ב-2 בדצמבר 1999 נפל דבר בקהילת העיתונים הכותבים בשפה הרוסית. אדוארד קוזנייצוב, עורך העיתון "וסטי" (בעברית: "ידיעות") ואחד ממקימיו, פוטר מתפקידו. זה היה הצעד האחרון בשרשרת סכסוכים וחילוקי דעות שנמשכו כמה שנים ונסובו סביב שלושה מוקדים עיקריים, הקשורים אלו באלו: חוסר שביעות רצון בבית "ידיעות אחרונות", בעליו של העיתון, מהקו המדיני המאוד ימני שנקט "וסטי" בראשותו של קוזנייצוב; סכסוכים חריפים בין קוזנייצוב ועיתונו לבין שר הפנים, נתן שרנסקי, ומפלגת ישראל-בעלייה; מערכת יחסים עכורה בין קוזנייצוב לבין מנכ"לית העיתון, יוליה שמאלוב-ברקוביץ'.
רשמית, קוזנייצוב לא פוטר; הוצע לו להקים ולנהל את וסטי-אינטרנט ווסטי-בינלאומי, שני פרויקטים שדובר עליהם כבר לפני זמן רב. קוזנייצוב סירב, כיוון שהוא מעריך כי "וסטי" בדרך להתמוטטות. עריכת העיתון הוצעה ללב מלמיד, סגנו של קוזנייצוב, אך הוא סירב ויצא לחופשה של חודשיים וחצי בתשלום. לפי שעה, ממלאת שמאלוב-ברקוביץ' את תפקיד העורכת האחראית.
המעמד שאליו הגיעה שמאלוב-ברקוביץ' מפתיע. היא עלתה מבוכרה בשנת 1987, ובגיל 28 מונתה למנכ"לית העיתון. בשנים הראשונות לקיומו נחשב "וסטי" לסיפור הצלחה גדול. תפוצתו נאמדה בכמעט 60 אלף גליונות בסוף השבוע, הרבה יותר מאשר העיתון המתחרה "נובוסטי נידלי" ("חדשות השבוע"). העלייה בתפוצה גורמת לעלייה בנפח המודעות וגם לעלייה במחירי הפרסום. יחד עם זאת שמר העיתון על רמה עיתונאית סבירה ונחשב לרציני. במגמה הזו חל שינוי בתקופה האחרונה. קוזנייצוב מדבר על כישלון צפוי שאין הוא רוצה להיות חלק ממנו.
אדוארד קוזנייצוב: יותר גיבור מאשר עיתונאי
בין העורך למנכ"לית התנהלה התמודדות לא מוצהרת על הבכורה ועל הקרבה למו"ל, ארנון מוזס: היא ייחסה לכושר הניהול שלה את הצלחת העיתון; הוא ראה בהישגים עדות לאהדה הרבה שהוא זוכה לה ברחוב הרוסי. בהווי של "וסטי" מתנהלים חילופי האשמות: קבוצה של עיתונאים, המזוהים עם המנכ"לית, מספרים על מערכת יחסים קשה בין קוזנייצוב לבין שאר העובדים. הם טוענים גם לחוסר איזון בדיווחים הפוליטיים של העיתון. לטענתם, העיתון ימני מדי ומושפע במידה רבה מאוד מדעותיו הקיצוניות של קוזנייצוב. לעומתם, רוב העיתונאים, ובייחוד הוותיקים שביניהם, שייכים ל"מחנה קוזנייצוב". הם מדברים עליו במושגים של גיבור (ישב בכלא הרוסי כ-18 שנה לאחר נסיון החטיפה של מטוס רוסי שנועד להימלט מברית-המועצות ולהגיע לישראל), ופחות במושגים של איש מקצוע. הם אמנם מסכימים שהעיתון ימני, אך טוענים שזו תוצאה של העובדה שהפובליציסטים והעיתונאים הבכירים הם בעלי דעות ימניות. הנתון הזה קובע את אופיו של העיתון ("כפי שהעיתונאים הבכירים בעיתונות העברית הם שמאלנים, ולכן כלי התקשורת בשפה העברית הם בעלי אוריינטציה שמאלנית", מסביר אחד מעיתונאי "וסטי"). רק שני עמודים (מתוך עשרות) מוקדשים לפרסום תרגומים של מאמרים של אנשי שמאל. גם אלה ב"וסטי" המייחסים כוח רב למנכ"לית מסכימים כי היתה רק זרז ל"מהפכה" בעיתון, וכי היה צורך בהבשלת תהליכים נוספים, משמעותיים הרבה יותר, כדי לשלוח את העורך הביתה. מה גם ששמאלוב-ברקוביץ' אינה זו המפטרת עורכים, אלא ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות".
ייתכן שיש לחפש את הסיבה להדחה ברצונו של המו"ל להקהות את הקו הימני מאוד של "וסטי". קוזנייצוב אינו מסתיר את תמיכתו במפלגת ישראל-ביתנו, מפלגתו של אביגדור ליברמן, אך מדגיש כי נטייה זו אינה משפיעה על עבודתו כעורך; זאב בר-סלע, עורך מוסף התרבות, גם הוא אינו מסתיר את דעותיו הימניות; סופיה רון, עיתונאית בכירה, היתה בעבר, בזמן עבודתה בעיתון, גם עורכת הביטאון "מולדת" ברוסית; אפילו אביגדור אסקין כתב מדי פעם (כמשתתף חופשי) ב"וסטי", עד שפרסום מאמריו הופסק.
ד"ר אברהם בן-יעקב כתב ב"קשר" (כתב-עת בהוצאת המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית באוניברסיטת תל-אביב) מס' 24: "אחד המאפיינים הבולטים של צרכני העיתונות ברוסית הוא הצימאון לקריאה [...] לכן הרגלי קריאת העיתונים בציבור הנדון מפותחים הרבה מעבר לממוצע של קוראי העיתונות בעברית [...] אחוז הציבור הרוסי המושפע על-ידי העיתונות 'שלו' עשוי להגיע לכ-90% [...] העיתון הנפוץ ביותר, 'וסטי', הוא ללא ספק בעל נטיות ימניות מובהקות, החורגות לעתים קרובות מאמות המידה המקצועיות [...] לא נדרש צילום רנטגן כדי להיווכח בקו הימני של 'וסטי'".
הקו הימני המובהק של "וסטי" עמד בניגוד ליומרתו להיות עיתון אובייקטיבי ולא עיתון-מטעם. לכך נוספו תוצאות הבחירות שלימדו שעולים רבים הצביעו לאהוד ברק. המסקנה המתבקשת: העיתון שוב אינו מבטא כראוי את הלכי הרוח של ציבור קוראיו. הפער בין הקו האידיאולוגי של העורכים לציפיות הקוראים עלול לפגוע בפופולריות של העיתון ובתפוצתו.
לקוזנייצוב היה קשר מועט עם ארנון מוזס. בכל שנותיו בעיתון הוא נפגש עימו פחות מעשר פעמים. מוזס לא הסביר לקוזנייצוב מדוע פוטר. קוזנייצוב גם לא שאל מדוע. בשיחה עם "העין השביעית" טען שהוא יודע מדוע פיטרו אותו, אך לא יכול לספר משום שיש לו סעיף בחוזה האוסר עליו לשוחח על כך. הוא רק הסכים לומר שאין לו שום ספק שיוליה (שמאלוב-ברקוביץ') היתה מעורבת בזה. לשאלתי, אם היא דיברה נגדו עם מוזס, הוא השיב ב"לא יודע". קוזנייצוב ימשיך לקבל שכר עד חודש יולי.
גורם המגדיר עצמו ניטרלי סבור ששמאלוב-ברקוביץ' לא פעלה נגד קוזנייצוב, אבל ברור שהיא לא תמכה בו מול מוזס. אותו גורם מסכם: "יש פה טיפוס שלא מתקרב לבעלים – אדם מסוגר בעולם משלו. נוסף לכך, הקו הימני של העיתון לא נתפס כנכון כלכלית, במיוחד לאור תוצאות הבחירות האחרונות. לבסוף, הביטחון העצמי של יוליה, שהיא יכולה לנהל את העיתון לבד – גם הוא שיחק פה תפקיד".
תגובת שמאלוב-ברקוביץ': "קוזנייצוב אינו עורך 'וסטי' יותר וזה לא רלבנטי (מדוע פוטר; ר"א). אני מעריכה מאוד את קוזנייצוב. עבדתי איתו בהרמוניה במשך שבע שנים. אין לי להגיד עליו אף מלה רעה. חשוב לי שכולם יידעו שאנחנו עיתון טוב, מעניין ובלתי תלוי".
ארנון מוזס לא רצה להשיב לשאלתי מדוע פוטר קוזנייצוב. לשאלה אם זה בגלל הקו הימני שנקט העורך, השיב בשלילה.
נתן שרנסקי, שר הקליטה, וקוזנייצוב היו בעברם חברים טובים. שניהם ישבו שנים רבות בכלא הסובייטי (שרנסקי 13 שנה, קוזנייצוב 18). שניהם נחשבים לגיבורים גדולים בקרב עולי חבר-העמים. שניהם הקימו יחד את הפורום הציוני של יהודי ברית-המועצות, גוף שמתוכו התפתחה מפלגת ישראל-בעלייה. דרכם המשותפת הביאה אותם גם להקמתו של "וסטי". עד לבחירות ב-1996 היה נתן שרנסקי יושב-ראש מועצת המערכת של "וסטי". שרנסקי ניצל היטב את חברותו ואת קשריו עם קוזנייצוב כדי לקדם את מפלגתו החדשה. בגליון "העין השביעית" מיוני 1997 הביאה אינה שפירו את דבריו של העיתונאי סשה מיסטרוגוי מ"נובוסטי נידלי": "העיתון 'וסטי' משמש ערוץ תעמולה פרטי של המפלגה, מזדהה לחלוטין עם השקפת העולם של שרנסקי ואדלשטיין ומתעלם באופן עקבי מהאופוזיציה בתוך המפלגה ומפוליטיקאים עולים דוברי רוסית הפועלים במסגרות אחרות".
מאז השתנו הרבה דברים. לא ברור על רקע מה פרץ הסכסוך בין קוזנייצוב לשרנסקי, אך ברור שהוא התעצם ככל שעבר הזמן. בנאום בוועידת מפלגתו בשנת 1998 אמר שרנסקי: "האויב הראשי שלנו הוא העיתונות ברוסית". ביולי 1998 פורסמו בעמוד הראשון של "וסטי", בהבלטה רבה, תוצאות סקר פופולריות שנערך ומומן על-ידי העיתון. התוצאות היו עגומות למדי לשרנסקי וליולי אדלשטיין. זמן מועט לאחר מכן ניסתה לריסה גרשטיין, אשתו של קוזנייצוב והיום חברת מועצה עיריית ירושלים, להשתלב במפלגת ישראל-ביתנו של אביגדור ליברמן (ניסיון שלא צלח בסופו של דבר). קוזנייצוב יצא לחופשה של כמה חודשים. החליף אותו סגנו, לב מלמיד. למרות פרישתו של קוזנייצוב המשיך העיתון במגמתו האוהדת בסיקור מפלגתו של ליברמן (מגמה שלא התקבלה בעין יפה בבית "ידיעות אחרונות"). הקרע בין העיתון לבין ישראל-בעלייה החריף. במהלך התקופה שלפני הבחירות התעלמה המפלגה משאילתות שהופנו אליה על-ידי "וסטי", נמנעה ממתן תגובות לעיתון והפסיקה לשלוח אליו הודעות לעיתונות.
במקביל (עוד לפני הבחירות ב-1999), החלה להתפרסם ב"וסטי" סדרת תחקירים על מקבצי הדיור (דירות קטנות בבתים משותפים שבהם מאוכלסים עולים; בדרך-כלל השירותים והמטבח משותפים לכמה דיירים). את הפרשה חשף עיתונאי צעיר בשם ארקדי מזין, הכתב הכלכלי של העיתון. לטענתו מדובר בזכיונות שהעניק משרד הקליטה, בראשות של שר הקליטה הקודם יולי אדלשטיין, למקורביו ולמקורבי ישראל-בעלייה. המקורבים ניצלו את הזיכיון כדי לגלגל פרויקטים של שיפוץ ואכלוס בעשרות מיליוני דולרים, תוך ניצול מחפיר של עולים חדשים וקשישים (כתבה נרחבת ומסכמת בעניין זה פורסמה גם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ב-10.12.99, כשאל מזין מצטרפים העיתונאים שלמה אברמוביץ' ועופר פטרסבורג). מזין פוטר מ"וסטי" ארבע ימים לאחר פיטוריו של קוזנייצוב. לפי השערתו, הוא פוטר, בין השאר, משום שלשמאלוב-ברקוביץ' יש שאיפות להשתלב בעתיד בפוליטיקה, ולכן הוא רוצה לפתוח "דף חדש" עם מפלגת ישראל-בעלייה. לטענתו, לא פוטר עד עתה משום שקוזנייצוב לא איפשר לה לעשות זאת. סיבה נוספת לפיטוריו היא, לדעתו, חברותו בוועד הפעולה שהתארגן לאחר פיטוריו של קוזנייצוב.
הוועד התארגן בפגישה שערך העיתונאי מקס לוריא בביתו ביום שבו פוטר קוזנייצוב. הפגישה לא היתה רשמית, אך עד מהרה הפכה לכזו. נבחר ועד פעולה בראשותו של זאב בר-סלע. בפגישה הוחלט גם כי כל עובד שמתכוון להיכנס למשרדה של שמאלוב-ברקוביץ' יעשה זאת יחד עם חבר ועד. חבר ועד ייכנס אליה עם מכשיר הקלטה בלבד.
תגובתה של שמאלוב-ברקוביץ' להאשמות: "צר לי מאוד שארקדי מזין תופס טרמפ על איש גדול כמו קוזנייצוב".
מהן הסיבות לפיטוריו?
"סיבות שמפטרים עובד שלא מרוצים ממנו. יש הרבה סיבות. אלו סיבות רגילות. אני לא רוצה להתייחס אליו בכלל".
תגובת ח"כ יולי אדלשטיין: "ההתפלגויות והפיטורים הם עניין פנימי של 'וסטי' ושל 'ידיעות אחרונות'. אין לנו שום מעורבות ושום עניין בדברים האלה. אני לא נוהג לתפוס אנשים בשעת צערם. אני בהחלט יכול להבין שהם מחפשים סיבות מסיבות שונות".
לא מפתיע שנסיבות הפסקת עבודתו של קוזנייצוב מעלות בתוך "וסטי", ובין ציבור העולים מברית-המועצות לשעבר, הסברים שיש להם צליל קונספירטיבי מהסוג הזה: ישראל בעלייה איננה חזקה דיה כדי להשפיע על פיטוריו של עורך, ובמיוחד איש בעל שם כמו קוזנייצוב. יש לחפש את המניע להדחתו בדרגים רמים יותר, למשל בלשכת ראש הממשלה. לפי גרסה זו, ברק עומד לפני הכרעות חשובות בתחום המדיני. הוא זקוק לציבור העולים כדי לנצח במשאל העם הקרב ובא. האינטרס שלו הוא לרכוש לעצמו עמדת השפעה ב"וסטי", שנחשב לעיתון המשפיע ביותר על קהילת העולים.
החלפת העורך, טוענים בעלי גרסה זו, תואמת גם את האינטרסים של ישראל-בעלייה, המעוניינת להפסיק את ההתקפות עליה ב"וסטי". אחת הדמויות המובילות של התיאוריה הזו היא מיה קגנסקיה, אשר הגות ודמות מפתח בגיבוש ההשקפה הימנית של העולים, וחברתו לחיים של זאב בר-סלע: "מה שחששנו שיקרה מברק, אכן קרה. אני כתבתי על כך באחד ממאמרי עוד לפני הבחירות. אני בטוחה בזה. אין סיבה אחרת. היו לחצים מיד לאחר הבחירות. אפילו את האנשים הכי סקפטים לגבי הדמוקרטיה הישראלית, כמוני, זה הפתיע".
לודמילה לגוש, דוברת ראש הממשלה לתקשורת בשפה הרוסית, מסרה את התגובה הבאה: "אני אומרת בצורה ברורה וחד-משמעית שלא היו שום לחצים מכיוון משרד ראש הממשלה. תמיד התייחסנו למר קוזנייצוב בצורה מכובדת. הוא עיתונאי ענק ובן-אדם רציני".
בעלי התפיסה הקונספירטיבית שוכחים שארנון מוזס הדיח לא מכבר את אלון שליו מעריכת "ידיעות אחרונות" – על-פי החלטתו וללא התערבות ראש הממשלה.
רן איציק הוא סטודנט למשפטים
ממלכה נסתרת
ציבור דוברי הרוסית בישראל עומד על יותר ממיליון אנשים. לכן זוכה העיתונות בשפה הזו לפריחה רבה בשנים האחרונות. יש 17 עיתונים יומיים ושבועונים ברוסית, כמעט כולם בבעלות פרטית. "וסטי" הוא חלק מ"ידיעות אחרונות". רשת "נובוסטי", בבעלותו של אלי עזור, מחזיקה שלושה עיתונים יומיים ("נובוסטי נידלי", "ורמיה" ו"נאשה סטראנה") וארבעה שבועונים ("לוץ'", "אכו", "סקרט" ו"ויד"). רשת ע.ש.ר – עיתונות ברוסית, בבעלות אילן כפיר ואברהם גולדשלגר, מחזיקה בשלושה שבועונים ("24 שעות", "פנורמה" ו"גלובוס"). נוסף לכך קיים השבועון "רוסקי יזראילטיאנין" (הישראלי-רוסי). לעיתון מערכת משותפת בישראל ובמוסקבה, ומנהלו בארץ הוא ויקטור טופלר. בעבר פורסם כי במועצה הציבורית של העיתון מופיעים שמותיהם של מיכאיל גורבצ'וב, השגריר הרוסי לשעבר בישראל אלכסנדר בובין, והשגריר הישראלי לשעבר במוסקבה אריה לוין.
ראשיתו של "וסטי" דווקא ב"מעריב". ב-1991 הקים רוברט מקסוול, שהיה אז בעלי "מעריב", את העיתון "ורמיה" בעריכתו של אדוארד קוזנייצוב.
כאשר רכש נמרודי את "מעריב" הוא החל בצמצומי משכורות שהובילו לסכסוכים בין עובדי העיתון ובין נמרודי. בתיווכו של שרנסקי נטשו קוזנייצוב, כל העיתונאים (חוץ משניים) וכל הסגל את העיתון ועברו לבית "ידיעות אחרונות". אז החל לצאת "וסטי" במתכונת הנוכחית. נמרודי המשיך להוציא את "ורמיה" עד למכירתו לאלי עזור.
אילנה מיכאלי, יועצת התקשורת של השר חיים רמון לתקשורת הרוסית ומנהלת המגזר בשפה הרוסית בגיתם BBDO, מספרת על שני אפיונים עיקריים של העיתונות הזו: "לא מדובר כאן בעיתונות ישראלית במלוא מובן המלה. העיתונות מכוונת רבות לתאר את מה שקורה ברוסיה ואת מה שמתרחש בתוך הקהילה הרוסית. נוסף לכך, העיתונות בחלקה הגדול הוא ימנית. המובילים שבין העיתונאים הם ימנים. זה משפיע על עיצוב דעת הקהל של העולים מרוסיה, המושפעים מאוד מעיתונות. בשנתיים האחרונות חלה תזוזה מסוימת בעיתונות זו לכיוון המרכז והשמאל. קשה לקבוע אם זה נבע ממצב רוח אמיתי של העולים או מההבנה של הצד השמאלי של המפה את הפוטנציאל הגלום בעיתונות זו, פוטנציאל שהימין הבין כבר מזמן".
בשולי הסיפור הזה נשמעות טענות על התייחסותה של התקשורת בשפה העברית לפרשה. מלבד דיווח קצר וכתבת המשך ב"הארץ" לא נתקלתי בשום אזכור. "העולים כמרקחה, ואת העיתונות הישראלית בעברית זה לא מעניין. העיתונות בעברית אדישה למה שקורה בעולם הרוסי. החברה הישראלית מנוכרת לגיבורים של העולים. ממש מתנהלת כאן ממלכה נסתרת", אומרים בקהילת העיתונאים כותבי רוסית.
גליון 24, ינואר 2000