לפני מסיבת העיתונאים כולם מתיישרים עם nrg. המשמעות: עוד בטרם החלה המסיבה כבר נהפכה הודעת הפיטורים, שטרם נמסרה רשמית, לפאסה מוחלט. מסיבת עיתונאים אמורה לשמור בסוד על תכניה, אחרת תאבד את גורם ההפתעה ותהפוך לבלתי מעניינת. מי כמו אביב בושינסקי, לשעבר יועץ התקשורת של ראש הממשלה וכיום יו"ר מכבי תל-אביב, יודע זאת. מוזר שדווקא עסק שנמצא בשליטתו יצא משליטה, והמידע הודלף לכמה עיתונאים.

בשורה התחתונה: מרדף מרתק של עיתונאים בניסיון להשיג את קצב האירועים. בסך-הכל הרוב תיפקד היטב ועמד במשימה. הנהלת מכבי תל-אביב קיבלה החלטה קשה, אבל פופוליסטית. התנהלות שקולה יותר היתה גורמת לכל תקשורת הספורט להפוך לבדיחה עצובה. רק בעוד חודשיים נדע אם המהלך של מכבי תל-אביב הצליח. בינתיים, 0:1 לתקשורת.

מדור הספורט באתר וואלה ממשיך להיות הטוב והמרתק מבין האתרים. גם ללא תוכני וידיאו מובחרים או פרישה רחבה של כתבי שטח, הוא מצליח לעורר עניין וליזום אייטמים מקוריים, בעיקר הודות לכוח הכתיבה המשובח שלו. כזו היתה למשל הכתבה של ארז מיכאלי ביום שישי האחרון, שעסקה בהשפעת התקשורת על רמת משחקי הכדורגל בארץ.

וכל זה עוד בלי שאמרתי מלה על הסאטירה מבית היוצר של וואלה בכיכובו של יועד אלפרון המצוין (גם אם לא תמיד מלוטש). הנאה מובטחת. 

בטור הקודם כתבתי על שאלת טריוויה בערוץ הספורט שהתפקששה. מתברר שהיא היתה מנוסחת כך שנשאה מוקש קטן. השאלה היתה מי מבין ארבעה מאמנים (ששמותיהם פורטו בשאלה) לא השתתף בגמר ליגת האלופות. זו הוקמה למעשה בשנת 1993, בעוד שרוברטו מאנצ'יני (התשובה הנכונה) שיחק בגמר ב-1992, בזמן שהמפעל נקרא עדיין "גביע האלופות". שאלה מתחכמת, אבל אבי מלר, שחיבר אותה, לא טעה כלל וכלל, ועימו הסליחה.

לתגובות והערות: yegerm9@walla.co.il