I כריך

אף שפיליפ קרסנטי ישן רק שלוש שעות באותו לילה, כשאני פוגש אותו בשעת צהריים בחדר הישיבות שבקומה השנייה של מרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, הוא מקרין אנרגיה בלתי נלאית. הוא נכנס אל החדר בצעדים מהירים, מצויד בחליפה כהה, עניבה בורקת ושיזוף מושלם, ומתעניין ברכישת כריך. קרסנטי, פוליטיקאי עירוני, איש עסקים צרפתי ולוחם בינלאומי בתשקורת, נראה כאילו הרגע יצא ממגזין, או במקרה שלו – ז'ורנל.

זהו יומו השני במסע בן שבעה ימים בישראל, חלק ממסע בינלאומי שלו ושל המצגת. המצגת: מוכיחה מעל לכל ספק סביר, הוא משוכנע, כי כתבה ששודרה ברשת פראנס 2 לפני כתשע שנים, ושהיתה בין הגורמים להתפשטות האינתיפאדה השנייה – מפוברקת.

בבוקר כבר הספיק להעביר את המצגת בכנסת, כעת יעביר אותה בפני מוזמנים מובחרים במרכז מורשת מנחם בגין, אחר הצהריים יעביר אותה בשלישית במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובערב ייסע לבית ויצו בנתניה, כדי להעבירה ברביעית. יום אופייני במסע ההסברה העצמאי של קרסנטי.

הוא במירוץ נגד הזמן. לפני שנה בדיוק קבע בית-משפט צרפתי שיש לו הזכות להשמיע בציבור את הטענה כי הקלטת מזויפת. בקרוב עשוי פסק הדין להיפסל על-ידי בית-המשפט העליון בצרפת.

II האם יורד גשם בחוץ?

קרסנטי מתיישב מולי ופורק מנרתיקו מחשב נייד כדי לחברו למקרן חדר הישיבות. "איך הלך הבוקר בבית הנבחרים?", אני שואל. "נהדר", הוא משיב, "העברתי את ההרצאה שלי בפני 101 חברי-כנסת". הוא פורץ מיד בצחוק גדול. "כך פועלים הערבים", מסביר לי פרופ' ריצ'רד לנדס, שותפו של קרסנטי. "הערבים מספרים לך שקרים שהולכים ונעשים מופרכים יותר ויותר, כדי לראות מתי תתרעם ותתעמת איתם. כך הם מודדים כמה אתה פיקח או אמיץ".

קרסנטי דווקא לא מתרשם לרעה מהעובדה שלא התעמתתי עם דבריו המופרכים. הוא מחייך לעברי וקורץ בעינו. הוא גם ממהר להודות כי למעשה העביר את המצגת שלו בפני שני חברי-כנסת בלבד, אריה אלדד ונחמן שי, אך מציין כי השניים התרשמו מאוד והשתכנעו מטיעוניו (הנוכחות הדלה היתה בשל השעה המוקדמת של הפגישה, יטען באוזני אחר-כך ח"כ אלדד, ויאשר כי השניים אכן יצאו משוכנעים).

"מה אתה מאמין שקרה לילד א-דורה בצומת נצרים?", אני שואל אותו תוך שהוא מתחיל לאכול את הכריך שהזמין. "אני לא מאמין בכלום, אני אומר רק מה שאני יכול להוכיח – שבסוף הסרט הילד חי". "ואחר-כך?", אני מקשה. "האם יורד גשם בחוץ?", הוא משיב. אמצע יוני ישראלי בחוץ, בלי שום גשם בכלל. "אחרי שנגמר סרט ההקלטה אני לא יודע מה קרה", מבאר קרנסטי. "יכול להיות שהילד נהרג שעה מאוחר יותר, שבוע מאוחר יותר, אתמול. לא אכפת לי מה קרה אחר-כך".

III מוחמד א-דורה

ב-30 בספטמבר 2000 שידרה הרשת הצרפתית פראנס 2 כתבה מאת שליח הרשת בישראל, שארל אנדרלין, שדיווח לצופיו על הרגעים האחרונים בחייו של ילד פלסטיני שנקלע יחד עם אביו לחילופי ירי בצומת נצרים. בכתבה נראה האב, ג'מאל א-דורה, כשהוא מגונן על בנו מוחמד ומנופף בידו אל עבר היורים. בסיומה מוטלים השניים בלי נוע. הכתבה זיעזעה את העולם כולו, ותמונת הילד ואביו הפכה סמל לאכזריות ישראל וצבאה. צה"ל נטל את האחריות להרג הילד ולפציעת האב. מאוחר יותר קבעה ועדת חקירה בראשות אלוף פיקוד דרום דאז, יום-טוב סמיה, כי סביר יותר שהשניים לא נפגעו מכדורי חיילי צה"ל, אלא ממקור ירי אחר, פלסטיני.

שורה של ספקנים העלו מאז תהיות באשר לאותנטיות של הכתבה ששידרה פראנס 2. טענתם של קרסנטי ולנדס מרחיקת לכת. לדבריהם, כתבה זו היא ביום מוחלט, מתחילתה ועד סופה, דוגמה מייצגת לתעשיית שקר פלסטינית שנועדה לבצע מניפולציה בתקשורת העולמית במטרה להשחיר את שמה של מדינת ישראל.

IV סימני דם

נוסף לקרסנטי ולנדס נמצאים בחדר הישיבות של מרכז מורשת מנחם בגין גם פרופ' אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, שלמחרת תקיים את האסיפה השנתית שלה במרכז מורשת בגין עם קרסנטי כאורח הכבוד; ד"ר יהודה דוד, מנתח שטיפל בעבר בג'מאל א-דורה, הטוען כי הצלקות של האב לא נגרמו כתוצאה מפגיעת כדורים; וגם שני נציגים של ארגון בני-ברית, שיזם את המפגש – אלן שניידר, מנכ"ל המרכז העולמי של בני-ברית, וחיים כ"ץ, יו"ר המרכז. נציג הממסד בחדר הישיבות: דני סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ותומך נלהב בגרסתו של קרסנטי לאירועי אותו היום.

קרסנטי הוא מרצה משופשף. ההרצאה שלו מתובלת בכמה הלצות, באזהרות מגל אנטישמיות, וברמז לכך שפרשת א-דורה היתה קשורה לגיוס המחבלים המתאבדים לפיגוע במגדלי התאומים. המצגת עצמה מעלה שורה של סימני שאלה באשר לכתבה של פראנס 2, למשל: מדוע לא נראים סימני דם על בגדי הילד ואביו? מדוע הדם על רגלו של הילד נעלם פתאום? מדוע לקראת סוף הסרט הילד מזיז את היד המכסה על פניו?

התשובות של קרסנטי: אין סימני דם כיוון שהשניים לא באמת נורו. כתם הדם על רגל הילד הוא מטפחת אדומה שא-דורה החזיק. הוא מזיז את ידו כדי להביט במצלמה. התשובות האלו, יחד עם חוסר תיאום בעדויות של הצלם והכתב שהכינו את הכתבה, הן ההוכחה של קרסנטי לפברוק. טיעוניו מגובים בשורת עדויות של מומחים בליסטיים, רפואיים ואחרים, המבססים את מסקנותיהם על חומרי הגלם המצולמים שמהם נערכה הכתבה, חומרי גלם של צלמים אחרים שהיו במקום באותו יום, עדויות שונות שמסרו הכתב והצלם של פראנס 2, תצלומים מהלוויית א-דורה ושחזורים בליסטיים שנעשו במרחק אלפי קילומטרים מצומת נצרים.

V לא אסקימוסים

"הוא יכול למכור מקררים לאסקימוסים", אומר לי בשיחת טלפון שארל אנדרלין, כתב פראנס 2 ויריבו המר של קרסנטי. קהל המקשיבים לקרסנטי במסעו בישראל אינו אסקימוסי כלל וכלל.

VI הצעת חקיקה

בתום ההרצאה של קרסנטי, ולאחר שגם ד"ר דוד ופרופ' לנדס מציגים את ממצאיהם, מתפתח בחדר הישיבות דיון על הצעדים הבאים שיש לנקוט בארץ ובחו"ל כדי להפיץ את הבשורה ולהילחם בשקרי הערבים. מפינת החדר משקיף כל העת מנחם בגין, מתוך דיוקן בצבעי שמן המוצב על כן ציור.

"התרמית של פראנס 2 היא באופן ברור הגדולה והמסוכנת ביותר מכל התרמיות. תפקידנו הוא לא רק לחשוף את האמת ולתקן את הטעויות של התקשורת, אלא גם לגזול מאויבנו את נשקם", אומר קרסנטי. הנוכחים בחדר מסכימים. קרסנטי מציע לנצל את הניצחון הצפוי בבית-המשפט העליון בצרפת ("כשננצח, ולא אם ננצח", הוא חוזר ואומר למארחיו) כדי להעביר חוק בישראל שיהפוך מניפולציה תקשורתית סמויה לעבירה פלילית. "זה יהיה התזמון המושלם להעברת החוק", הוא טוען, וממריץ את הנוכחים להכין את התשתית להצעת החוק מבעוד מועד.

VII עיתונאים הם לכל היותר בני-אדם

בעוד כמה ימים יחגוג קרסנטי את יום הולדתו ה-43. הוא נולד וגדל בפריז, בן למהגרים אמידים מצפון אפריקה. הוא אומר כי אינו ציוני, אחרת היה גר בישראל, אך גם אינו אנטי-ציוני. הוא מגדיר את עצמו כ"יהודי". לאחר לימודי כלכלה עבד קרסנטי כברוקר ויועץ עסקי, ולזמן מה התפרנס גם מניהול חברת הייטק.

לא תמיד היה מבקר חריף של התקשורת. הוא מעיד על עצמו שפעם אהב את התקשורת, אהב עיתונים ובמיוחד אהב את "לה-מונד", "התנ"ך שלי", "התפילה היומית שלי היתה אליו'", הוא אומר, ומספר כי עיתונאי היה בעיניו סמכות עליונה.

אהבתו של קרסנטי לעיתונות הסתיימה יום אחד, לפני תשע שנים, בסניף הקובני של מועדון הים התיכון. בארוחת הבוקר התיישב לשולחן הכתב לענייני טכנולוגיה של "לה-מונד", והשיחה נסבה על תחום שבו היו לקרסנטי יד ורגל. ככל שהשיחה בין השניים התארכה, גברה ספקנותו של קרסנטי באשר ל"לה-מונד" ולתקשורת בכלל. לדבריו, הבורות שחשף באותה שיחה הכתב לענייני טכנולוגיה של ה"לה-מונד" ניפצה את אידיאל העיתונות בעיניו. "הבנתי שהעיתונאים אינם האלים שחשבתי שהם", הוא אומר, "הם רק בני-אדם".

VIII לנקות את הממשל שלכם מאנשים כאלה

אנחנו יוצאים מחדר הישיבות, וקרסנטי שואל אותי אם כעת אני משוכנע. כשאני אומר לו שעדיין יש לי ספקות, הוא נראה מאוכזב. מבחינתו, כך נראה, העולם מתחלק לתומכים ומתנגדים. כשהוא מצליח לשכנע מישהו בצדקתו הוא מכנה אותו "מומר". מוקדם יותר התרעם על איש משרד החוץ הישראלי, שנחשף למצגת ארוכה ומפורטת בהרבה מזו שהציג כעת, אך לא שוכנע בצדקתה. "אם לא תנקו את הממשל שלכם מאנשים כאלה, שחותרים תחת המאמץ של מדינת ישראל להגן על עצמה, אתם מתים", הזהיר קרסנטי את הנוכחים בחדר הישיבות של מרכז מורשת בגין.

מי שאינו מסתפק בספקנות, ויוצא בהתקפה נגד קרסנטי, עלול למצוא את עצמו נתבע. קרסנטי מנהל בימים אלה שני משפטי דיבה נגד מגזין וערוץ טלוויזיה צרפתיים שפיקפקו בשפיותו והגדירו את התיאוריה שלו על פרשת א-דורה כ"תיאוריית קונספירציה".

"האם מעליב אותך שמבקריך טוענים שאתה קונספירטור?", אני מתנסח בעקיפין כדי להימנע מתביעה בעצמי. "כשאינך יכול להפריך מה שאדם אומר, אתה תוקף אותו אישית. אני מעולם לא עוסק בהתקפות אישיות. העבודה שלי היא להילחם למען האמת", הוא משיב.

אבל אתה מדבר על מזימה מורכבת, מרובת משתתפים, הכוללת גם שימוש במטפחת אדומה. האין בכך כדי להפוך את התיאוריה שלך לתיאוריית קונספירציה?

"זו לא מזימה מורכבת. אם זו היתה מזימה מורכבת, הפלסטינים היו לפחות קונים קטשופ. זו תרמית שנעשתה באופן ירוד. הם עושים זאת שנים, ואף אחד לא שם לב לכך. כדאי שנהיה מודעים לכך, כי בפעם הבאה הם ימצאו קצת קטשופ, הם ימצאו דרך שבה זה ייראה אמין יותר".

IX קרסנטי אינו חושש מהפסד

בשנת 2004 פתח קרסנטי אתר עצמאי לביקורת התקשורת בשם "Media Ratings", ובנובמבר אותה שנה פירסם באתרו מאמר חריף שיצא נגד הכתבה על א-דורה ורשת פראנס 2. "החלטתי לעשות פרובוקציה כדי שיתבעו אותי", נזכר קרסנטי, "וזה עבד". קרסנטי הפסיד במשפט הדיבה, אך עירער וזכה. בית-המשפט לערעורים קבע כי יש לו הזכות לטעון במלים חריפות שהכתבה היא זיוף, וזאת משום שהשקיע מאמצים כנים בבדיקתה. אין בפסיקת בית-המשפט קביעה באשר לשאלה אם הכתבה היא אכן תרמית מבוימת או לא.

רשת פראנס 2 עירערה על תוצאות המשפט השני, ובקרוב צפויה הפסיקה של בית-המשפט העליון בצרפת. לדברי אנדרלין, בית-המשפט אמור לפרסם את פסק הדין כבר בסוף חודש זה. לדברי קרסנטי, פסק הדין צפוי רק בעוד כחצי שנה. כך או אחרת, קרסנטי בטוח שינצח, אך מדגיש שיהיה מרוצה גם אם יפסיד. לדבריו, עצם העלייה המחודשת לכותרות תשרת את מטרתו ותעזור לו להפיץ את מסריו. אם בית-המשפט העליון יפסול את פסיקת בית-המשפט לערעורים, קרסנטי מבטיח להתחיל את הדיונים המשפטיים מחדש, ולהגיש ערעור נוסף על פסק הדין הראשון בעניינו.

X צה"ל לא נתן אישור

אני מצטרף לקרסנטי ולנדס בפיאט קטנה שכורה. היעד: המרכז הבינתחומי בהרצליה ותלמידי תוכנית ארגוב, תוכנית שנועדה להכשיר תלמידים מצטיינים "לייצג את האינטרסים של מדינת ישראל והעם היהודי בקהילה הבינלאומית". "הייתי רקדן ואחר-כך זמר", אומר לי קרסנטי בצחוק כשאני שואל אותו לעברו. פרופ' לנדס מעיר שוב על שקרנות הערבים. "אתה מסגיר את מוצאך המרוקאי", הוא אומר לקרסנטי. לנדס, במושב הקדמי, מקלל את הנהגים האטיים ביציאה מירושלים. קרסנטי ואני במושב האחורי נכנסים לשיחה מעמיקה יותר על פרשת א-דורה.

מה מניע אותך?
"האמת".

היית פעם בעזה?
"לפני שנים, עוד לפני שערפאת היה שם. אבל זו עובדה לא רלבנטית. באותה מידה אפשר להגיד שלא הייתי שם, כי אין לי מה להגיד על המקום".

ניסית לגבות עדות מאנשים שהיו שם באותו יום?

"לא. כי האנשים שנראים בסרט תומכים בטענות פראנס 2, אחרת היו יוצאים בעצמם עם הפרטים".

מה לגבי חיילים?

"ניסיתי, אבל צה"ל לא נתן לי אישור".

איך אתה מסביר שעד היום, תשע שנים אחרי האירוע, לא צצה בחקירות שב"כ או של המודיעין הצבאי עדות אחת של מישהו שהיה שותף להצגה?

"מי ירצה להתאבד? הראשון שיאמר זאת... זה מסוכן".

ומה לגבי האפשרות להוציא את הגופה של א-דורה מקברה ולערוך בדיקת די.אן.איי?

"לא מעוניין", אומר קרסנטי. "זה מגעיל". חוץ מזה, בדיקה כזו יכולה לכל היותר להוכיח שמישהו מבני המשפחה מת באותו יום, אך יכול להיות שמי שמת לא היה מוחמד א-דורה, אלא בן משפחה אחר. ומדוע לא לבדוק את זהות המת בנתוני משרד הפנים הפלסטיני? "זה לא צרפת, זה עזה", הוא אומר. הבלגן חוגג שם. האם הבלגן בעזה יכול להסביר את העדויות הסותרות לגבי אירועי אותו יום בספטמבר 2000? בעיני קרסנטי, העובדה שרופא פלסטיני זוכר שא-דורה הובא לבית-החולים בשעה עשר, בעוד שלפי כל העדויות הוא ואביו הגיעו לצומת נצרים רק בצהרי אותו יום, היא רבת חשיבות.

בעצם אין לך כל הוכחה חיצונית, רק ניתוח של חומרי הגלם ותצלומים.

"יש גם העדויות של אבו-רחמה [הצלם] ואנדרלין [הכתב]. ויש סתירות בדבריהם".

נניח שהעיתונאים סותרים את עצמם, אולי אפילו משקרים בכוונה, זו עדיין אינה הוכחה לכך שהכל מבוים.

"הילד מרים את ידו כדי להציץ במצלמה, זו עדות לכך שלא נהרג".

זו פרשנות אחת למה שרואים.

"לא, זו לא פרשנות. הרופאים שהתייעצנו איתם אישרו את הגרסה שלנו".

הצד השני יכול להביא רופא שיגידו אחרת.

"בבקשה, שימצאו כזה".

XI הם לא מסוגלים לארגן כלום

שארל אנדרלין מנסה בימים אלה לארגן לג'מאל א-דורה אישור יציאה מהארץ כדי שיוכל להיבדק בצרפת על-ידי מומחים רפואיים ולהוכיח כי אכן נפגע מכדורים באותו יום בצומת נצרים. אבל גם אם כך יוכח, אומר לי אנדרלין בשיחת טלפון, וגם אם בית-המשפט הגבוה בצרפת יפסוק לטובתו, הסאגה של א-דורה לא תסתיים. מכל מקום, אנדרלין עדיין עומד מאחורי הכתבה ששידר.

"אולי יש פה ושם דברים שהפלסטינים מביימים", מודה הכתב הצרפתי, "כשבנאדם עושה כאילו הוא מת ובורח מהצבא, כשהוא מובל על אלונקה ובסמטה הראשונה בורח מהאלונקה. אני צילמתי את זה. בסדר, זה קיים. אבל זה לא מאורגן, הם לא מסוגלים לארגן כלום".

XII גיבור

במרכז הבינתחומי בהרצליה קרסנטי מתקבל כגיבור. אחת התלמידות במיוחד צוחקת מכל בדיחה שלו ומנענעת את ראשה לשלילה בכל פעם שהוא מציג את טענות הפלסטינים לאירועי אותו יום. "מהתמונות האלה אפשר לספר כל סיפור. אפשר להגיד מה שתרצו, אם תסתכלו על חומרי הגלם תוכלו להמציא כל סיפור שתרצו", אומר קרסנטי לתלמידים, ומציע להם את הסיפור שלו.

לאחר שהוא מסיים את ההרצאה, דווקא התלמידה המזדהה מבקשת שיספר איך זה שמוחמד ואביו נקלעו באותו יום לצומת נצרים ומצאו את עצמם בלב חילופי אש בין חיילי צה"ל לפלסטינים. "זה הכל מזויף", מסביר לה קרסנטי בטון רגוע, "מההתחלה ועד הסוף".