צילום: מיקי קרצמן
מאז פרוץ אינתיפאדת אלאקצא הפכה האמת להיות עניין של גיאוגרפיה ולא מעט אינטואיציה. הכתבים בשטחים נאלצים לפסוק למי הם מאמינים, ופעמים רבות בוחרים לא להאמין לאף אחד מן הצדדים. ארגוני זכויות האדם מהצד הפלסטיני הם ברובם כבר חלק מהממסד הפלסטיני. צה"ל משדר את הדגשים שלו. גם התושבים הבלתי מזוהים בשטח, לכאורה המקורות העיתונאיים האותנטיים ביותר, מרבים להמציא המצאות וללכת שבי אחרי פוביות מופרזות מפני הישראלים. אפילו ההגדרות של מותר ואסור, רע וטוב היטשטשו מאוד.
"לפעמים", מספר צבי יחזקאלי, כתב השטחים של גל"צ המעורה היטב בחברה הפלסטינית, "יוצא לך לאכול סיפורים שלהם, בלי יכולת לדעת מה האמת. זכור לי סיפור שבו דיווחתי על זקנה במהומות ליד טול-כרם. אנשים רצו מבוהלים והיא, במהלך הריצה, נפלה לתעלה ומתה. איש לא ירה בה, אבל הפלסטינים דיווחו על נפגעת כתוצאה מתגובת צה"ל, ואנחנו שידרנו. אף אחד לא אמר לנו, 'תכל'ס היא נפלה'. בסוף, אחרי כמה שעות, מישהו סיפר לי בדיסקרטיות את האמת והוסיף: 'היא מתה בתאונה, אבל בכל זאת היא שאהידה'. קשה לוותר על שאהידים".
מערכת הפצת השמועות במסווה עיתונאי בקרב הפלסטינים גברה מאוד מאז חודש אוקטובר. כמעט לכל פעולה או תקרית מתלווה מערכת של שקרים, המולבנת גם בעיתונות הפלסטינית וכך זורמת באופן טבעי גם אל העיתונות הישראלית. אפילו אחרי הלינץ' ברמאללה, מקרה מובהק שאף תועד במצלמות, הפיצו מקורות ערביים שמועות כי מדובר במסתערבים. צה"ל הכחיש, אבל לקח זמן עד שהשמועה שככה. לכתבים הישראלים אין דרך מהירה לדעת מה האמת. "היכולת לתחקר בשטח את העובדות הפכה מורכבת מאוד, כמעט בלתי אפשרית", אומר רוני שקד, כתב "ידיעות אחרונות" ביהודה ושומרון. "אם מביאים פצוע לבית-חולים פלסטיני אין סיכוי לכתב להיכנס לתוך בית-חולים, ואם יצליח לחדור, אין לו סיכוי לצאת חי. ללא מלווה פלסטיני אני אוטומטית נחשב למסתערב וחיי בסכנה. אפילו אגודת העיתונאים הפלסטינית דרשה מהרשות שלא לאפשר לנו להיכנס כל זמן שלהם לא נותנים להיכנס לתל-אביב. בשם האיזון – ואני מבין אותם. אנחנו מרבים להיכנס עם מלווים מהרשות, אבל כאשר אנשי ג'יבריל רג'וב מקיפים אותך ומגוננים עליך עם קלצ'ניקוב, איך אפשר באמת לתחקר את הנעשה בשטח?".
התלות בגורמי ממשל וביטחון פלסטיניים מגבילה את חופש הפעולה של הכתבים ומאלצת אותם לשקול את ניסוחיהם. "מצד אחד, בקשות הסיקור שלנו מהרשות צריכות להיות מאוד ספציפיות", אומר יחזקאלי. "אם נגיש בקשה כללית לסקר נושא מסוים הם יראו לנו רק מה שהם רוצים והתוצאה תהיה מעוותת. מצד שני, אם נסגיר את כוונתנו להתייחס בעין ביקורתית לעניינים הקשורים ברשות לא נקבל ליווי ובקשתנו תידחה".
ומה קורה אחרי שמבקרים את הרשות? לא חוששים מחרם של גורמים רשמיים?
בהחלט כן. עיתונאי ש'סימנו' אותו כעוין – נמצא בבעיה. פרסמתי כרוז על שחיתות בממשל בית-לחם ואין ספק שבבית-לחם אני "שרוף" לזמן מה ולא אוכל לבקש הגנה. אנחנו צריכים לתמרן בין השמעת ביקורת לבין הצורך שלא להרגיז אותם יותר מדי, והם בהחלט מגיבים בכעס רב יותר מבעבר.
מובן שבתנאים אלה קל יותר מצבם של הכתבים המעטים החיים בשטחי הרשות, כמו סלימאן א-שאפעי מחדשות ערוץ 2. לא-שאפעי משפחה בעזה, והוא בא ויוצא כרצונו. אלא שאז הוא נתקל דווקא בכוחות צה"ל שעצרו אותו בכניסה לרצועה שלוש פעמים בחודשים האחרונים. "כל מקור פלסטיני נותן את המידע שנוח לו", אומר א-שאפעי. "למשל, נתון על מספר פצועים משתנה ממקור למקור. את המספר הגבוה ביותר תיתן הלשכה של ערפאת. גם משרד הבריאות הפלסטיני ינפח את המספר. המספר הקרוב ביותר לאמת יהיה של אנשים שעובדים בארגונים לזכויות האזרח, שלהם בדרך-כלל נציגים בבתי-החולים. אני משתדל לא להסתמך על אף גורם ולהגיע לבית-החולים ולשפוט בעצמי. זה יתרון שיש לי על כתבים אחרים ואני מנצל אותו. כתב באשקלון או בתל-אביב צריך מתווך. אני לוקח את חברת ההפקות המקומית שעובדת אתי ונוסע לרפיח או ליריחו ונשאר רוב הזמן ברצועה. רק כשיש שקט אני חוזר לישראל".
סופרמרקט של זכויות אדם
ארגוני זכויות האדם, הישראליים והפלסטיניים, מיואשים מהעיתונות הישראלית. לטענתם, הרגישות למצוקת התושבים בשטח קהתה כליל. "יש אי רצון בולט מצד הכתבים והעורכים לטפל בנושאים שקשורים לפלסטינים בשטחים", קובל תומר ספר, דובר "בצלם", ארגון המעסיק גם תחקירנים מהשטחים. "שמעתי תגובות כמו, 'מה חדש?'. זאת הסיבה שהישראלים הופתעו מהמהומות שפרצו באוקטובר. אם היו מדווחים להם באופן שוטף על המתרחש בשטחים, אם היו יודעים שמיליוני אנשים לא מקבלים מים כל קיץ – לא היתה הפתעה כזאת. בשנות השמונים לא היינו צריכים בכלל ליחצן, ולא היה ל'בצלם' דובר. פרסמנו דו"ח ומיד הוא הגיע לידיעת הציבור. שני דו"חות שפרסמנו לאחרונה זכו לפרסום רק בגלי-צה"ל, ואחד מהם גם ב'הארץ'. כל השאר התעלמו".
אלא שגם ההגדרה "זכויות אדם" כבר אינה מובהקת כל-כך. "באינתיפאדה הקודמת ראיתי שליחות לדווח על מעשים איומים שהחיילים הישראלים עשו בתושבים שזרקו אבנים או הפרו עוצר", אומר שקד. "הפעם העובדות פחות חותכות. המגע בשטח בין החיילים לאזרחים הצטמצם וקשה לסווג מה שייך למלחמה ומה נכנס להגדרה של 'זכויות אדם'. 'בצלם' הוציא דו"ח על הסגר ותוצאותיו – לי הסגר נראה חלק מהמלחמה; נשאר לנו לבדוק אם הועבר מזון. ברגע שווידאתי שמזון הועבר, נשאר לי מעט לעשות".
אותה שאלה עצמה אפשר לשאול על חלק גדול מהדיווחים היומיים שמעבירים ארגוני זכויות אדם רבים הפועלים בשטח. כמו כל ארגון חפץ חיים, ולמרות שארגונים אלה אינם למטרות רווח, יש להם אינטרסים ומתנהלת ביניהם תחרות סמויה. הארגונים אומרים אמת, אבל לא נותנים את התמונה המלאה. ב-7.2 לדוגמה, דיווח ארגון "Real Time Information Center", גוף חדש יחסית, על אש שנפתחה מכיוון חיילי צה"ל אל עבר מפגינים בשוק בחברון, אש שפצעה שישה אנשים וביניהם ילד בן 12 שנפצע קשה בראשו. "ההודעה לא ציינה את העובדה שדקות ספורות קודם לכן ירו אנשי השוק אש ישירה אל מגרש המשחקים של היישוב היהודי בעיר, לעבר הילדים היהודים", אומר שקד. "ואז הופכת הפתיחה באש לעבר כוחות חמושים לאקט מלחמתי לכל דבר. מצער, אבל מלחמתי".
יש דוגמאות נוספות למכביר. ארגונים ישראליים מרבים לדווח על עיכוב אמבולנסים במחסומים. האמבולנסים מסיעים פצועים והעיכוב דוחה את טיפולם ומסכן את חייהם. לכאורה הוראה מרושעת. אלא שבעבר נוצלו האמבולנסים להחדיר מבוקשים לבושים כאחיות, או ששימשו מסתור למארבים פלסטיניים שפתחו באש על חיילים. שקד: "אני מגביל את הטיפול לסיפורים מובהקים שבהם יש התעללות מכוונת, רשע טהור, כמו ירי לעבר פנסיונר תמים ולא חמוש בחברון. במקרים כאלה אין הנחות, אין שאלות".
יחזקאלי: "ארגוני זכויות האדם טוענים שלא מתייחסים אליהם, וכשמתייחסים הם יוצאים מגדרם. כמו בסופרמרקט מזמינים מהם ילדה חולה או אשה בהיריון שנתקעה בסגר והם מספקים. מבקשים פליט – הם מספקים פליט. יש לזה מחיר. אנחנו הופכים ללקוחות הקטנים שלהם. העיתונאים הזרים אפילו לא מבקשים תגובה מהרשויות. לפעמים גם חלק מהעיתונאים הישראלים בולעים בקלות רבה מדי את מה שמציעים להם".
ספר: "לצערי, לא נוצר מצב כזה של כתבי חצר של זכויות אדם. הלוואי והיו. גדעון לוי, היחיד שעוסק בזכויות האדם הפרטי באופן שיטתי, הוא כתב מוסף, ועמירה (הס; א"ה) בקושי מפרסמת מידע מהארגונים, בעיקר מהשטח. כך שמרבית הארגונים אפילו לא מגיעים למצב שהם יכולים להעביר מידע מוטעה, כי אין להם למי להעביר אותו. אני גם לא מקבל את הגישה הזו שאי-אפשר להגיע לאמת. פעמים רבות, אם עיתונאי ינהל עבודה עיתונאית חוקרת וטובה הוא יגיע למסקנה. התקשורת הישראלית מיתממת כשהיא שואלת: "אולי הפלסטינים מטעים אותנו? נכון, אולי. אז תבדקו".
מי אתה מר חרוף?
הדילמה הולכת וגדלה כשהעיתונות עוסקת במחוסלים. נוכח הביקורת הקשה על ענישה סביבתית (כתרים, ירי פגזים וכדומה) פנה צה"ל בחודשים האחרונים לחסל מבוקשים שהיו מעורבים בפיגועים, במה שמקובל לראות "פעולה כירורגית". הפעילות הזו שנויה מאוד במחלוקת, שכן ניתן לראות בה 'הוצאה להורג' ללא משפט, כמו במדינות בלתי מתוקנות. אחרי כל פעולת חיסול נתקלים הכתבים בפער בין גרסתו הלקונית של צה"ל לבין מראה העיניים, ולפעמים אף לבין ההיכרות המוקדמת עם המחוסל שנראה איש תם וישר.
גדעון לוי, כותב המדור "אזור הדמדומים" במוסף "הארץ", לא מהסס לשפוט על-פי מראה עיניים וחיבה אישית. בסוף דצמבר 2000 נהרג סעד אלחרוף, פעיל הג'יהאד האיסלאמי, בירי כוחות צה"ל. לוי הכיר את חרוף מכתבה שהכין חצי שנה קודם לכן. לחרוף היה בוטיק לבגדי גברים. לוי מתקשה להאמין שיכול להיות אלחרוף בעל שתי זהויות. "הסוחר אלחרוף הוא האיש האחרון שהייתם מעלים על דעתכם כמתאים בהופעתו לסטריאוטיפ של מחבל הג'יהאד... ככה מדברים מחבלי הג'יהאד? כך הם מתנהגים וכך הם נראים? האם אמנם היו סוחר הבגדים והווטרינר (חברו של אלחרוף; א"ה) בדרכם ל'ביצוע פעילות חבלנית עוינת' באותו ליל מר, כפי שקובע דובר צה"ל? או שמא מישהו סוגר עכשיו חשבונות עבר כלשהם, בחסות אווירת ההיתר 'לחסל' פלסטינים". לוי מסיים את המאמר בבקשה מהקוראים: "התבוננו בתמונה הזאת של סעד אלחרוף. האמנם בן מיתה היה?".
גם בכלי תקשורת אחרים חשדו בתחילה כי בשב"כ ובצה"ל נפלה טעות. ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "האם צה"ל חיסל בטעות שלושה פלסטינים?", העריך שקד כי חרוף נהרג בטעות בעוד הכוחות הצבאיים ממתינים לחברו אוסאמה ברהם, פעיל של הג'יהאד האיסלאמי. "למקום הגיע סעיד חרוף, שבביתו התארח ברהם, לבוש בפיג'מה ועמו אדם נוסף. חרוף נורה ונהרג. חברו הצליח להימלט". הפיג'מה עוררה את חשדו של שקד שמישהו פה פישל. "כבר ביום פרסום הידיעה אמרו לי גורמים בכירים בפיקוד מרכז, 'נפלת, ונפלת בגדול. האיש הוא פעיל ג'יהאד איסלאמי'. אבל חברים טובים שלי בשטחים התעקשו: זה לא האיש, הוא לא מתעסק בדברים האלה. אלא שאז באה ההלוויה והיא נעשתה בחסות הג'יהאד האיסלאמי. כעבור חודש התברר לי שחרוף היה שותף בהכנת מכונית תופת. אני חושב שהיה כאן מקרה הפוך מהמקובל. בדרך-כלל טוענים שהצבא מפיל אותנו. הפעם נפלתי מרוב רצון אמיתי וכן לא להאמין אוטומטית לצבא".
לוי אומר כי אינו מתיימר לדעת מה חרוף וברהם עושים אחרי שהם שותים עמו קפה, "אבל אני לא מוכן להעלות על דעתי שברהם, ידידו של חרוף שהיה אמור להיות מחוסל אתו, מתכנן פיגועים נגד ישראל. אין לי שום ראיה לכך אבל יש לי המון ראיות הפוכות. אני לא שופט, גם לא כתבתי שהם חפים מפשע. נכון שיש הטיה במה שאני כותב אבל היא נובעת מהיכרותי האישית אתם".
חודש אחרי שחוסל ד"ר ת'אבת ת'אבת, מפקד הפתח בטול-כרם והמחוסל הבכיר ביותר עד אז, קיים לוי ראיון עם רעייתו ד"ר סיאהם ת'אבת. לוי מתאר משפחה אידילית שהזוועה פקדה את ביתה ללא התראה וללא סיבה מוצדקת. "לא היתה לי כל סיבה לחשוש. בעלי ג'נטלמן, פתוח, איש של שלום, תרבותי, חושב במונחים מודרניים. הוא לא אהב כיבוש, כמו כל אחד אחר בגדה. אבל הוא היה נגד אלימות. תמיד אמר שעלינו לקבל את זכויותינו כמו כל עם אחר. הוא היה ג'נטלמן... לילה לפני ההתנקשות דיבר עם חברים כאן בסלון. הם דיברו על הפעולות הצבאיות נגד ישראל והוא אמר, שמעתי אותו, שאין כל טעם בפעולה צבאית. הוא היה נגד פעולות צבאיות".
צה"ל מכיר ת'אבת אחר: "תחת אחריותו", אומרים גורמים צבאיים, "פעלה חוליית תנזים, אשר חבריה ביצעו ירי לעבר כוחות צה"ל ויישובי קו התפר. הנדון דאג להשיג לחולייתו נשק ותחמושת, הן בעזרת כספו והן דרך קשריו לפעילי מנגנונים שנתנו גיבוי לפעילותו". גורמי צבא מציינים גם כי ת'אבת "היה מעורב בירי לעבר רכב ישראלי ב-7.12 ליד הכפר בורקא. כתוצאה מהירי הזה נפצעו שלושה חיילי צה"ל באורח קשה". הפעם, ובניגוד למקרה של אלחרוף, נמנע לוי מפרסום גרסת דובר צה"ל: "העיתונים ממילא מלאים למכביר בעמדה הזאת, אני מביא את הנרטיב הפלסטיני". עמדתו של לוי הגיונית, אבל מי שקרא את דבריו והתפתה לראות בהם אמת עיתונאית צרופה השתכנע שהצבא שוב פישל וחיסל את האיש הלא נכון.
גם אם קשה להאמין לצה"ל, ישנם מקרים שבהם לוי מתגלה כנאיבי ללא ספק. אחרי הלינץ' המזעזע ברמאללה ראיין לוי את מפקד המשטרה בעיר, כמאל א-שיח. השיחה מוצגת בעיתון כמונולוג, נטול שאלות ונטול התערבות. בתמונות הטלוויזיה לא נראה איש ממשטרת רמאללה מפריע להתעללות האכזרית בשני חיילי המילואים, אבל א-שיח מציג גרסה מלאת אפולוגטיקה, המזכה לחלוטין את תחנת רמאללה ושוטריה מכל אחריות למה שהתרחש: "הזעקתי תגבורת", אומר א-שיח, "הכנסתי אותם (את החיילים; א"ה) לחדר הכי בטוח בבניין... הצעתי להם סיגריה... הצעתי את החולצה שלי לאיש בגופייה, אבל הוא סירב... היינו חמישה בחדר, סגני, עוד קצין, אני ושני החיילים. ההמון שבר את הקיר. הרסו את הקיר. תאמין לי, הרסו את הקיר. כשהם פרצו לחדר, נשכבתי על החייל שישב קרוב אלי וניסיתי לגונן עליו. אני מתבייש לומר לך את זה, אבל ההמון פשוט הרים אותי וחבט אותי אל הקיר... אני רוצה לעמוד על כך שאף שוטר לא השתתף במכות ולא בשום פגיעה בחיילים".
מאז הוגש כתב-אישום נגד ראאד מחמוד ג'מיל שיח, שוטר במשטרת רמאללה, באשמת "גרימת מוות בכוונה". כמאל א-שיח, ושוטרים וקצינים אחרים במשטרת רמאללה, נראים עתה הרבה פחות תמימים מאשר לפי התיאור שהוצג בכתבתו של גדעון לוי: "הנאשם ושאר השוטרים הפלסטינים הבחינו כי אחד מנוסעי הרכב הישראלי לבוש מדי צה"ל... סימנו לנוסעי הרכב לעצור בצד הדרך והורו לחיילי צה"ל לרדת מהרכב... כיוונו את נשקיהם לראשיהם של שני החיילים. בדרך הובילו הנאשם וחבריו את חיילי צה"ל אל תוך תחנת משטרת רמאללה. בדרך אל תחנת המשטרה הגיע שוטר פלסטיני נוסף, נידאל א-שיח, והכה את רס"ל יוסף אברהמי בחזה", נכתב בכתב-האישום.
מכתב-האישום עולה, שבתוך התחנה אין זכר למעשי החסד: לחולצה, לסיגריה, לקיר שנשבר על-ידי ההמון: "לאחר מכן הכניסו הנאשם וחבריו את חייל צה"ל למשרדו של מפקד תחנת רמאללה, חליל חסאן (חסאן הוא מפקד התחנה, א-שיח הוא מפקד המשטרה; א"ה), שם היו באותה עת מפקד התחנה ושוטרים נוספים... הנאשם הצטרף אף הוא להמון... ניגש לרב"ט ודים נורז'ץ אשר עמד על רגליו והכה אותו בראשו כארבע או חמש פעמים... עד אשר החל להשמיע קולות חרחור ודימם... באותה עת היו בחדר קצינים ושוטרים פלסטינים נוספים, ביניהם "העקיר" אחמד טלמס, אימן אלזבן, חליל חסאן, חסין אבו-עמורה.
"לאחר רצח חיילי צה"ל נמלטו הנאשם ושאר השוטרים מתוך התחנה. מפקד תחנת רמאללה, חליל חסאן הנ"ל, כינס את שוטרי התחנה והורה להם שאם ייעצרו וייחקרו שיאמרו כי האזרחים הם אלה אשר הרגו את חיילי צה"ל והזהירם לבל יודו כי השתתפו ברציחתם של החיילים או לבל יפלילו שוטרים פלסטינים אחרים".
גם בדיעבד שלם לוי עם אופן הפרסום. "אני לא יודע עד היום מה עשה ת'אבת ת'אבת או מפקד משטרת רמאללה ומה לא. סיפרו לי שבוועדה סודית בכנסת דיווחו על דברים איומים שחרוף עשה. יכול להיות. אני רק מביא את הצד שלהם, שהוא הצד של החלש, ושהקורא ישפוט. אני לא מנסה לחפש סיפור אובייקטיבי". יחזקאלי חושב שזאת גישה מוטעית: "אני ראיינתי את מרואן ברגותי ל'יומן' של ערוץ 1 מיד אחרי הלינץ' ושאלתי אותו שאלה בנוסח 'האנשים והשוטרים התנהגו כמו חיות, התעללו בגופות, האם אין לכם גבולות?'. לטעמי העיתונאי צריך לייצג גם את הציבור הישראלי, את תחושותיו. להקשות על המרואיין במצב כזה. בדיוק כפי שהייתי מקשה עם קצין ישראלי אחרי פעולה צה"לית כושלת או פסולה".
אבנר הופשטיין הוא עיתונאי ב"ידיעות אחרונות"
גיליון 31, מרץ 2001