העבודה שלי ב"הארץ" החלה בחילופי פאקסים נמרצים. בעצם, צריך לדייק ולומר שהפעילות התקיימה בעיקר מהצד שלי. היה נדמה לי בשלב ההוא שחוזה העסקה הוא עניין הנתון למשא ומתן בין המעסיק לעובד. לפיכך עברתי בקפידה וברצינות גמורה על החוזה שנמסר לי, שקלתי את משמעותו של כל אחד מהסעיפים והעברתי את הערותי. מי ששימש לי כיועץ סתרים נאמן בתהליך היה ידידי ג', פרשן כלכלי מוערך ומוכר, היחיד כיום בתחומו שמחזיק בתפיסת עולם חברתית. ההערות שהעברתי לא נגעו לעניין השכר דווקא, אלא לסוגיות הקשורות למעמד שלי כעיתונאית מול מעסיקי. האם באמת ניתן לדרוש ממני לעבוד ללא כל מגבלת שעות? (כן); האם העיתון מחזיק בכל הזכויות על כתבותי ויכול לעשות בהן שימוש נוסף לפי שיקולו הבלעדי? (כן); האם מובטחת לי הגנה משפטית במקרה של תביעה? (לא על־פי החוזה, אני צריכה לסמוך על מסורת ארוכת שנים שמבטיחה זאת; היא הופרה רק פעם אחת, הסבירו לי, אבל זה לא אמור להטריד אותי בכלל). כאשר ראו מעסיקי העתידיים שאני נחושה בפעילותי, הציעו לי מחווה קטנה - אפשר להגדיל לי את ימי החופש השנתיים בשנה הראשונה ביומיים שלמים! מעט מההערות שהעברתי התקבלו בסופו של דבר; הסעיפים העקרוניים נותרו על כנם.
שיחת הסיכום עם מנכ"ל העיתון דאז, לקראת החתימה, היתה נעימה בהחלט. אני חושדת שהוא היה משועשע מעט מהמחזה שנפרש לפניו לאורך כשבועיים. הוא הסביר לי בסבלנות מדוע העיתון לא יוכל להיענות לרוב ההערות שהעברתי והוסיף כי מדובר בסך־הכל בחוזה סטנדרטי. אולי הבחין שאני מרגישה מעט מובסת בסוף התהליך. נדמה לי שבאמת ניסה להיות נחמד. לקראת סוף הפגישה שלנו אמר לי בטון מנחם ובחצי חיוך: "לא נורא, לוחמנות זו תכונה טובה לעיתונאי. מעריכים את זה פה". היה לי ברור שחלף בינינו רגע אירוני קטן; לאחר שהובהר לעיתונאי מה מעמדו מול המעסיק, הוא נשלח לתעל את האנרגיות שלו מול שאר העולם. בן שיחי, כך נדמה לי, לא היה מודע לו בכלל. לא יכולתי להעריך באותו שלב, עם זאת, עד כמה גדולה האירוניה ובאיזו מידה מייצג המעמד בחדר ההוא את המתרחש בתחום שאותו עמדתי לכסות.
במשך ארבע השנים האחרונות הייתי כתבת התקשורת של העיתון. אלה היו שנים סוערות, מרתקות ומרגשות כמעט באופן יומיומי. אבל הנה מה שמתבהר לי במבט לאחור: בכל התקופה הזאת לא הזדמן לי להביא בכתבותי אף לא בשורה חיובית אחת בנוגע למתרחש בעולם העיתונות. במיוחד לא בכל הקשור למעמדם של העיתונאים. יוצאת דופן, צריך לסייג, היתה הקמתה של חברת החדשות של ערוץ 10, שליוויתי מקרוב. מהלך זה יצר, לזמן קצר, תחושה שקיימת בעולם העיתונות הישראלי תחרות של ממש על כשרונם, תעוזתם ומקצועיותם של עיתונאים. החברה סיפקה מקומות עבודה חדשים, קידמה עיתונאים צעירים אל מרכז המסך ונתנה במה מכובדת לוותיקים (ואפילו עדנה מחודשת לוותיקים עוד יותר). אלא שבכך מסתיימים הסייגים. מעבר למהלך הזה, נערמים בזכרוני הסיפורים שהבאתי, סקנדלים גדולים וגם הערות שוליים קצרות, לתיעוד עצוב, מדאיג ומתמשך של שקיעת מעמדם של העיתונאים ושל מקצוע העיתונות בכלל. התהליך הזה משמעותו, בסופו של דבר, כרסום מתמשך ומבהיל ביכולת להפיק עבודה עיתונאית אמיצה ובעלת ערך. הוא אמור, לפיכך, לעורר עניין לא רק בקרב מי שמוצא את פרנסתו בעיתונות.
עקבתי, למשל, אחרי לא מעט פרשיות פיטורים של עיתונאים, בעיקר מהעיתונות הכתובה. בארבע השנים האחרונות ביצעו כל העיתונים מהלכי פיטורים וצמצום, בגלל המשבר העובר על תעשיית העיתונות המודפסת בעולם כולו. אלה לא זכו לרוב לתיעוד מסודר ועקבי, גם לא על־ידי. הם נעשו באופן לא מוצהר, הדרגתי, כמעט במסתור, ולפיכך לא נרשמו כתהליך של ממש בתודעתו של איש. פוטרו עיתונאים צעירים ופוטרו גם, כלאחר יד, לא מעט כאלה שהגיעו לגיל חמישים ויותר. האחרונים מצאו את עצמם לפתע ללא המקום שבו ראו בית, ובלי חלופה תעסוקתית של ממש. הראשונים התקשו פעמים רבות למצוא מקום עבודה חדש ונדחקו לשולי עולם התקשורת או שעזבו אותו לחלוטין. אף אחד מהם לא הקים קול מחאה בגלוי ואיש לא עמד לצד המפוטרים.
איור: בתיה קולטון
חלשים
עסקתי בדרך־כלל בפרשיות פיטורים כאשר ענן של שערורייה ריחף מעליהם. הרקע היה בדרך־כלל לחצים פוליטיים וכלכליים על כלי התקשורת, או סגנון ניהול קפריזי וכושל של מי שעמד בראש המערכת. לפעמים הניהול היה כושל עד כדי כך שדבר הפיטורים הגיע אלי עוד לפני שידע על כך המפוטר עצמו. זהו מצב מביך. בכל המקרים האלה הדהימה אותי בדידותו של העיתונאי המפוטר. איש לא עמד לצדו, לא היתה לו שום כתובת פורמלית לפנות אליה כדי לקבל גיבוי או סיוע, שום סעיף חוק שמספק הגנה. באופן מוזר נתפס מעשה הפיטורים על־ידי הסביבה המקצועית, ובסופו של דבר גם על־ידי המפוטר עצמו, כ"סכסוך אישי", "כישלון" או סתם "חוסר כימיה". מהכיסא שבו ישבתי ראיתי תמונה שונה לחלוטין: העיתונאי המפוטר היה עוד אחד בשרשרת של עיתונאים שאיבדו את מקום עבודתם, ללא אזהרה מוקדמת. זה קרה להם מאותה סיבה שזה קרה לאחרים: זה היה מאוד קל. פשוט היה צריך לקרוא להם לחדר ולהודיע להם שהם הולכים הביתה.
במקביל, עקבתי אחר התפוררות הגופים המעטים שהיו אמונים על דאגה לחופש העיתונות. מועצת העיתונות, שמעולם לא היתה גוף משמעותי בכל הנוגע להגנה על העיתונאים, נקלעה למריבות קטנות ואינסופיות וקרסה לחלוטין. גם כעת, לאחר שהוכרז על הקמתה מחדש כביכול, היא למעשה אינה מתפקדת. כבר כמעט שלוש שנים שחבריה אינם מצליחים להגיע להסכמה על מינוי נשיא חדש. בכל מקרה, המועצה תפקדה בעיקר תחת הכסות הפורמלית של "הגנה על חופש העיתונות", כמנגנון שמירה על החופש של בעלי העיתונים.
מכיוון אחר, איגודי העיתונאים, שנדמה היה כי זכו לחיזוק מסוים לאחר שהוקם מחדש האיגוד הארצי, נשלטים כבר זמן רב על־ידי עסקני רשות השידור. הטלטלה העצומה שחולפת על עולם התקשורת, בעיתונים ובטלוויזיה, טרם הגיעה לאוזניהם של אלה. הם שקועים במלחמות עתירות יצרים נגד, למשל, ערוץ 33. כמה ימים לאחר שהתפוצצה פרשת פיטוריו של עורך "7 ימים" ניר בכר, שוחחתי עם יו"ר האיגוד הארצי של העיתונאים, אריה שקד, איש קול־ישראל, בעניין כלשהו. שאלתי אותו, לקראת סוף השיחה, אם האיגוד נקט עמדה בפרשה או אולי בכוונתו לעשות כך. הוא חשב רגע והשיב לי: "אה, זה. חשבנו להעלות את זה בישיבה שלנו, אבל ירד גשם והישיבה בוטלה". כאשר חיפשתי לא פעם תגובה מגופים רלבנטיים שיוכלו להשמיע קול מחאה או לנקוט פעולה של ממש בסוגיות הנוגעות לחופש העיתונות, גיליתי שבעצם אין אל מי להתקשר.
איני מפחיתה, כמובן, מחשיבות המאבק למען המשך קיומה של רשות־השידור, שאיגוד העיתונאים הוא אחד הגורמים הפעילים בו. אני מכירה בחיוניות קיומו של שידור ציבורי, ולכן עקבתי באדיקות ולאורך תקופה ארוכה אחרי הנעשה שם. הרגשתי שאני מתעדת, כמעט יום אחר יום, קריסה הדרגתית של מבנה אדיר אל תוך עצמו. לעניין זה יש השלכות לא רק על העיתונות, אלא גם על היצירה בטלוויזיה, אבל אם בעיתונות עסקינן, הנה מה שקרה בשנים האחרונות בחדשות ערוץ 1 ובקול־ישראל: עיתונאים בולטים עזבו בתקופת כהונתו של יוסף בראל, אחרים פרשו בהמשך, מעט עיתונאים צעירים הצליחו להיכנס פנימה דרך סבך ההעסקה הבלתי הגיוני, מנהלים בינוניים וחלשים מונו דרך מכרזים נגועים בפוליטיזציה, התקציב קוצץ והרייטינג המשיך לרדת. השידור הציבורי, הגוף העיתונאי היחיד כיום שאינו נמצא בידיים פרטיות, ולפיכך, באופן פוטנציאלי, היה יכול להביא את קולם של החלשים ולהעניק סיקור ביקורתי ועצמאי לפעילותם של בעלי ההון - הלך ונחלש בעצמו. בעידן של מדיניות הפרטה נמרצת, שבו בעלי הון משפיעים על חיי אזרחים לא פחות מהממשלה, זה תהליך מדאיג. די להיזכר בפיטוריה של אורלי וילנאי־פדרבוש, שעבודתה הביקורתית נגד מדיניות האוצר נחסמה באלימות על־ידי יוסף בראל ("מי את שתגידי לגדולי האומה, שטרית ונתניהו, מה לעשות?", הטיח בה), כדי להבין מדוע קשה היום לעשות עיתונות אמיצה ומשפיעה במסגרת השידור הציבורי.
מבוהלים
המעקב אחרי רשות השידור עלול להיות מתעתע. למי שאינו מכיר היטב את זירת התקשורת נדמה כי השידור הציבורי סובל מלחצים, פוליטיזציה ושחיתות, בעוד שבתקשורת המסחרית נהנים העיתונאים ממרחב פעולה בלתי מוגבל. זהו אינו המצב. עיתונאי רשות־השידור נהנים מחופש שאינו קיים אצל עמיתיהם בשוק הפרטי: חופש ההדלפה. הם בטוחים במשרותיהם, מוגנים על־ידי ועדים ואינם חוששים לפרסם כמעט כל דבר - מרכילות טפלה ועד שערוריות גדולות. לא פעם חשתי תסכול כאשר היה מגיע אלי מידע ראשוני על לחצים שהופעלו על עיתונאים באחד העיתונים הגדולים. כאשר התקשרתי אל העיתונאי הנוגע בדבר, נתקלתי בעמית מבוהל המפציר בי להניח לסיפור ולא לפרסמו. לא היתה דרך לפרסם את המידע הזה מבלי לאמת אותו אצלו ולפיכך הוא לא פורסם מעולם. פוליטיקאים שניסו להביא להדחת עיתונאי חוקר, תחקירים נגד בעלי הון ופוליטיקאים שעוכבו במשך שבועות בתוך עיתון, מועמד לראשות הממשלה שנהנה מקשרים בצמרת העיתונות וזכה לשכתב כמעט במו ידיו כתבות שנסובו עליו, שרה שזכתה ליחס מועדף בשל קשרים דומים - כל אלה ועוד נשארו כקבצים בלתי גמורים במחשב הפרטי שלי.
לפרק זמן קצר, בדצמבר האחרון, היה נדמה שסוגיית חופש העיתונות ומעמדם של העיתונאים צפה סוף־סוף על פני השטח וזוכה לדיון ציבורי. בפרשת תחקיר "ישראייר" של התוכנית "עובדה" היו כביכול כל המרכיבים הנכונים לדיון כזה. בדיעבד, אפשר לומר שהיא הזיקה לשיח על חופש העיתונות יותר משהועילה. היא אישרה את הדימוי הסטריאוטיפי שקיים אצל רבים על הדרכים שבהן מופעלת צנזורה על העיתונות: בעל הון רב כוח מתקשר בדיסקרטיות לאחר, ההוראה נוחתת כעבור דקות אחדות על שולחן עורך התוכנית, הכתבה נגנזת. מי שעקב אחר הפרשה חווה את הקתרזיס המיוחל: התחקיר שודר אחרי שבועיים, ה"טובים" ניצחו, הציבור זכה למידע שכמעט הוסתר, הסדר שב על כנו. בפועל, מהלך העניינים בפרשת "ישראייר" היה חריג במידת הדרמטיות שלו ובעיקר בכך שנפרש באופן שקוף כל־כך מול הציבור, מה שהביא לסיומו ה"טוב".
לא כך הם פני הדברים בדרך־כלל. מה שנחשף בפיטוריו של ניר בכר, עורך "7 ימים", על־ידי רפי גינת, עורך "ידיעות אחרונות", באמצעות שורה של תצהירים שהגיש בכר לבית־המשפט, משקף באופן נאמן הרבה יותר את ההתנהלות היומיומית, החונקת והמסרסת, בכלי תקשורת שבהם נעשית עיתונות היוצאת נגד מוקדי כוח כלכליים ופוליטיים. בתגובה שיצאה מטעם העיתון נאמר, בין השאר, כי בשימוע שנערך לבכר הוא הודה כי לא היה אפילו תחקיר אחד שנפסל לפרסום בעיתון. זה כנראה נכון וחושף בדיוק את מצוקת העיתונאים: לא צריך לגנוז תחקירים ולצנזר כתבות כדי לפגוע ביכולתם לעשות עיתונות כהלכה. יש דרכים רבות, חמקמקות ולא גלויות, לעשות זאת. מסכת הלחצים המתישה שבכר גולל בתצהיריו, שהופעלה עליו במשך חודשים ארוכים, היא רק אחת מהן.
אפשר, למשל, לשאול איך קרה שהעיתונאי החוקר גיא לשם זכה בפרס סוקולוב על עבודתו ב"ידיעות אחרונות" (שכללה, בין השאר, תחקירים שהובילו להרשעתו של עמרי שרון), אך כשביקש לחזור לעיתון מחופשה ללא תשלום שלקח, לא שב לשם בסופו של דבר. הצלחתו המקצועית לא התבטאה בקידום או בתגמול כלכלי בתוך עיתונו, וגם העיתונים האחרים לא עטו עליו בהצעות מפתות. הוא עובד כיום ככותב חופשי ב"דה מרקר" ומועסק כתחקירן ב"עובדה".
או, למשל, סיפורו של דוד רטנר, עמית מ"הארץ". התקשרתי אליו כדי לכתוב ידיעה קצרה על זכייתו בציון לשבח במסגרת פרסי "פראט" לתקשורת בנושאי איכות הסביבה (על כתבות שתרם לסדרה על מצב הנחלים). זה היה ימים אחדים לאחר שעזב את העיתון והפך לדובר בית־החולים רמב"ם. דיברנו על החלטתו לנטוש את המקצוע, למרות אהבתו אליו. "את יודעת מה היה רגע השבירה שלי?", סיפר. "עמדתי באמצע נחל נעמן, שקוע בבוץ עד מעל הברכיים, והתקשרו מהמערכת. הם התעקשו שאעזוב הכל ואלך לכסות איזה סיפור של התאבדות על רקע פסיכיאטרי. העומס היה בלתי נסבל והמאמץ הפך לחסר תוחלת, משום שזה לא שינה דבר שכולם ידעו שאתה יכול להביא סיפורים נהדרים, עדיין היו מריצים אותך על כל שטות שאפשר לקחת מכל סוכנות ידיעות". כן, גם ניצול חסר גבולות של עיתונאים ככוח עבודה הוא דרך לפגום באיכות עבודתם, או פשוט לשבור אותם סופית.
בכלל, נדמה שלעיתונאי ישראלי, זכייה בפרס על הצטיינות היא סימן מבשר רע. זמן קצר לאחר שזכה עיתונאי "ידיעות אחרונות" מירון רפופורט בפרס "נאפולי" הבינלאומי על סיפור עקירת עצי זית של פלסטינים בידי מתנחלים, הוא פוטר, לאחר שנתן כותרת לא מספיק "רכה" כלפי ראש הממשלה דאז אריאל שרון, כפי שהורה לו עורך העיתון ערב קודם לכן.
חסרי הגנה
פיטורים בהינף יד, שכר נמוך, העדר גיבוי, עומס בלתי סביר, חוסר תגמול וקידום, מינוי עורכים חלשים - כל אלה הם היום מאפיינים של העיסוק העיתונאי כמעט בכל מערכת. כמה מהעיתונאים הבולטים בעיתונות הכתובה נמלטו או נפלטו ממקומות העבודה שלהם ונדדו אל הטלוויזיה (המסחרית, כמובן), בתקווה ששם ימצאו תגמול נאות יותר לכשרונם ולמאמציהם. הם מוצאים את עצמם צפים על איי שידור בודדים, בין תוכניות בידור וריאליטי, בסביבה שהתרבות העיתונאית זרה לה לחלוטין. "הם כולם בוכים לי כמה הם מתגעגעים לעיתונות הכתובה", סיפר לי אחד המו"לים. "אז תיתנו להם לעשות עיתונות", אמרתי. הוא לא הגיב.
פרשת פיטורי בכר היתה מעניינת במיוחד מפני שהיא חשפה באופן בהיר את המלכוד שבו נתונים העיתונאים. בכר תבע את "ידיעות אחרונות" על מיליון שקל, אבל בעצם ספק אם היה לו קייס משפטי. אין כיום שום חוק שמכיר בייחוד של העיסוק העיתונאי ומספק לעיתונאים הגנה מול פגיעה בחופש שלהם מצד מעסיקיהם. מקומו הראוי של הדיון בתמונת המצב שעלתה מהתצהירים של בכר היה הזירה הציבורית ולא המשפטית, והדיון הזה היה צריך להיערך זמן רב לפני שפוטר. אבל לא כך היה. כל עוד החזיק בכר בתפקידו (וכך נהגו גם קודמיו בתפקיד), דבר מהמתרחש בתוך עיתונו לא הובא לידיעת הציבור. כאשר התעורר אצל מעסיקיו חשש שמשהו מהתנהלותם יפורסם, הוא איבד את משרתו. זו היתה המחשה חד־משמעית לכך שהעיתונאים חסרי כל הגנה כאשר הם נקלעים למאבק על הערכים המקצועיים שלהם מול המו"ל, והם אינם מסוגלים אפילו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: לספר את סיפורם. המידה שבה יעזו לעשות זאת תלויה, כך למדתי, באומץ האישי שלהם, בזעם שצברו, וגם במידה שבה הם תלויים במקום העבודה לפרנסתם.
תהליך היחלשותם של העיתונאים איננו רק סיפור ישראלי; הוא מתרחש בכל העולם, על רקע התפתחות האינטרנט והשינויים העצומים שעוברים על עולם התקשורת, ובוודאי יחייב דיון בשנים הקרובות על דמותו ועתידו של המקצוע. אבל בישראל, כך נדמה, התהליך חמור ועמוק הרבה יותר. קו פרשת המים היה זמן רב לפני שנולדו המלים "בלוג" או "פורטל", עם המעבר לחוזים האישיים באמצעות העיתון "חדשות". המפנה הזה סימן את ריסוק הסולידריות העיתונאית. יחד איתה אבד האיזון העדין המתבקש בין בעלי כלי התקשורת למועסקים בהם.
מרבית העיתונאים מתנהלים כיום ללא מודעות לתהליכים שעוברים עליהם ומבלי שמתקיים על כך דיון רציני. איש איש לנפשו, כל עיתונאי מול מעסיקו. המודעים יותר מקטרים בחדרי־חדרים, אחרים צפים בתודעה מזויפת ומאושרת של זוהר ותהילה. לא פעם צפיתי בהשתאות בהתחככות העליזה של עיתונאים במנהלים בכירים ובעלי הון במסיבות עיתונאים ואירועים נוצצים. כוסות היין הזהות שהחזיקו גרמו להם כנראה להאמין שהם באמת שייכים לאותו מעמד.
באופן אירוני, מי שעוסק ברצינות בעתיד עולם התקשורת הם פרסומאים, אנשי שיווק ואנשי עסקים. אלה פורסים מצגות מפוארות בכנסים המתנהלים באולמות עם שטיחים רכים, לפני ארוחת צהריים עשירה, המספקת הזדמנות ליצור קשרים עסקיים נוספים. עד כמה שהצלחתי להבין את שפתם המקצועית, הם תמיד מסיימים בשורה התחתונה החביבה עליהם מאוד: "התוכן הוא המלך". אני מתקשה לחשוב על מלה שהיא חסרת תוכן יותר מ"תוכן", אבל אם "התוכן" הוא המלך, אז יצרניו כיום הם כמעט עבדים.
▪ ▪ ▪
בטקס הענקת פרס סוקולוב השנה החליטה יו"ר ועדת הפרס לעיתונות הכתובה, פרופ' זוהר שביט, לגעת במעמדם של העיתונאים. "אי־אפשר לצפות שהעיתונאים יפתרו את המשבר המקצועי של העיתונות בעצמם", אמרה בנאומה. "העיתונאים אינם יכולים להגן על עצמם יותר מכפי שיכולה לעשות זאת פועלת טקסטיל שזכויותיה נעשקות". אני חולקת על החלק השני של קביעתה. עיתונאים אינם שווים לפועלת הטקסטיל העשוקה. שיקוף המציאות, שרטוט תהליכים ופרשנותם הם מלאכתם. הם אינם פטורים ממנה כאשר הדבר נוגע להם. הם מחויבים לפחות לדבר, לכתוב. לפי השקפתי, הם נדרשים לעשות הרבה יותר מכך: להקים ארגונים שידאגו לחופש העיתונות, לספק סיוע משפטי הדדי, לעשות לובינג, לפעול למען חקיקה מתאימה. החופש חייב להגיע מבפנים. כמו שזה נראה בשנים האחרונות, אף אחד אחר לא יעשה את העבודה במקומם.
גיליון 63, יולי 2006