יום האדמה הוא יום של מבחן ליחסים בין יהודים לערבים בישראל, המדינה היהודית-הדמוקרטית; לא רק להנהגות של שני העמים היושבים בה, בעיקר כלפי המחנות שלהם פנימה, אלא גם לתקשורת. הסיפור מתחיל ימים אחדים קודם למועד. מתחילים להופיע דיווחים על "היערכות המשטרה לקראת יום האדמה". מפקדי המחוזות בצפון ובדרום מכנסים עיתונאים ומספרים על המגעים עם ראשי/נכבדי האוכלוסייה המקומית, במטרה להבטיח יום של מחאה והפגנות בלי להיגרר לעימותים עם שוטרים. ביום עצמו נערכות הפגנות בגליל ובנגב, כמה עסקים נסגרים לאות מחאה והזדהות, ובערב מסכמים השדרים בהשתאות ובהקלה גלויה, "יום האדמה עבר בשקט ובלי אירועים מיוחדים". אירועים מיוחדים משמע התנגשויות עם המשטרה - לא עצרות מחאה המוניות בדרישה לשוויון זכויות ואי-אפליה. ובתום התדהמה ממהרים להחזיר את תיק ערביי ישראל למגירה, עד לשנה הבאה.

השנה הצטרף גם מחוז תל אביב-יפו של המשטרה לרשימת המחוזות שנאלצו "להיערך לקראת יום האדמה". ערביי יפו, כאלף במספר, התקבצו והפגינו נגד מה שהגדירו "הטרנספר הכלכלי המתקיים ביפו", שבמסגרתו הערבים נאלצים או מפותים לעזוב את בתיהם זה דורות, ועל כל חורבה מוקם פרויקט נדל"ן יוקרתי שלהם אין שום סיכוי למצוא בו את מקומם. התהליך מוכר וקשה להילחם בו, לא רק לערבים. במקום המדינה שבמשך שנים הפקיעה קרקעות ובתים לצורכי ציבור, שהערבים לא נהנו מהם, באים עתה בעלי אינטרסים כלכליים פרטיים וקונים כל מה שמפריע להם. ואין כל-כך למי לבוא בטענות בעולם שמניף את דגל השוק החופשי. הפיתוח מרשים, הרשויות נהנות ולא רואות לעצמן חובה לדאוג לנפגעים מפרויקטים יוקרתיים, לא רק ערבים, ובשטח נוצרת מציאות חדשה, שרק מעטים נהנים ממנה.



הפגנה לרגל יום האדמה ביפו, 28 במרץ (צילום: פלאש 90)

אלא שביפו יש להתפתחויות החדשות גם משמעות אחרת, לאומית או אתנית, מטרידה יותר ובלתי נעימה. התהליך מזכיר את מה שעובר על הארלם בניו-יורק: מה שמכונה בלשון נקייה "ג'נטרפיקציה" של הרובע, היינו, חדירה של לבנים שאינם יכולים להרשות לעצמם דירה בשום מקום אחר בעיר, עליית מחירים מהירה ודחיקה של השחורים מהמקום שאליו נדחקו לפני שנים רבות. הביטחון ברחובות מתחזק, החנויות משגשגות, אבל נשמעים גם לא מעט קולות של כעס. אבל מה אפשר לעשות נגד כוחות השוק? לכל היותר אפשר לנסות להוציא מהיזמים את המקסימום הכספי ולהמשיך במקום אחר עם בטן מלאה.

זה מה שמתרחש גם בתל-אביב-יפו. למעשה אפשר רק לשאול איך זה לא קרה קודם. כאשר אוכלוסייה שלמה מוצאת את עצמה ממודרת ומוקפת בועות סטריליות, בסופו של דבר זה רק עניין של זמן עד שהיא מתחילה לרטון. ואם לתהליך נוסף גם אופי לאומי או אתני מובהק, יש בהחלט מקום לדאגה.

אך במקום לדון בסוגיות הלא-נוחות הללו ולדרוש למשל תשובות מהעירייה, שאמורה לדאוג לכל תושבי העיר ולא רק לאילי הנדל"ן, לרוב אמצעי התקשורת קל הרבה יותר להידרש לסממנים החיצוניים של המחאות, לדגל הפלסטיני שהונף בהפגנה ביפו ולסיסמאות שהושמעו בה.

קל מאוד להסתער על המארגנים שהעזו לא להניף את דגל ישראל ולהזכיר להם שהם אזרחי המדינה. כאילו שכל אזרחי המדינה מכבדים את הדגל שלה. המארגנים מצדם אינם כובשים את היצר ומדברים על הדגל כעל "הסמרטוט שלכם ולא שלנו", והמהומה בלתי נמנעת.

צריך לחזור ולהזכיר לעצמנו: ערביי ישראל הם קבוצה גדולה שחיה בתוכנו, שמגדירה את עצמה בצורה עצמאית; לא תמיד היא נחמדה, לפעמים היא ממש יוצרת תחושת איום, לא תמיד היא משחקת על-פי הכללים. אבל היא לא הולכת לשום מקום. התקשורת מצליחה להתעלם ממנה בדרך כלל (חוץ מ"הארץ", אבל כמה כבר קוראים אותו? או סרט תיעודי מזדמן ב"מבט שני", אבל מי כבר צופה בו?), ונדרשת לה אך ורק כאובייקט לטיפול משטרתי - בנייה לא-חוקית, זריקות אבנים או סיוע למחבלים - ולא כקבוצה עם צרכים ואופי משלה. היחסים בין המיעוט הערבי לרוב היהודי סבוכים מאוד, והתרומה של ההנהגה הפוליטית הערבית לא ממש מקדמת את הדו-קיום בין שתי הקבוצות. אך גם הממשלה על זרועותיה השונות אינה ממלאת את חלקה, כפי שעולה מאינספור פסקי דין, דו"חות ומחקרים על האי-שוויון שממנו סובלים ערביי ישראל. אבל למי יש כוח לקרוא מסמכים כאלה ואת מי הם בכלל מעניינים?

יום האדמה יכול היה להיות הזדמנות לא רעה בכלל לעסוק בכל אלה, מתוך נכונות לחשבון אמיתי, אך מדוע להתאמץ אם אפשר להביא לאולפן ערבי צעיר קיצוני וחבר-כנסת מישראל-ביתנו, ולמלא את החלל בצעקות. ותמיד אפשר גם להתמקד בהיערכות המשטרה ולהביע תדהמה מכך שהאירוע הסתיים בלא אירועים חריגים.

רוצים לדבר על זה? פורום "העין השביעית" פתוח לדיונים