עמיר פרץ
עמיר פרץ הפך מאנדרדוג לגיבור תקשורתי בלילה דרמטי אחד; ליל הניצחון ההיסטורי שבו נבחר לראשות מפלגת העבודה. גם הפעם נכשלו טובי הפרשנים לנבא בזמן את המהפך שגרר אחריו סחרור של המערכת הפוליטית כולה. ומרגע שנודעו תוצאות זכייתו של פרץ, חיבקה אותו התקשורת חיבוק חם. אולי חם מדי.
"היחס של התקשורת אל פרץ היה כאל מטאור חדש", מעריך עמנואל רוזן מערוץ 10. "התקשורת רעבה לגיבורים חדשים ומרעננים, בטח בתחום הפוליטי ובטח במפלגת העבודה שהיא המשעממת מכולן". הרקע לתפנית שחלה במעמדו של פרץ, לדברי רוזן, היא "אווירת בית־הקברות ששררה במפלגת העבודה. אף אחד לא ציפה שהוא ינצח. התקשורת קיבלה זאת בהפתעה, והתחושה הראשונית היתה של אופוריה תקשורתית. הכתבים הפוליטיים התייחסו אליו בסוג של הכרת תודה על שגאל אותם משיממון. פתאום נכנס בן־אדם שהביא את האקשן. אז זה רק טבעי שאנשים שמתפרנסים מהאקשן, יאהבו את האקשן. פרץ הוא בן־אדם שעיתונאים אוהבים לאהוב, כי יש בו משהו מחוספס ואמיתי". דיווחו על הסגנון החדש שמביא פרץ: "את ישיבות המרכז הרדומות בבית־ברל החליפה חאפלה ססגונית עם דרבוקות, ויו"ר חובש כיפה שסיים את נאומו בתפילה" ("ידיעות אחרונות", 21.11.05). מזל מועלם מ"הארץ" מסכימה שהתקשורת לא צפתה את בחירתו: "מאוד עניין אותי הסיפור שלו, במיוחד על רקע השממה במפלגת העבודה". גם ירון לונדון ("ידיעות אחרונות" וערוץ 10) אומר כי "הטלטלה הפוליטית הבליטה אדם שהיה אנדרדוג. שאר הגיבורים ישָנים, ואילו עמיר פרץ, שעד לפני ימים הכל ניבאו לו תבוסה, הפך למנהיג של האלטרנטיבה. וזה מעניין. פרץ נתפס כאאוטסיידר שכבש את הממסד".
הגל הראשוני היה אוהד, מפרגן ומלטף. ההיסחפות, כך נדמה, לא פסחה על אף אחד מכלי התקשורת. הכותרות בישרו על "מהפך בעבודה" ו"מפץ חברתי". "רעידת אדמה", "מהפך", "הוריקן" ו"צונאמי" היו כמה מהדימויים שקיבל המנצח. פרץ תואר כ"לוחם", "בעל־בית חדש", "גיבור" ואפילו "גנרל חברתי", והמהלכים שלו הוגדרו כ"כיבוש", על הטוב והרע שבמושג הזה. "הסיפור של פרץ הוא סיפור עיתונאי מצוין", סבור נדב איל מ"מעריב". "גם הסיפור האישי שלו מדהים. הוא לא הגיע מהאליטה. לא היה מועמד כזה לראשות הממשלה. ההתלהבות התקשורתית גרמה לו להתחזק ולקבוע סדר־יום בצורה בולטת. פתאום מערכת הבחירות עברה לסדר־יום חברתי. בשבועות הראשונים היתה התקשורת תחת רושם ההתלהבות מהבחירה שלו. אני לא חושב שהתקשורת התלהבה מעמיר פרץ רק מפני שהיא שמאלנית. הייתי מגדיר זאת כהתלהבות של תחילת הדרך". דרור ניסן, יועץ תקשורת שתומך בפרץ: "המים עמדו פה שנים והוא פתח סתימה איומה".
"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (18.11.05) הקדיש לו כתבת שער. פרץ יכול היה רק להתבשם מהמחמאות. "הוא פוליטיקאי מיומן, פרגמטי, שנון... הוא יודע מראש מה הוא רוצה... הוא לא התפרץ, לא התווכח, לא התחנף... פרץ הוכיח שמנהיגות לא מקבלים: מנהיגות לוקחים", כתב נחום ברנע ("ידיעות אחרונות", "המוסף לשבת"). נחמה דואק ראיינה את אשת סודו של פרץ, צעירה לוחמנית בשם רחל תורג'מן, וסקרה את נבחרת היועצים שמשפיעים על היו"ר החדש. הדימוי של פרץ כאיש משפחה טופח בראיונות עם רעייתו, אחלמה, ועם ילדיו ומקורביו. אילנה דיין ראיינה את אחלמה פרץ בבוקר שלאחר הזכייה בתוכנית שלה בגלי־צה"ל. בתו, שני פרץ, הספיקה לככב בכתבת שער בעיתון "תל אביב".
השינוי החיובי ביחסה של התקשורת לפרץ ניכר גם במישור הוויזואלי. לפני הזכייה התנוססו תמונות שלו מניף למעלה את ידיו במבט זועם. ואילו לאחר הזכייה הדימוי התקשורתי שלו מרוכך יותר. בכתבת השער ב"7 ימים", תחת הכותרת "התפרצות", הוא כבר נראה במשקפיים שמשווים לו ארשת אינטלקטואלית. גם המתחבקים איתו סייעו לשינוי בתדמית. פעם הוא נראה מחובק ומחויך עם אבישי ברוורמן, פעם אחרת עם אריה עמית, וכמובן, החיבוק המפורסם עם שלי יחימוביץ'.
גם לסאטיריקנים יכול עמיר פרץ לשלוח זרי פרחים ותודות. בחדרו שבבית מפלגת העבודה מתנוססת תמונה של אלי יצפאן חמוש בשפם וב"עובדים". יצפאן היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל הגלום בו. החיקוי שלו עזר לפרץ לבנות את הדימוי האותנטי שלו: המאפיינים ההומוריסטיים האלה דווקא חיבבו אותו על הקהל. החיבה של יצפאן לפרץ הקרינה על החיקוי שלו. בתחילה לא היתה פרופורציה בין הנפח שמילא פרץ בתוכניתו של יצפאן לבין המשקל שהיה לו בציבור, וכשהוא הגיע לבקר עובדים במפעלים, קיבלו אותו בחיקוי של "העובדים". פרץ הכיר ליצפאן תודה ואף הסכים להשתתף באחת התוכניות במערכון שנעשה עליו. לאחר הבחירה נכנס גם ל"ארץ נהדרת", עם המגאפון.
אפילו השפם תפס מקום תקשורתי. "ידיעות אחרונות" הקדיש כפולת עמודים במוסף "24 שעות" לשאלה הגורלית, "האם בחירתו של פרץ לראשות מפלגת העבודה צפויה להחזיר את השפם לאופנה": "בתחילה זכה פרץ לכינוי 'ההוא עם השפם', אבל ככל שהפעילות הציבורית שלו הלכה והסתעפה, כך תפס השפם נפח גדול יותר בדימוי הציבורי שלו, עד שהיו שטענו כי מדובר ב'השפם של המדינה'... 'אני מהפכן – זה מה שאומר השפם של עמיר פרץ'". פרופ' אביעד קליינברג סיכם: "מעולם לא נשפך דיו רב כל־כך לדיון בשיער הפנים של אדם" ("ידיעות אחרונות", 29.11.05).
"הארץ" בלט בהתגייסות לטובתו. דווקא העיתון שידוע בעמדותיו הקפיטליסטיות ותמך במדיניות של בנימין נתניהו, הפליג בשבחי מועמד המזוהה עם תפיסה חברתית שמאלנית. הגישה הזו באה לידי ביטוי הן במאמרי מערכת והן במאמרים חתומים. יואל מרקוס היה אחד התומכים המובהקים בפרץ. במאמרו ערב הבחירות הפנימיות בעבודה (8.11.05) יצא מגדרו: "מכריו מגדירים אותו מלח הארץ, אדם שתוכו כברו, שאומר את האמיתות שלו בלי כחל ושרק... פרץ הוא מנהיג אותנטי, בעל כושר עמידה, בקי יותר ממה שנדמה בצרכיה הכלכליים של המדינה בתקופה זו. והחשוב מכל, פרץ היה מייצגה האותנטי של הפריפריה... לפרץ משדרות, כמנהיג טבעי מהשטח, יש סיכוי להוליך את ישראל למהפך השלישי בתולדות ישראל. למרות השפם ולמרות הבלורית הוא לא ראוי ללעג". נדב איל מ"מעריב" מסביר: "'הארץ' חשוב מבחינת מצביעי העבודה. ולכן, לדעתי, התמיכה של 'הארץ' השפיעה על התוצאה". דרור ניסן מסכים ש"ב'הארץ' נתנו לפרץ לגיטימציה. כתבו שהוא אופציה ראויה במאמר מערכת. בין השורות אפשר היה להבין ש'הארץ' תומך בו, באופן זהיר, כדרכו של 'הארץ'. אבירמה גולן ודניאל בן־סימון – אלה שמות שמחוברים למשנה שלו".
במהלך מערכת הבחירות הפנימיות בעבודה, לא התאמצה התקשורת לעמת את פרץ עם שאלות קשות, אולי משום שממילא היתה כל־כך בטוחה בנצחונו של שמעון פרס, שלא היה טעם להשחית מלים על עמיר פרץ. מיקי רוזנטל הכין תחקיר של "בולדוזר" על ההסתדרות, אך הוא שודר רק לאחר נעילת הקלפיות בפריימריז. רוזנטל מסר בתגובה: "מדובר בהחלטה מקצועית פנימית של מערכת התוכנית" ("מעריב", 6.11.05).
אולם עמיר פרץ לא התבשם ממעמדו התקשורתי החדש לאורך זמן. ההיסחפות של התקשורת לעברו פינתה מקום לתגובת־נגד גורפת באותה המידה, זמן קצר לאחר נצחונו. אמנון אברמוביץ' החל לחבוט בו בטורו ב"אולפן שישי". הוא אפילו ידע לספר, שהעבודה בראשותו תזכה למספר המנדטים הקטן ביותר בתולדותיה, ונידב, בשם "גורמים בעבודה", סיסמה: "עם אחד – שפם אחד".
ככל שיריביו של פרץ במפלגת העבודה ובמפלגות האחרות החלו להתאושש מבחירתו ולהחזיר מהלומות, השתנתה גם הנימה בתקשורת. יומיים אחרי בחירתו יצא "ידיעות אחרונות" בכותרת: "בכירים בעבודה נועצים שיניים במנהיגם החדש: 'חוצפן, דיקטטור, בריון'" (14.11.05). סימה קדמון כתבה עליו: "קפץ לו העמיר... תגובתו של פרץ היתה חסרת פרופורציות. לא פלא שבלשכתו של שרון אמרו, שמי שמעיד על עצמו שהתקשר 22 פעמים בשעה וחצי, כדאי שילך להיבדק".
גם הנאום שנשא פרץ באנגלית עורר לעג מיוחד. "בואו לראות: פרץ שובר את השיניים: יו"ר העבודה הטרי ניסה אתמול את כוחו באנגלית ו'נתקע' במלים הקשות" (14.11.05). בתחילת דצמבר התפוגג החידוש שבניצחון והלכו והתרבו הכותרות השליליות על התנהלותו, בנוסח: "מחריף הכעס על פרץ בעבודה: משתלט על מוקדי הכוח" (5.12) ו"בכירים מבקרים את מקורבי פרץ על הירידה בסקרים" (8.12).
העיתונות החלה לבקר אותו על מהלכיו: עמעום המסרים החברתיים, כינוס "התייעצות בטחונית" לאחר הפיגוע בנתניה, השמעת הצהרות לוחמניות נגד הטרור הפלסטיני. אפילו "הארץ" יצא בביקורת במאמר המערכת "מבחן ראשון לפרץ" (5.12): "מאז נבחר עורר פרץ תקווה... אך כמה ממהלכיו כבר מאיימים לשבש תקווה זו. למרות הטפיחות על השכם והחיוך הרחב הוא מעורר אצל רבים מעמיתיו את התחושה, שאינו משתף אותם בפרק החשוב הזה של תמורה אפשרית".
התקשורת מתפכחת משכרונה וכעת היא חוזרת לראות גם את פרץ בממדיו הטבעיים. "התקשורת נעה בין הקצוות של נבזות דוחה ושרירותית לבין האדרה", מאבחן דרור ניסן. אודי סגל נזכר ב"דימוי שלו של פקיד הסתדרותי עם שפם. התייחסו אליו כאל קוריוז. מנהיג חברתי, מחולל שביתות. אף אחד, גם תומכיו הגדולים, לא העז לתאר אותו כמישהו שיכול להגיע לליגה הלאומית. רק כשהבינו שיש לו אהדה בקרב המתפקדים של מפלגת העבודה, החלה האוזן להיות כרויה גם למסר שלו". "בתקשורת אוהבים להתלבש על דמות חדשה בפוליטיקה ולהרים אותה לגבהים חדשים ואז לאט לאט נוחתים למציאות. כך נהגה התקשורת גם במצנע, בברק ובביבי", מזכיר עמנואל רוזן למי שכבר הספיק לשכוח כיצד נוהגת התקשורת בגיבוריה התורנים. ואילו רביב דרוקר מערוץ 10 מצביע על כשל מרכזי בסיקורו של פרץ: חסר תחקיר מקיף שיבדוק אם יש ממש בטענות שהעלה אהוד ברק, בעיקר, על "מִפקד האנוסים והארגזים". לדבריו, "מרחפת עננה מעל עמיר פרץ שלא ברור אם היא נכונה או לא, ועד היום התקשורת לא נתנה תשובה בעניין. יש נטייה שכיחה בתקשורת לחבק כוכבים חדשים".
כך הם כתבו עליו:
"פרץ מתנהג כמו פריץ" (חיים ביאור, כלכלה, "הארץ" 7.10.94)"שכרון הכוח שלקה בו מנהיג ההסתדרות, עמיר פרץ, מעביר אותו על דעתו. עד כדי כך, שנכנס בו הרעיון המגאלומני, שבהבל פה שלו הוא יכול לסגור את המדינה כולה באמצעות הכרזת שביתה כללית... בגזירותיו אלה הופך עמיר פרץ הפופוליסט, המכריז על עצמו כמגן העובדים, ל"אויב העם"... ההסכמה הכללית לדבר מנהיג פה אחד - כמו במדינות הטוטליטריות (אהרון מגד, "הארץ" 10.11.03)
"עמיר פרץ, בניגוד לטענתו, לא מציל את הדמוקרטיה, אלא משגר אקדח לרקתה. התוהו ובוהו שלו הוא סחיטה מהסוג הבזוי ביותר..." (גדעון רייכר, "מעריב" 1.05.03)
"עמיר פרץ מנסה לסחוט באיומים" (יהודה גולן, "מעריב" 21.10.03)
"פרץ מדליק מדורה גדולה" (רותי סיני, "הארץ" 24.10.03)
"הפרץ הוא עירום" (נחמיה שטרסלר, כלכלה, "הארץ" 4.11.03)
"עמיר פרץ, נמאסתם" (יעל פז־מלמד, "מעריב" 18.12.03)
"...ההסתדרות של פרץ היא סטארט־אפ יוניוניסטי..." (משה פרל, "מעריב" 26.12.03)
כך הם כותבים עליו:
"בואו לראות: פרץ שובר את השיניים - יו"ר העבודה הטרי ניסה אתמול את כוחו באנגלית ו'נתקע' במלים הקשות" ("ידיעות אחרונות" 14.11.05)"עמיר פרץ - מטאטא חדש בשכונה" (אהוד רצאבי, "דה מרקר" 17.11.05)
"הוא פוליטיקאי מיומן, פרגמטי, שנון... הוא יודע מראש מה הוא רוצה... הוא לא התפרץ, לא התווכח, לא התחנף... פרץ הוכיח שמנהיגות לא מקבלים: מנהיגות לוקחים" (נחום ברנע, "ידיעות אחרונות" 18.11.05)
"הנאום של עמיר פרץ שלשום במפלגת העבודה הוכיח שיש לו יכולת התגמשות... הכיוון ברור: למרכז" (נחמיה שטרסלר, "דה מרקר" 22.11.05)
"פרץ פופולרי לא מפני שההצעות שלו יסייעו לנזקקים, כמו העובדה שהוא נותן להם כתובת לפרוק את התסכול שלהם: העשירים" ("דה מרקר" 24.11.05)
"יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ מתקשה למצוא תשובות בראיון כלכלי ראשון מאז נבחר" ("דה מרקר" 9.12.05)
צילום: רויטרס
שפה חדשה בעיתונות הכלכלית
תרומתו המעניינת ביותר של עמיר פרץ לשיח הפוליטי היא השינוי במעמדה של הגישה החברתית בשיח הכלכלי. פרץ אינו מהסס להשתמש בביטויים הלקוחים מהמילון הסוציאליסטי והסוציאל־דמוקרטי על פערים בחברה, מדיניות חלוקתית ומדיניות רווחה, ומכריז: "אצלי לא יהיה ילד עני אחד"; "אעלה את שכר המינימום ל־4,700 שקל". כתוצאה מכך מוצפת התקשורת בנושאים חברתיים, שגולשים גם לעיתונות הכלכלית שזוהתה עם הקו של בנימין נתניהו.
גדעון עשת מ"ידיעות אחרונות" סבור, כי "התקשורת הכלכלית, למעט חריגים ספורים, היא תקשורת ששבויה בקונספציה תיאורטית ובפרקטיקה שמובילות לאותו כיוון: שוק חופשי ומינימום מעורבות ממשלתית. 95% מהעיתונים הכלכליים עוסקים בזה. עמיר פרץ מייצג כל מה שהוא ההפך ממה שהקונספציה מדברת עליו. הוא נתפס כמייצג משהו כוחני ולא תחרותי: ועדי עובדים שמנצלים כוח כדי להשיג לעצמם הטבות. ופרץ, יו"ר ההסתדרות, מזוהה ונתפס כמי שחותר תחת הדברים הכי חשובים בכלכלה".
מאז שנבחר פרץ לראשות העבודה, החלה רוח חדשה לנשב ואפילו פרשנים כלכליים ימנים מדברים רווחה. הדיונים על העוני ועל הצורך בצמצום הפערים תופסים נפח רחב יותר במדורי הכלכלה – מעוזי התפיסה הקפיטליסטית. "ידיעות אחרונות" כותב על "מגיפת העוני" (2.12.05). מושגים כגון "סוציאליזם" ו"סוציאל־דמוקרטיה" מועלים לדיון, לא רק כשקי חבטות. מדברים על פערים: "הרפורמה במס הגדילה הפער בין עשירים לעניים" ("ידיעות אחרונות", 1.11) או "מרכז טאוב: למרות הצמיחה – גדלו הפערים החברתיים" ("ידיעות אחרונות", 21.11).
עמנואל רוזן מערוץ 10 סבור שהתהליך הפוך: "התקשורת יותר חברתית בשנים האחרונות, ואולי זו גם אחת הסיבות לכך שפרץ תפס". גם אלוף בן, "הארץ", מצביע על מגמה שמאפיינת את השנתיים האחרונות: "עיתונות שמרבה להתעסק ברווחה. יש פה זרם תקשורתי חזק שפרץ נבנה עליו וגם יצר אותו. גם הסיפור של ויקי כנפו מראה שפרץ היה גורם פעיל. בדיוק כמו שנתניהו ניצל את הגל התקשורתי של מדורי הכלכלה שאוהבים אותו. פרץ ברא את מְבַשריו. הסיקור האוהד של מצוקות העוני הוא מבַשרו של פרץ. מבחינה תקשורתית השדה היה בשל למאבק בעוני ובפערים". "מתפתח כאן עימות חזיתי בתקשורת הכלכלית בין זרם חברתי, שהוא חזק ויש לו תומכים רבים בתקשורת, לבין זרם שתומך בכלכלה החופשית של נתניהו", סבור רביב דרוקר. לדבריו, "פרץ הוא ביטוי לזרם החברתי בתקשורת הישראלית. אין ספק שיש פה נטייה פוליטית. יש עיתונאים שרוצים בתחייתה של מפלגת העבודה. ההשערה שלי היא שגם העיתונים הכלכליים מבינים את בעיית העוני וחושבים שזה סוג של תנועת מטוטלת, שהלכנו רחוק בכיוון אחד ואולי צריך ללכת לצד השני. יחד עם רצון לתת צ'אנס".
ואכן סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" זיהה את הפוטנציאל של פרץ עוד לפני נסיקתו. פלוצקר, בעבר מגדולי התומכים של נתניהו, מביע זה כשנה במאמריו תמיכה בפרץ: "הוא לא בולשביק", הוא טורח להדגיש. "יש מי שמנסה להציג את פרץ כמי שמחזיק בעמדות כלכליות וחברתיות קיצוניות. זו שטות מוחלטת. השקפת עולמו דוגלת בכלכלה תחרותית־אנושית" (11.11). גם בבלוג שלו ב־Ynet כתב פלוצקר: "פרץ טוב לישראלים" (10.11).
אפילו "דה מרקר" הפגין אהדה כלפי עמיר פרץ לאחר בחירתו: "...אי־אפשר שלא להשתאות" ("דה מרקר", 11.11); ועוד כתב כי פרץ שוקד לטפח תדמית ממלכתית של מנהיג פועלים שקול הזונח את הסיסמאות המתלהמות. "עמיר פרץ סוחף את המפלגות: מגבשות מצע חברתי־כלכלי לקראת הבחירות" (17.11.05); "עמיר פרץ – מטאטא חדש בשכונה" (אהוד רצאבי, 17.11). נחמיה שטרסלר כתב: "הנאום של עמיר פרץ שלשום במפלגת העבודה הוכיח שיש לו יכולת התגמשות... הכיוון ברור: למרכז" (22.11). עם זאת הזהירו הכותרות ב"דה מרקר" מ"אפקט פרץ", שכיוְונו לירידות שערי הבורסה.
אלא שכמו בעיתונות הכללית כך גם בעיתונות הכלכלית, כעבור זמן קצר החלה ההתלהבות שוככת. ב"דה מרקר" פורסמו כתבות שביקרו את הפופוליזם של פרץ: "הפופולריות של העוני עוד עלולה לעלות ביוקר רב" (21.11); "פרץ פופולרי לא מפני שההצעות שלו יסייעו לנזקקים, כמו העובדה שהוא נותן להם כתובת לפרוק את התסכול שלהם: העשירים" (24.11). "דה מרקר" הקדיש שער שלם לראיון עם פרץ, תחת הכותרת: "עמיר יו"ר העבודה מתקשה למצוא תשובות" (9.12).
רותי סיני מ"הארץ" מבהירה: "מי שתמיד פרגן לפרץ ממשיך לפרגן לו. מי שמעניינים הם אלה שהיו מאוד ביקורתיים כלפיו. שם אני רואה שינוי. הם נסחפו בהתלהבות הכללית והבינו שהם לא יכולים לשבת בימין ולירות בליסטראות לעברו. אני מכוונת בעיקר לבעלי טור בעיתונות הכלכלית בארץ. יש יותר פטרנליזם כלפי פרץ. יש לי תחושה שהקבלה שלו בקרב בעלי טור בימין הכלכלי היא על תנאי, בהנחה שאם זה באמת מה שכולם רוצים, ניתן לו צ'אנס, אבל שלא יעשה שטויות". לדברי סיני, "חלק מהכתיבה על פרץ לא מספיק ביקורתית. לי היה קל יותר לקבל כתיבה כזו כשהוא היה אנדרדוג מאשר עכשיו".
כותרות העבר: "אפל", "חשוך", "כוחני"
לא תמיד פונק פרץ בידי התקשורת; במשך שנים, היא בקושי ספרה אותו. בשנות השמונים הוא היה חלק מהשמינייה היונית במפלגת העבודה, ולאו דווקא הבולט שבה מבחינה תקשורתית. בשנות התשעים, לאחר חבירתו לחיים רמון ושובו של רמון לממשלה, לאחר רצח רבין, קיבל פרץ לידיו את ההסתדרות. השביתות היו שנויות במחלוקת, והוא היה בעין הסערה. התקשורת הכלכלית הסתערה עליו. מרב הסיקור על יחסי העבודה במשק נותב לעיתונות הכלכלית, שלא החמיאה לו. הדימוי התקשורתי שלו היה של עושה דברם של הוועדים הגדולים.
פרץ ומפלגתו "עם אחד" לא היו אהודים גם על הכתבים הפוליטיים. נכתב עליו כי "הוא מבין היטב שתוכניות הטלוויזיה לא היו מעירות אותו מהתרדמת בשביל שסתם יביע מורת רוח. הוא יודע שאם קוראים לו לאולפן, מצפים ממנו להיות נחוש, עצבני, בלתי מתפשר" (חנוך דאום, "מעריב", 17.09.03).
יועצי התקשורת של פרץ מעדיפים לשכוח את התקופה ההיא, שבה התחננו לכתבים לכסות את מסיבות העיתונאים שלו. פרץ תואר כ"סוציאליסט", "ריאקציונר", "מנהיג עובדים אגרסיבי" ומייצג הוועדים הגדולים. תום וגנר, יועץ התקשורת של פרץ: "זה לא מקרי שיש מלות קוד שחוזרות על עצמן: 'אפל', 'חשוך', 'כוחני'. ההסתדרות היתה שק החבטות הלאומי בשנים האחרונות. דיברו עליה כעל מנגנון מושחת ואפל. לפרץ היתה תדמית תקשורתית של מנהיג פועלים כוחני שמוביל שביתות אלימות. גם לאורך כל הפריימריז למפלגת העבודה פרץ הוצג כאיום על מפלגת העבודה, כדמות כוחנית".
גיליון 60, ינואר 2006