האם הייתם מעוניינים להיכנס ללא הפרעה ללשכת שר ולעיין בדואר המונח על שולחנו? על-פי אילו קריטריונים ועובדות מעניק הנשיא חנינה? מה הם השיקולים של רשויות המס במתן כופר?
סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, משה טלגם, קבע בחודש מרץ השנה בפסיקה תקדימית: "אין אפשרות לגוף ציבורי למנוע מהציבור מידע על אודות ממצאים חמורים שנמצאו בו בטענה שיש לו השגות עליהם". פסיקה זו סיימה מאבק משפטי לא ארוך, שניהל כתב "הארץ" שחר אילן באמצעות עורכי-הדין מיבי מוזר ורחל אוחנה, מול משרד הדתות. השופט ביקר את עמדת משרד הדתות וחייב אותו למסור לעיתון דו"ח חקירה מיוחד שהיה טמון במגירותיו. כן חייב את המדינה בהוצאות בסך 8,000 שקל.
לפסיקה התקדימית קדם פרסום מדצמבר 1998, שבו חשף אילן ליקויים קשים באגף הפיקוח של משרד הדתות ואפליה בפיקוח על עמותות שונות. בעקבות הכתבה מינה מנכ"ל המשרד דאז, אבי בלושטיין, ועדת חקירה – ועדת שאולי-רוקח-גבאי. הוועדה הגישה את מסקנותיה ביוני 1999, אך הן לא זכו לפרסום פומבי. באוקטובר אשתקד דרש אילן את המסקנות, שנסבו בין השאר על שיקולי המשרד בהקצאת כספים לארגוני התרבות התורנית והחרדית ולטיב הפיקוח עליהם בשנת 1998, אך משרד הדתות סירב.
בראשית פברואר השנה עתרו עיתון "הארץ" ושחר אילן לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. משרד הדתות טען בבית-המשפט כי הדו"ח נערך על סמך מידע חלקי, ולכן התמונה העולה ממנו מעוותת וחסרה. השופט טלגם לא קיבל את טענת ההגנה וחייב את המשרד למסור את המידע.
לתקדים המשפטי, הנשען על חוק חופש המידע, קדמה יוזמה נוספת של שחר אילן: הוא פנה למשרד החינוך לפני כחצי שנה וביקש מידע על הקצבות לארגוני תרבות חרדית. מידע מסוג זה, המגיע בדרך-כלל לעיתונות דרך הדלפות או באיחור רב, נמסר הפעם, שלא בלי קושי, מלשכת הדוברת של משרד החינוך. נדרשו פניות רבות בעל-פה ובכתב ואף התערבות אישית של שר החינוך, יוסי שריד, כדי להגיע למסמך המיוחל. חוק חופש המידע, שאילן עשה בו שימוש, התנגש בגישתו של סגן שר החינוך, משולם נהרי, שביקש להסתיר את המידע המבוקש. מאמציו של נהרי שלא לפרסם את המידע הגיעו, לדברי אילן, עד לפתחו של ראש הממשלה.
שני המאבקים המוצלחים הללו, אף כי לא זכו לתשומת לב רבה, מסמנים דרך חדשה העומדת לרשות העיתונות בבואה לממש את זכות הציבור לדעת. ניצן חן, הכתב לענייני מפלגות של הערוץ הראשון, מצביע על האפשרויות החדשות: "שחר אילן הפך למודל שממנו והלאה היכולת המניפולטיבית להשתמש במידע לא תוכל להיות כפי שהיתה. ככתב לענייני המפלגות הדתיות אני מתעתד להשתמש בחוק חופש המידע כמנוף להשגת אינפורמציה. יחד עם זאת, החוק אינו בא במקומה של עבודה עיתונאית".
מהו חוק חופש המידע? "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם לחוק זה" (סעיף 1, חוק חופש המידע, התשנ"ח, 1998). החוק חל על כל משרדי הממשלה, הכנסת, לשכת נשיא המדינה, מבקר המדינה, בתי-המשפט, תאגידים, רשויות מקומיות וחברות ממשלתיות. האזרח, או העיתונאי, אינו חייב לנמק את בקשתו לקבל מידע מרשויות אלו. אם הרשות השלטונית מסרבת להיענות לבקשתו, עליה חובת ההוכחה בערכאות להצדקת סירובה. לחוק, שלכאורה אופיו גורף, ישנם סייגים לא מועטים: פטורים מתחולתו המוסד, השב"כ, אמ"ן, מערך המודיעין של המשטרה, הוועדה לאנרגיה אטומית וכמה זרועות שלטוניות אחרות. פרופ' זאב סגל מאוניברסיטת תל-אביב מכנה את המציאות שבה גופים רבים פטורים כליל מתחולת החוק "תיקים באפלה". "פטורים" אלו אינם תואמים, לתפיסתו של סגל, או אורחותיה של "חברת המידע החופשי", ולפיכך, יש, לדעתו, לבחון מחדש את הוראות החוק במטרה לחזק את "מהפכת השקיפות". הצעד הראשון כבר נעשה: "תחולתו של החוק לגבי צבא ההגנה לישראל תהיה ביום ה' בטבת התשס"א (31 בדצמבר 2000)".
איור: מירה פרידמן
במהלך השנים קבעו שופטי בית-המשפט העליון באופן חד-משמעי כי הענקת זכות המידע לאזרח על הנעשה ברשות ציבורית היא תנאי שבלעדיו אין קיום למשטר הדמוקרטי. למרות הפסיקות הללו, גישת בג"ץ לא עוגנה בחוק הכתוב. עשרים(!) שנה מתגלגלת הצעת החוק. כבר בשלהי שנות השבעים ניתנה הוראת חקיקה, אך רק בשנת 1982 הוגשה הצעת חוק חופש המידע על-ידי חבר הכנסת דאז משה שחל. הטיפול הועבר לוועדת חוקה, חוק ומשפט ושם נקבר לעשור תמים. הצעות חוק פרטיות משנת 1993 קידמו את הקמתה של ועדה ציבורית בראשותה של השופטת (בדימוס) ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן. דו"ח אוסטרובסקי-כהן הוגש ב-1995. רק במאי 1998 התקבל החוק ותחולתו ממאי 1999.
בכנס שהתקיים בחודש שעבר באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאתו לאור של ספר חדש פרי עטו של פרופ' סגל, "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע", אמר נשיא בית-המשפט העליון פרופ' אהרן ברק: "תכליתו (של חוק חופש המידע; עב"א) הינה ליתן מידע לפרט על מנת לקיים ולקדם את הדמוקרטיה ובגדריה מתן מידע לציבור שיאפשר בחירה מושכלת, אשר תקדם האמת, תאפשר הגשמה עצמית של הפרט, ותביא לפיקוח ובקרה על הרשות הציבורית. תכלית החוק הינה להגן על חופש הביטוי, מתוך הכרה, כי המידע שבידי הרשות הציבורית מוחזק על-ידיה כנאמן הציבור כולו". הנשיא הזכיר גם את דימויו של השופט האמריקאי לואי ברנדייס: "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר ואור המנורה השוטר הטוב מכולם".
ובכל זאת, "מהפכת השקיפות" היא עדיין תיאורטית, ומשום-מה אינה מתופעלת על-ידי אמצעי התקשורת. "תקדים שחר אילן" הוא עד כה יוצא מן הכלל. מבחינת החוק אין הבדל בזכות להיזקק לו בין אזרח לעיתונאי, אך אפשר היה לצפות שאנשי התקשורת יתחמשו בו ויעוטו כמוצאי שלל רב על הרשויות הציבוריות ככלל, ועל משרדי הממשלה בפרט, כדי לשאוב מידע בדרך פשוטה, חוקית ומהירה. ולא כן.
בדיקה במשרדי ממשלה שונים מעלה שהתקבלו בהם פניות מעטות מהציבור ומעטות עוד יותר מצד העיתונאים. הרשויות הציבוריות חייבות על-פי החוק להציב ממונה שיטפל בפניות הציבור הנסמכות על חוק חופש המידע. מיעוט הפונים והתעלמות מהחוק גרמו לכך שמשרדי הממשלה אינם אחידים בגישתם ליישומו. במשרד הדתות ראו לנכון למנות ממונה על יישום החוק רק עם פרוץ "פרשת אילן", בעוד שבמשרד החינוך ביצעו את המינוי חודשים ספורים לפני שהחוק נכנס לתוקף. במשרד העבודה והרווחה לא ראו צורך עד כה בממונה רשמי על חוק חופש המידע. דובר המשרד, נחום עידו, נקב בשמו של הסמנכ"ל דוד כנפו (הנמצא בחופשת לימודים) כמי שממונה על החוק החדש. כנפו הכחיש כי הוא נושא בתפקיד ואמר: "היו צריכים למנות מישהו. באופן אישי לא קיבלתי מינוי כזה". בירור נוסף העלה שמנכ"ל המשרד התחלף, אך ההתעלמות מההוראה למנות אחראי על יישום החוק נמשכת. עידו הגיב: "אף אחד לא הרגיש צורך בכך. אנחנו מסתדרים גם ללא ממונה. כתבתי מכתב למנכ"ל שיוסיף לי אדם שיהיה ממונה על חופש המידע, אך לא נעשה דבר". במשרד הבינוי והשיכון יש דווקא ממונה, אך הוא מקבל פניות מקבלנים ומעורכי-דין המתעניינים במכרזים, תוכניות בנייה וכדומה. גם למשרד הבריאות לא התקבלו פניות מעיתונאים המסקרים את תחום הבריאות.
במשרד המשפטים מדווחים על 135 פניות על בסיס החוק, ומתוכן כשש של עיתונאים. דובר המשרד, עידו באום, מסביר: "לעתים נדירות מפנה לשכת הדובר עיתונאים לקבל חומר לפי חוק חופש המידע. כאשר אנו סבורים שישנה בעיה משפטית הדורשת ליבון, או כאשר הבקשה דורשת מאמצים חריגים באיסוף החומר".
השופטת (בדימוס) אוסטרובסקי-כהן, שיצקה את המסד לחוק באמצעות הוועדה הציבורית שבראשה עמדה, אומרת: "ברוב המקומות אין ממונה, ויש לבדוק את יישום החוק. בכל אופן, זהו כרטיס הביקור של החברה הנאורה, ועיקרון קדוש, שהמידע שייך לציבור. היינו מכנסים את הוועדה פעם בשבוע במשך שנתיים, ואחת מדאגותינו היתה שהחוק יעלה הרבה כסף, ובסופו של דבר, אין פניות של הציבור. ברגע שתהיינה פניות, ההליך יהיה מהיר יותר" (זמן התגובה של הרשות הציבורית על-פי החוק הוא 30 יום).
מדוע העיתונאים אינם פונים לרשויות הציבוריות כדי לדלות מידע לתחקיריהם? בדיקה מלמדת שכתבי החדשות מחפשים מידע שאינו כולל מסמכים רבים, כדי שניתן יהיה להופכו במהירות לידיעה חדשותית. עו"ד משה גורלי, העורך המשפטי של "גלובס": "בדרך-כלל האינפורמציות הללו הן תשתית לתחקיר, שעיתונאים לא עושים אותו. יש מעט עיתונאים העוסקים בתחקיר וכתיבה מקיפה. רוב הפעילות העיתונאית היא מעכשיו לעכשיו. סוג המידע הוא לרוב סטטיסטי, וזה כשלעצמו אינו שווה הרבה לעיתונאים. כמו כן, העיתונאים הם לא העם החרוץ ביותר". ניצן חן: "מדובר בשטחיות הכתבים, כולל אותי. זה לא חילחל מספיק בהכרה העיתונאית הצרופה שיש לנו כלי חזק. אנשים נכנסו לסטגנציה מחשבתית, שהמקור – ברצותו ישחרר מידע, וברצותו ישמור". אחד העיתונאים הבכירים, הידוע כבעל מקורות מעולים, הודה כי אינו מכיר את החוק, אלא רק שמע עליו. עיתונאי ותיק המנחה תוכנית אקטואליה בטלוויזיה הודה שקרא על החוק בעיתון, אך אינו מצוי בתכניו. גם עיתונאים שתחקירים הם תחום עיסוקם הבלעדי מצהירים שאינם זקוקים לחוק, או שהם ספקנים לגבי יעילותו בעבודתם.
אילנה דיין, מגישת התוכנית "עובדה" בערוץ 2: "אני מודה שאינני בקיאה בחוק. ייתכן שאנו לא מספיק מודעים לאפשרויותיו. אך יחד עם זאת, הפונקציונרים השונים ימצאו את הדרך באמצעות אמתלות שונות למנוע את המידע. למשל, דובר צה"ל ידבר על פרטיותו של מתאבד כדי למנוע מידע. המערכת מנסה לנתב עצמה לתוך הסייגים. בתוכנית כמו שלנו, אין תחקיר שעבדנו עליו פחות מארבעה חודשים. שיתוף הפעולה מצד המערכת השלטונית הוא מינימלי. אני חוששת שמה שהם לא רוצים לתת הם לא ייתנו, אבל אולי בשוליים ניתן יהיה להרוויח משהו". למרות כל זאת מוסיפה דיין: "לאחר כמה פסיקות לטובת העיתונות, הדבר ישליך על עוצמתה. אנשי הממסד יחשבו פעמיים לפני שיסרבו לספק מידע".
יואב יצחק, עיתונאי חוקר: "אני אעשה שימוש בחוק זה ואעמוד על כך שהרשויות יביאו מידע וגם דו"חות חקירה. אני עושה שימוש בזכותי כעיתונאי לקבל מידע. לא חיכיתי לחוק כדי לקבל מידע, למרות שזהו ציון דרך. החוק שומט לי את היתרונות הבלעדיים. עיתונאים טובים מגיעים לאן שצריך. לי זה לא נותן כלי נוסף".
על רן רזניק מ"הארץ" ניתן להצביע כבעל פוטנציאל לעשות שימוש מסיבי בחוק החדש, במסגרת תחקיריו המקיפים על מערכת הבריאות, שאינה ששה, לדבריו, לחשוף מסמכים על שיעורי תמותה, מחלות זיהומיות במחלקות בבתי-החולים, ממצאי ועדות משמעת נגד רופאים ועוד. "לא נעשו מאמצים מספיקים של הממשלה להביא את החוק לידיעת הציבור והעיתונאים באמצעות פרסומים רשמיים. כמו כן, הממסד הרפואי מנסה להסתיר את המידע, כמעט הכל. אני חושב שאני אשתמש בחוק כאשר אמצא לנכון. במקרה מסוים, שבו הוסתר דו"ח על כריתת רחם מוטעית בבית-החולים רמב"ם, עלה הרעיון להגיע לבית-משפט, אך לבסוף השגתי את המסמך". בשונה מיצחק, החושש מאובדן יתרונו היחסי כעיתונאי מוכשר, סבור רזניק כי "תמיד יהיה מידע שיוסתר, כך שניתן יהיה לשמור על הבלעדיות".
שחר אילן מלין על כך שהחוק אינו נבנה למידותיהם של עיתונאים. לא נוצר מסלול ייחודי עבורם. הם הרי מעוניינים במידע בלעדי, אומר אילן, ואילו הפנייה בהליך כזה עלולה לסכן את המידע ולגרום לדליפתו. על כך משיבה דלית דרור, ממונה בכירה על ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים וחברה בוועדה הציבורית בראשות השופטת אוסטרובסקי-כהן, שהניחה את היסודות לחוק הנוכחי: "זהו חוק שנועד להגברת השקיפות של רשויות השלטון. הוא אינו נוגד את הדרכים האחרות של העיתונאים להשגת מידע. הם ימשיכו לעבוד עם הדובר וההדלפות. החוק טוב לכתבות תחקיר – לעקוב אחר תופעה ולקבל נתונים עליה. אינני חושבת שהרשויות צריכות למיין את הפניות ולעזור קודם לעיתונאים, זה חוק שנועד לכולם. התרשמותי היא שהמודעות תלך ותגבר, ולכן השימוש בו יגדל".
עו"ד משה רונן, כתב "ידיעות אחרונות", סיפר כי כבר ביום הראשון לתחולתו של החוק, במאי 1999, הגיש בקשה לקבלת מידע מרשות שדות התעופה. רק לאחר שלושה חודשים, בניגוד גמור לחוק, השיבה הרשות כי אין ברשותה את המידע הרלבנטי. רונן אינו מיצג את כלל הכתבים ב"ידיעות אחרונות". משיחות עם כמה כתבים התברר, כי אחדים מהם אינם מכירים את החוק, ואלו שמכירים אינם מבינים כיצד לעשות בו שימוש. אולי זו הסיבה שעורך העיתון הנפוץ במדינה לא אבה להתראיין לכתבה זו.
המצב ב"מעריב" אינו טוב יותר, אך לפחות הובע רצון ללמוד את הנושא. יעקב ארז, עורך "מעריב": "אני מודה לך שאתה מסב את תשומת לבי לחוק. אנו נתייחס לעניין. אני אטיל על האנשים שאחראים על התחום המשפטי להפיץ את החוק בקרב הכתבים בעיתון, כדי שיוכלו לעשות בו שימוש".
האם תרמתי את תרומתי הקטנה ל"מעריב"?
חד-משמעית, כן.
ב"הארץ" וב"גלובס" המודעות של הקברניטים לחוק גדולה יותר. כתבי "הארץ" מעידים שעורכי החדשות הסבירו להם את מהות החוק והאפשרויות הגלומות בו. יואל אסתרון, עורך המשנה של "הארץ": "אנחנו מעודדים את עצמנו לעשות טסטים, לפנות לכל מיני משרדי ממשלה בכל מיני עניינים ולהפוך את החוק לחי. צריך לעשות יותר כדי שהעיתונאים יעשו יותר. לוקח זמן לחברה להפנים זאת. אני בטוח שהנושא יתפתח. זהו כלי רב-עוצמה היוצר מערכת איזונים חדשה בין העיתונות לממשל".
לדברי פרופ' סגל, מו"ל "הארץ" עמוס שוקן כבר רכש חמישים עותקים מספרו כדי להחדיר לתודעת כתבי העיתון את חוק חופש המידע. יחד עם זאת, נחמיה שטרסלר, עורך בכיר לכלכלה וחברה ב"הארץ", גורס: "אני פונה ישירות לאנשים שאני צריך. יודעים על החוק, אבל יש דברים דחופים יותר".
ב"גלובס" הכתבים מונחים להשתמש בחוק. היועץ המשפטי של העיתון חילק חוברת הכוללת את לשון החוק והאופציות שהוא פותח בפני הכתב.
חוץ מחוסר מודעות, עצלות, מחסור בכתבים העורכים תחקירים, פרסום לא מספק של החוק על-ידי הממשלה, דרישה לחדשות יומיומית ופחות לתחקירי רוחב, ניסינו לדלות עוד כמה סיבות לכך שעיתונאים אינם עושים שימוש בחוק שאמור להיטיב עימם.
רן אדליסט, עיתונאי: "לא החומר העובדתי-משפטי קובע כאן, אלא הגל הרגשי-שבטי. התוקפנות היא החומר הרלבנטי. החוק מתייחס לעיתונות אמיתית העוסקת באורח עובדתי במשרדי הממשלה. מה שקובע אצלנו הוא עוצמת הצווחה".
דומה כי התקשורת הישראלית, אם נבדוק את המתרחש והמתרגש עלינו בשנה האחרונה, מתמקדת פחות בתחקירי נושא והרבה יותר בתחקירים פרסונליים, ולפיכך אין לה כנראה סיבה לנבור בעשרות דפי מידע מרשויות ציבוריות שונות.
פרופ' סגל בהחלט תמה אף הוא כיצד העיתונות אינה מתייצבת כחוד חנית בהקשר של חוק חופש המידע. הוא משער שהטעם הוא פסיכולוגי: "מים גנובים ימתקו. באופן כללי, זהו תהליך של הפנמה. העיתונות היתה צריכה לחגוג, והיא בקושי ערה לכך. בארצות-הברית הוכח שגדולי המשתמשים בחוק הם עורכי-דין, עיתונאים וחברות גדולות. חוק זה הוא חלק מהתרבות של העיתונאי האמריקאי".
אם הינך אדם סקרן ו/או חטטן, או שמא עיתונאי, לבטח ענית בחיוב על השאלה הניצבת בראש הכתבה. על-פי פרופ' סגל, בשבדיה העיון בדברי הדואר על השרים הוא עניין שבשגרה. הוא מייצג נאמנה את "עקרון השקיפות" של מולדת חופש המידע. בשבדיה הבינו עקרון זה כבר ב-1766.
עמית בן-ארויה הוא עורך ומפיק ברדיו ללא הפסקה וכתב "צפון העיר"
גליון 26, מאי 2000