איור: רות גוילי
"מה עושה עיתונאי למקצוען?", שאלו פעם את דיימון ראניון. העיתונאי הניו־יורקי, שבאחד המאמרים הפחות מפורסמים שלו מדבר ארוכות בזכותו של מעשה הפלגיאט, לא גירד במצח אפילו פעם אחת לפני שענה: "עיתונאי מקצועי? ובכן, קשה לי לחשוב על שתי מלים יותר רחוקות אחת מהשנייה בשפה האנגלית". הצד האחד של תשובתו של ראניון, שממנו נבנתה דמותו, הוא זה הרומנטי, של דמות הכתב הפלילי או העיתונאי החוקר שמסתובב במקומות הנכונים עם האנשים הלא נכונים ומביא משם את הסיפורים הרעים הכי טובים; הצד השני הוא פרוזאי הרבה יותר: שלא כמו עורך־דין, מהנדס מזון או מנקה ארובות, "עיתונאי" זה לא ממש מקצוע. נכון, באוניברסיטאות ברחבי העולם קיימים חוגי תקשורת, ואפילו בארץ יש בית־ספר לעיתונות, אבל כמה מבין האנשים המאיישים את מערכות העיתונים ואולפני הטלוויזיה והרדיו בארץ עברו הכשרה מקצועית חוץ מזו שסיפקה להם העבודה עצמה?
לתובנה הזו, כך נדמה, הגיעו השנה בבת־אחת מספר לא מבוטל של אנשים בשדה העיתונות הצפוף של ארצנו. בינואר עלו לרשת אתרי החדשות "ויקיחדשות" ו"סקופ", ומיד אחריהם האתרים "אומדיה" ו"חוצפה", ובעת כתיבת שורות אלו ודאי יושב היכן שהוא מעצב טרוט עיניים ומעצב לוגו לאתר נוסף. המשותף לכל מייסדי האתרים האלו הוא אחד: קריאת תיגר על המושג "עיתונאי מקצועי".
"זו אינה עיתונות גרילה"
"ההצלחה שלנו תתמקד בשינוי תפיסתי של כל המושג של עיתונות ושל חדשות", אומר מייסד אתר "סקופ" מיכאל וייס, לשעבר עיתונאי ב"מעריב" וב"כל העיר", פעיל בתנועת "דור שלום" ומנהל "קרן ברקת" של המיליונר ניר ברקת. "כל אחד מאיתנו מייצר שתיים־שלוש ידיעות חדשותיות ביום: בבוקר נפל לי עץ על האוטו, בצהריים חמותי מספרת לי על שחיתות בעבודה שלה, בערב מתבטלת ההצגה שרציתי ללכת אליה ולא מחזירים לי את הכסף של הכרטיס. רובנו בכלל לא יודעים שיש לנו סיפור ביד, המיעוט חושב שאין לו כוח לעשות עם זה כלום, השאר שולחים מכתב למערכת. אנחנו מקצרים את התהליך הזה".
מיזמים כמו "סקופ" הם השלב הבא באבולוציה המזורזת שמעביר האינטרנט את התקשורת המסורתית, זו האמונה על עיתונאים "מקצועיים". המפתח הוא, כמובן, כסף, או יותר נכון: העובדה שכבר לא צריך כל־כך הרבה ממנו כדי להעביר את המסר אל ההמונים. העובדה הפשוטה הזו יצרה – ועדיין יוצרת – סוגים שונים של מודלים אלטרנטיביים לעיתונות הנשלטת על־ידי בעלי הון או מפלגות. זה התחיל עם פורומים פרועים שבהם כתבו הגולשים ידיעות שלפעמים היו מיחזור של מידע מהעיתונות הממוסדת, לפעמים דמיונות־שווא פרועים, אבל לפעמים גם ידיעות אמת בלעדיות שכלי התקשורת הרגילים פספסו, לא יכלו או לא רצו לפרסם. פעילותם של אתרים כמו "רוטר נט", ואחריו "פרש", עוררו דיון ראשוני בסוגיות של עיתונות אזרחית: האם השכר שבקיומו של "עיתונאי" שאינו כפוף לשיקולים מוטים של מו"ל או בעלי עניין אחרים אינו יוצא בהפסד של מבול ידיעות לא אחראיות שאין מי שייתן עליהן דין וחשבון? ואכן, מי אחראי על פרסום ידיעה של גולש אנונימי: בעל האתר, הגולש עצמו או רוח האינטרנט? והאם אפשר בכלל לאכוף, למשל, צו איסור פרסום על "מערכת חדשות" המונה אלפי גולשים?
למרבה האירוניה, ההתכתשות המשפטית הגדולה התגלעה דווקא בין שני אתרי חדשות עצמאיים, "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק ו"רוטר נט". אחרי הכל, משקלם של בתי ההוצאה לאור של היומונים המודפסים היה מכריע גם ברשת, והתקשורת פטרה את החידוש בטענה שמדובר באתרי חדשות מוטים פוליטית, מוצפים בידיעות סרק ובאופן כללי בחבורה של סהרורים. למרות שההגדרות האלה יכלו להתאים פה ושם גם להתנהלות של התקשורת הממוסדת עצמה, הרי שעל פני השטח, אתרי החדשות העצמאיים – ובמיוחד אלה שנשענו באופן בלעדי על גולשים ללא שכר – לא הצליחו לעצב ולו במקצת את סדר־היום הציבורי.
מאפיין מובהק אחר של הרשת, היכולת לקשר תכנים, הביא ליצירת המודל הבא של עיתונות עצמאית: הבלוג. זה התחיל כאוסף של המלצות אישיות, מעין רשימת מועדפים פומבית, הפך ליומנים אישיים שסיפקו הצצה אל מאחורי הקלעים של פלוני אלמוני, ובמקרה שאותו פלוני אלמוני היה כותב מוכשר במיוחד, או נמצא במקום או בתפקיד מעניין במיוחד, הרי שההצצה היתה שוות ערך לסיקור עיתונאי "מסורתי". תוך זמן צצו אתרים המרכזים בלוגים ומאפשרים ניווט וחיפוש בים המידע העצום שנוצר, וכרכי היומנים האישיים הפכו למועדוני אקטואליה אלטרנטיביים. כך למשל בינואר האחרון עלה לרשת האתר "פוליטינט", המרכז ידיעות של בלוגרים שונים בנושאים הקשורים לבחירות ההולכות ומתקרבות.
בעוד הפוליטיקאים מעכלים את העובדה שמיני מושכים בעט, שפעם היו מסוננים אוטומטית על־ידי אחרוני העוזרים הפרלמנטרים, כותבים את דעתם הבלתי משוחדת בבלוגים עם רשימות תפוצה הולכות וגדלות, תפס מיזם אחר כיוון חדש: "ויקיפדיה", אנציקלופדיה מקוונת פתוחת קוד הנכתבת ונערכת על־ידי הגולשים, השיקה מיזם אקטואליה עצמאי: "ויקיניוז". האתר, שפועל רק קצת יותר משנה, לא הוכיח עדיין את עצמו ככלי תקשורת משמעותי, אבל רמז על כוחה של "ויקיפדיה" עצמה כיצרנית אקטואליה התגלה החודש, עת הודיעו מפעילי האנציקלופדיה כי חסמו את הגישה של מחשבי הסנאט אליה לאחר שהתגלו יותר מאלף(!) נסיונות לשינוי זדוני של פרטים לא מחמיאים בערכים אנציקלופדיים של סנאטורים – נסיונות שמקורם במחשבי הסנאט.
"החלטנו שהמודל של 'ויקיניוז' בעייתי", אומר וייס. "אנחנו חיים במקום שלא כל־כך מפרגנים בו, ולא רצינו להסתבך בתביעות דיבה כל הזמן. נוסף על כך, במודל חופשי, שבו אין ממש עורכים, יש בעיה של רגישות של כותבים שלא רוצים שייגעו להם בטקסט".
וייס מסכם את החודש הראשון לפעילות האתר כדלהלן: "400 ידיעות שהתפרסמו, כשמונים ידיעות שהתקבלו ונפסלו, מעל 400 כותבים רשומים ומאושרים, כמה עשרות שנרשמו ונפסלו. הכתב הכי צעיר שלנו הוא בן 12 והמבוגר בן 80. יש כתבים ערבים, כתבים מקריית־שמונה וכתבים מאופקים, האתר זוכה לאלפי כניסות וממוצע הדפים הנצפים עומד על 15". את האתר מפעילים, מלבד וייס, עורכת, סגן עורך וארבעה עורכי עמודים.
וייס מסתייג מהמינוח "עיתונות גרילה". הוא מעדיף את הביטוי "עיתונות אזרחית", שלדעתו, צפויה לה הצלחה גדולה בישראל: "האוכלוסייה בארץ היא צורכת חדשות מטבעה, וכמו כן קיימת כאן אוכלוסייה רב־תרבותית, המורכבת מקבוצות רבות שכל אחת רוצה להשמיע את קולה, קול שאין לו מקום בתקשורת כפי שהיא כיום".
סוגיה שמשום־מה לא עולה מספיק לדיון בהקשר לעיתונות האזרחית היא שאלת הרווח. עיתונות אזרחית נעשית לרוב בהתנדבות, אלא שאתר מצליח עשוי להכניס הרבה כסף גם אם אנשי התוכן שלו לא מקבלים פרוטה. ב"סקופ" לא משלמים כעת בכלל שכר סופרים וכנראה לא ישלמו גם בעתיד. וייס: "אני בא לתת לאנשים חוויה, לא מקום פרנסה. הפידבק הוא התגמול הכי טוב, שאנשים מרגישים שדברים שלהם מתפרסמים ברמה גבוהה. אנחנו גם נותנים במה לאנשים שרוצים שיכירו אותם ויגיעו אחר־כך לעיתונות מקצועית. לא באנו לעשות כסף. חוק המספרים הקטנים הופך מיזמי אינטרנט בארץ ללא רווחיים בפוטנציה. יש בארץ שניים וחצי מיליון גולשים, זה כמו עיר קטנה בארצות־הברית".
אז מבחינתכם זה ציונות?
חד־משמעית.
"אין בעיה של זכויות יוצרים"
יש גם מודל אחר, זה של "ויקיניוז", שגרסה עברית שלו, "ויקיחדשות", הושקה בחודש שעבר. יוזם הגרסה העברית הוא אביחי, בחור ישיבה בן עשרים מהצפון ("אני לא מעוניין להוסיף על חיי הפרטיים; העריכה ב'ויקיחדשות' היא אנונימית ואני מעדיף את זה כך"). "אני פעיל ב'ויקיפדיה' ובשאר מיזמי 'ויקימדיה' כבר קרוב לשנה", הוא מספר. "בשלב כלשהו שמתי לב ל'ויקיניוז' ולכך שאין לאתר גרסה עברית. כדי לעלות לאוויר היינו צריכים אנשים שייצרו ממשק בעברית ויתרגמו את הדפים ההכרחיים. כרגע ישנם 86 משתמשים רשומים באתר, מתוכם בערך שישה פעילים. נכתבו בערך 50 מאמרים, 13 מתוכם מקוריים".
איך אתם מתמודדים עם הבעיה של זכויות יוצרים? האם אתם מצטטים ידיעות מאתרים אחרים, או מעבירים אותם עיבוד, או משתמשים רק בחומרים מקוריים? האם התקבלה תלונה מאתרי חדשות אחרים על כך ש"שאלתם" מהם חומרים?
אנחנו לוקחים גם חומר מקורי שאנשים מוצאים לנכון להעלות לאתר, וגם חומר ממקורות חדשותיים אחרים, ומעבירים אותם עיבוד, כך שבעצם אנו יוצרים ידיעה חדשה ואין בעיה של זכויות יוצרים. לא קיבלנו שום תלונה ואני חושב שגם אחיותינו בשפות הזרות לא קיבלו שום תלונה. להפך, לפני זמן קצר התלוננה "ויקיחדשות" באנגלית על אתר שלקח ממנה ידיעות והפר את זכויות היוצרים בכך שלא כתב שהידיעה לקוחה ממנה.
האם אתם עומדים בקשר עם עמיתיכם באתר באנגלית, האם הם תורמים לכם מנסיונם בצורה כלשהי?
אנחנו בקשר איתם אם אנו זקוקים לעזרה מסוימת. למשל את ה־RSS של האתר הם עזרו לנו להקים. בעיקרון, האתר הוא עצמאי ואנו לא מחויבים להם בשום צורה. אנו מחויבים רק למשימה שלנו.
האם אירעו מקרים של חבלה באתר, ידיעות מפוברקות או מוטות? וכיצד "ויקיחדשות" מטפל במקרים כאלו?
ברור שברגע שהאתר מאפשר לכל אדם (אפילו לא צריך רישום) לערוך כל דף כאוות נפשו זה גורר השחתה וספאם. נתקלנו במספר מקרים כאלה, ובשביל דברים כאלה יש לנו מנגנוני פרסום. כשאדם מפרסם מאמר הוא עדיין לא ממש מפורסם והוא לא מופיע בעמוד הראשי. לאחר שאחד המשתמשים האחרים בודק את המאמר ומוודא שהוא תקין, שכל העובדות מאומתות באתרים אחרים (אלא אם כן זהו דיווח מקורי), שהמקורות מצוינים בגוף המאמר ושהוא עומד בקריטריונים של האתר (ללא דעות קדומות ומנקודת מבט ניטרלית) – הוא מוסיף לו תג של פרסום ואז המאמר מפורסם. אם המשתמש מוצא בעיה במאמר הוא מסמן אותו בתג שמתאר את הבעיה, המאמר מושעה מפרסום ומופיע ברשימה של מאמרים בעייתיים עד שמשתמש אחר יפתור את הבעיה ויפרסם את המאמר.
ויש החושבים שהבעיה לא תיפתר בצורה כל־כך חלקה. "אנחנו עדים היום לבועה של עיתונות אזרחית – בועה שתתפוצץ", אמר ברטרנד פקרי, מנהל "פורום העורכים העולמי", בכנס בנושא המדיה החדשה שערכה תחנת "אלג'זירה" בתחילת פברואר השנה בקטאר. "זה אולי לא יקרה היום, אבל בתוך חודשים או שנים זה יקרה. עיתונאים־אזרחים יהיו חלק מהעיתונות, אבל רק חלק קטן. כדי לקבל את המידע הכי טוב, צריך חדר חדשות, עורך, עורך משנה, עורך נוסף שאחראי על בדיקת עובדות. רק כך אפשר לעבוד. מי שעובד לבד חשוף לספינים ולמניפולציות של פוליטיקאים ואנשי יחסי־ציבור".
האם העיתונות הממסדית יכולה לטעון ליתרונות הנ"ל, בעידן של משבר כלכלי המביא לצמצום גורף של אותם צוותים שמתאר פקרי, ומשבר מוסרי המציף חדשות לבקרים פרשיות עכורות של ניגודי אינטרסים ושחיתויות בין מו"לים, עיתונאים ומושאי סיקורם? "אם הייתי כותב את כל האמיתות שלמדתי בעשור האחרון", אמר פעם העיתונאי האמריקאי האנטר תומפסון, "בערך 600 איש – ואני בתוכם – היו נרקבים היום בתאי כלא מריו דה ז'נרו ועד סיאטל. אמת מוחלטת היא מצרך מאוד נדיר ומסוכן בהקשר של עיתונות מקצועית".
גיליון 61, מרץ 2006