שנת 1992 היתה שנה קשה במיוחד בצה"ל בתחום התאונות. למרות ירידה במספר התאונות, היתה עלייה ניכרת במספר ההרוגים: משבעה הרוגים ב-91' ל-21 בשנת 92'. החודשים מאי ויולי היו טראגיים במיוחד. במאי נהרגו ארבעה חיילים בתאונות מסוגים שונים. בשבוע הראשון של יולי עוד שניים.

ב-21 ביולי אירעה בחיל האוויר התאונה הידועה בכינויה "אסון הרשת". אמיר מלט ולילך בר-נתן השתתפו בתדריך שוטף להפעלת רשת לעצירת חירום של מטוסים. בתום ההדרכה העיונית ולפני הנפת הרשת הנעשית מתוך מגדל הפיקוח, מרחק 1,500 מ' משם, אחזו השניים בכבל העליון שלה. לאחר שהורמה והגיעה למצב אנכי, נעצרה בחבטה והשניים הועפו ממנה והוטחו לקרקע. רב"ט מלט איבד את הכרתו ונפטר מפצעיו ימים מספר לאחר מכן. טוראית בר-נתן נפצעה קשה ונזקקה לתקופת החלמה ממושכת.

מסוק יסעור באימון (צילום: פלאש90)

מסוק יסעור באימון (צילום: פלאש90)

העיתונים היומיים עקבו בדריכות אחר התפתחות הסיפור והעניקו מקום מרכזי לתלונות הורי החיילים שנפגעו. תגובות "מקורות בחיל האוויר" ובהם מפקד החיל, הרצל בודינגר, שהבטיחו העמדה לדין של האחראים נתקלו בדרישת ההורים, ובעיקר אמו של אמיר, שולה מלט, שניהלה מאבק עיקש וחסר פשרות עם המערכת הצבאית, למצות את הדין עם מפקדים בכירים בבסיס. ממצאי חקירת מצ"ח, שלפיהם מפקד הבסיס לא ידע על משחקי הרשת ולכן לא הומלץ להעמידו לדין, נסקרו בהרחבה בכלי התקשורת (כך למשל "המפקדים יצאו נקיים", "ידיעות אחרונות", 16 באוגוסט 92').

מסקנות מצ"ח והמלצותיה נידחו לחלוטין על-ידי הגב' מלט, שרואיינה בהרחבה בעיתונים (ובהם גם "חדשות", "דבר" ו"על המשמר" שנסגרו מאז) ופירטה את טענותיה, שלפיהן ידעו מפקדים בכירים על משחקי הרשת. לפי גרסתה, "לא מדובר במשחק, כפי שצה"ל מציג זאת, אלא ברצח שבו השתתפו חיילים וקצינים". מדובר היה אפוא בהאשמות כבדות, המצריכות ראיות חזקות במיוחד. ראיות כאלו לא הובאו בעיתונים.

עם זאת, ראוי להדגיש כי העיתונים הקפידו לאזן את הביקורת וציטטו גם מקורות בחיל האוויר שנימקו מדוע אין להצדיק את העמדתו לדין של מפקד הבסיס, והדגישו שהאבחנה המוסדית בין גוף החקירה (מצ"ח) לבין הגוף הנחקר (חיל האוויר) מבטיחה שלא מדובר במעשה של טיוח האחריות (כך, למשל, "לא מובן לנו מדוע מחפשים את ראשו של מפקד הבסיס", "ידיעות אחרונות", 16 באוגוסט 92').

גם תגובותיו הרשמיות של צה"ל הובאו תמיד בדיווחים העיתונאיים על הפרשה. בעקבות ממצאי מצ"ח החליט הפצ"ר, על סמך המלצות פרקליטת חיל האוויר, להעמיד לדין פלילי שלושה קצינים באשמת גרימת מוות ברשלנות, וחמישה קצינים ונגד לדין משמעתי לאחר שלא הוכחה מעורבותם הישירה במוות. כמו כן החליט שלא לנקוט בצעדים נגד קצינים בכירים ובכללם מפקד הבסיס, מאחר שלדעתו התברר כי "המשחק נעשה שלא ברשות וללא ידיעת המפקדים הבכירים". מסיבה זו גם לא מצא הפצ"ר לנכון להמליץ על נקיטת הליך פיקודי נגד המפקדים. למרות זאת, הומלץ "לרענן את הנהלים ולהסביר את חומרת המעשה למשרתים בבסיס".

מחשיפת דו"ח פרקליטת חיל האוויר ב"הארץ" ב-23 באוקטובר 92' עולה, כי מפקדים בכירים ובהם מפקד הבסיס העידו כי לא ידעו על השימוש ברשת כ"משחק" ולא נמצאו ראיות לסתירת דבריהם. טענותיה של הגב' מלט, על ידיעתם הקונקרטית של מפקדי הבסיס על התפתחותו של הנוהג המסוכן בקרב אנשי מגדל הפיקוח, לא הוכחו אף שכיוון זה נחקר על-ידי מצ"ח. הוא הדין בטענתה כי היתה כוונה תחילה מצדם של מפקדים לחיסולם של חיילים בבסיס.

בית-הדין הצבאי של חיל-האוויר הרשיע את הקצינים באשמת גרימת מוות ברשלנות. בפסק-הדין נקבע כי "לעתים יש לתמוה כיצד תופעה כה פסולה של עלייה על הרשת לצורך משחק... לא היתה ידועה בבסיס לדרגים גבוהים יותר. אולם על-פי המידע שהוצג לנו, לא חרג המידע מעבר למגדל הפיקוח ולגף שירותי המסלול שמפקדו ידע על התופעה, בדיעבד, אולם המידע לא הועבר לדרגים בכירים".

קביעה זו זכתה לסיקור עיתונאי בולט. בית-המשפט הורה להסיר מהקצינים המורשעים את דרגות הקצונה וגזר עליהם תקופות מאסר של מספר חודשים שאותם ריצו בעבודה צבאית. בשונה מעמדת הפצ"ר, בית-המשפט המליץ גם לנקוט הליכים פיקודיים נגד מפקד הגף, שידע אך לא מנע את המשך התופעה ולא עדכן גורמים בכירים בבסיס, ונגד הנגדים שהעבירו את ההדרכה בהפעלת הרשת ועודדו את המשחק המסוכן.

כותרות העיתונים ביקרו את הענישה. משה נגבי ב"מעריב" הגדיר אמנם את דבריה של הגב' מלט "מופרכים ומקוממים", אך ביקר הן את קולת פסיקתו של בית-הדין והן את התעלמותו של הפצ"ר מאחריות פיקודית אפשרית של המפקדים הבכירים בבסיס ("אטימות ערכית", "מעריב", 15 ביוני 93').

בית-הדין הצבאי לערעורים קיבל את ערעור התביעה והפך את עונשי המאסר לעונשים של כליאה ממשית תוך שהשופטים מציינים כי "נימוק עיקרי שנראה לנו טעון עיון הוא שהמשחק המסכן חיי אדם נערך יותר מפעם אחת... ולא נמצא דרג פיקודי גבוה יותר אחראי למניעתו...".

אפשר לקבוע שהסיקור התקשורתי הצמוד אותת למערכת הצבאית על החומרה שבה מקבל הציבור את תופעת התאונות בצבא בכלל ומשחקים מסוכנים בפרט, וכי ראוי שתיבחן גם סוגיית אחריותם של מפקדים בכירים לנוהג מסוכן שהתקיים בתחום שליטתם. עם זאת, נוצר בעיתונות הרושם המוטעה כאילו טיפול ראוי בפרשה מחייב שיימצאו אשמים בדרגים הבכירים ויהי מה. ואם לא נמצאו, אין זאת אלא שהיה טיוח.

למרות שהמערכת הצבאית העמידה מפקדים לדין, גזרה עליהם עונשי מאסר בפועל, קבעה עונשים משמעתיים והורתה על נקיטת הליכים פיקודיים - התחושה החמוצה שהמערכת מגינה על עצמה המשיכה להתקיים. יתר על כן, המסר שעבר בעיתונים בעקבות עמדת ההורים היה כי האחראים הבכירים לאסון הרשת נמלטו מעונש. זאת למרות שהממצאים הראו כי המפקד הבכיר בשטח, מפקד הגף, אשר ידע ולא מנע - ועל כך נענש - לא העביר את המידע לבכירים ממנו.

מן הראוי שכאשר נמסרות לכלי התקשורת טענות המייחסות אחריות פלילית מפי מי שאין ברשותו מידע ישיר, מותנה פרסומן בהסתמכות על ראיות ממשיות. הכלל הזה נכון - עם כל הצער בדבר - גם כאשר מקור הטענות הוא הורים שכולים.

כאשר העיתונות הופכת עצמה לכלי בידיו של הורה שכול לניגוח המערכת הצבאית, מבלי לבחון כלל את הבסיס לטענותיו, אין היא נוהגת כשורה. האשמת מפקדי הבסיס ברצח - ללא ביסוס עובדתי - היא בלתי נסבלת, ובלתי נסבלת עוד יותר היא החזרה על טענה זו בהזדמנויות שונות, אפילו המקור לכך במשפחה שכולה. ניתן, כמובן, להבין את מצוקתה של הגב' מלט (שאף הובילה למותה הטרגי), ואת המניעים לאמירות קיצוניות, אך אין אותו דין חל על העיתון המפרסם את הדברים. דיווח על תחושות של הורים שכולים הוא לגיטימי, אך כמו בכל עניין מתבקשים גם כאן גבולות.

אסון הכבל - הקו הלוחמני של "הארץ"

ב-10 באוגוסט 92' נהרגו אסף רוזנברג וגיל צוריאנו, לוחמים ביחידת החילוץ והפינוי בהיטס של חיל האוויר. במהלך אימון לילה נקרע הכבל שאליו היו קשורים והשניים, עדיין במסלול הכשרתם המבצעית, נפלו ונחבטו בקרקע. מותו של האחד נקבע עוד בשטח ואילו השני נפטר כאשר הגיע לבית-החולים. שתי ועדות חקירה מונו במקביל - מטעמו של הרמטכ"ל ומטעם מפקד חיל האוויר.

זו היתה תאונה נדירה, אך נראה שפרשת אסון הכבל העלתה את חוסר האמון בין הורים שכולים לבין הצבא לדרגה כה גבוהה, שרק בה יש כדי להסביר את הפעילות הציבורית והתקשורתית שליוותה את חקירת התאונה.

במהלך חמש השנים שחלפו מאז אסון הכבל, יצרו הורי החללים לחץ ציבורי על צה"ל וגייסו את דעת הקהל, באמצעות הפגנות, שביתות שבת ועתירות לבג"ץ. צה"ל מצדו הקדיש מאמצים ומשאבים רבים לחקירות חוזרות ונשנות. הוא מינה לא פחות מחמש ועדות בדיקה וחקירה שהגיעו לעתים למסקנות סותרות. ההסבר לכך יכול להיות נעוץ בנדירותה של התאונה (יחידה מסוגה בעולם!) ובהערכות שונות של מומחים את גורמיה.

העיתונות מילאה תפקיד מרכזי בדיווח ובחשיפת ליקויים חמורים שנמצאו, ובכך תרמה לשיפור הליכי התחקור ומיצוי המסקנות וכן לשיפור נורמות מקצועיות בתרגול ובתחומים הקשורים בו. כך, למשל, שונתה המדיניות בצה"ל בעניין העברת מידע למשפחות הנפגעות. העיתונות גילתה גם שהאלוף בודינגר מנע במשך כשבועיים מחוקרי מצ"ח לתשאל את המעורבים באירוע, ורק בהתערבות סגן הפצ"ר הוסדרה החקירה ("הארץ", 18 באוגוסט 94').

היא גם חשפה שטיוטת מסקנות החקירה הועברה לעיונם המוקדם ולהערותיהם של המפקדים המעורבים בתאונה. אין צורך להכביר מלים על חשיבות התרומה העיתונאית בתחומים אלה: בעקבות התאונה והגילויים שהולידה, שונו הפקודות ושונו סמכויות.

גם בג"ץ לא חסך בהקשר זה את שבטו מצה"ל: על החלטתו של האלוף בודינגר לעכב את החקירה העירה השופטת דליה דורנר שהיא "...סבורה כי בנסיבות העניין וגם אם הנימוק היה ענייני, לא היה מן הראוי להורות על הפסקת חקירת מצ"ח. לפי דעת החוקרים, הדבר פגע בחקירה. נתעורר חשש בקרב המשפחות... כי רשויות הצבא מגוננות על עצמן".

העיתונים, ובעיקר "הארץ", מתחו ביקורת נוקבת על בודינגר בהקשר לחקירת התאונה. טענות המייחסות לו אחריות פלילית לשיבוש הליכי החקירה ולטשטוש וטיוח קיבלו מקום בולט וכותרת. כך, למשל, משה ריינפלד ב-2 באוגוסט 95' ב"הארץ": "פרקליט ההורים השכולים באסון הכבל דורש להעמיד לדין פלילי את בודינגר"; ריינפלד ב-28 במאי 96': "הורים שכולים לבג"ץ: בודינגר מינה ועדת חקירה נוספת לאסון הכבל כדי לזרות ערפל". ואלה רק דוגמאות אחדות. יצוין כי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" נטו שלא להדגיש את טענות ההורים נגד מפקד חיל האוויר דווקא, ובצדק - כפי שהתברר בדיעבד.

עיקר קצפן של המשפחות יצא על הפצ"ר שנמנע מלקבל את מסקנות ועדת הבדיקה הראשונה, שהמליצה להעמיד לדין את המכונאי המוטס. הפצ"ר, בעקבות פרקליטת חיל האוויר, פסק כי לא נמצאו ראיות ברמה הנדרשת מבחינה משפטית להעמדה לדין של מי מן המעורבים, וקבע כי נקיטת צעדים פיקודיים כלפי מפקד יחידת החילוץ וכלפי מפקד טייסת המסוקים המעורבת הינה בשיקול דעת הגורמים הפיקודיים.

איור: מירה פרידמן

איור: מירה פרידמן

למרות שלא נמצאו ראיות לקביעת אחריות משפטית, חשוב להדגיש שהפצ"ר המליץ בפני מפקד חיל האוויר לשקול נקיטת צעדים פיקודיים כלפי המכונאי המוטס שבתפקודו התגלו פגמים. ההורים, משוכנעים בעמדתם, לא הסתפקו בצעדים הפיקודיים שהומלצו, סירבו להשלים עם אי העמדה לדין פלילי או משמעתי, ונפגעו מהסחבת בהעברת המידע אליהם. הם העבירו את הזירה ללשכתו של היועץ המשפטי לממשלה ולאחר מכן לבג"ץ. דרישתם העיקרית היתה למנוע מהצבא "לחקור את עצמו" ולקבוע בעצמו אחריות משפטית.

גם אם ניתן להבין את תגובותיהם של ההורים, שבדיעבד התברר שהיו מוצדקות באופן חלקי, מתעוררת תחושה בלתי נעימה מאופי הסיקור התקשורתי של מאבקם, בעיקר ב"הארץ", שעקב באינטנסיביות אחרי ההתפתחויות ונקט קו לוחמני במיוחד.

ב-16 באוגוסט 94' מצטט איתן רבין מתוך הבהרותיו של הפצ"ר ליועץ המשפטי בעקבות השגות ההורים. רבין מבליט את העובדה ש"הפצ"ר קבע כי יש לסגור את תיק החקירה בפרשה זו ולא להעמיד לדין אף גורם בחיל האוויר", אך מתעלם מן ההמלצה לנקוט צעדים פיקודיים כלפי המכונאי המוטס. האם העמדה לדין היא הנשק היחיד במאגר האמצעים למיצוי האחריות? ומה אם הסמכות המקצועית לא מצאה ראיות מספיקות להעמדה לדין? האם חייבים להטיל אחריות משפטית גם כאשר מדובר באירוע נדיר כל-כך?

"הארץ" המשיך בקו לוחמני שהטיף להוצאת החקירות מן הצבא (מאמר המערכת ב-10 באוגוסט 95'). העיתון המעיט בערכם של הצעדים הפיקודיים שננקטו. למרות שניתן פרסום להחלטתו המאוחרת של הפצ"ר לנקוט הליך של נזיפה במפקד הטייסת המעורבת ובמפקד יחידת החילוץ על "אי הנהגת נורמות התנהגות גבוהות יותר מהמקובל", מצא העיתון לנכון להבליט את טענותיהן של המשפחות נגד קידומו בדרגה ובתפקיד של הפצ"ר תא"ל שיף ("שתי משפחות שכולות מוחות על הכוונה להעלות את אילן שיף לדרגת אלוף", 22 באוקטובר 95'; "הורים שכולים: יש לבטל את מועמדות תא"ל שיף לנשיא ביה"ד הצבאי", 2 ביולי 96').

בשתי הכתבות מצטט איתן רבין בהרחבה מתוך מכתבים שנשלחו לראשי מערכות הביטחון והמשפט, ובהם טענות על אחריותו האישית של שיף לטיוח האמת ולאובדן האמון הציבורי במערכת הצבאית. האם ההמלצה על נקיטת צעדים פיקודיים, אפילו היא מאוחרת, יכולה להתיישב עם טענות המשפחות על טיוח?

חשוב להדגיש, שמאבקן הציבורי של המשפחות אמנם צלח ולעיתונים היה חלק חשוב בכך. בסופו של דבר הוקמה ועדה בראשות השופט וינוגרד - ועדה אזרחית שעמדה, כך נראה, בקריטריונים של "הארץ", שהקפיד, להבדיל מהצהרונים, לסקר את דיוניה.

מקום נרחב הקדישו העיתונים לפרסום מסקנותיה ("ועדת אסון הכבל: נזיפה למפקד הטייסת", "מעריב", 17 ביוני 97'; "האימון התבצע בניגוד לנורמות הבטיחות הראויות", "ידיעות אחרונות", אותו תאריך). העוקץ הוא שוועדת וינוגרד קיבלה, ככלל, בהסכמה את מסקנותיו הקודמות של הפצ"ר והמליצה שוב על נקיטת צעדים פיקודיים נגד המכונאי המוטס, מפקד הטייסת ומפקד יחידת החילוץ. גם הערת הוועדה, שראוי היה בשעתו לנקוט נגד המכונאי בצעדים משפטיים או משמעתיים, שאובה מתוספת המידע שנצבר תוך פעילותן של הוועדות השונות ואשר לא עמד לרשות הפצ"ר בעת שהגיע למסקנותיו.

"הארץ", כמו גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", בחרו בדיווחיהם להשמיט חלק מן המידע שנכלל בממצאי ועדת וינוגרד. אלה הן ההערות הקובעות כי "גם הטענות הקשות שהושמעו על-ידי המשפחות כלפי פרקליטת חיל האוויר וכלפי הפצ"ר בשל מסקנותיהם, עשו עוול לנושאי תפקידים אלה. אנו סבורים כי מסקנותיהם היו מעוגנות בחומר החקירה כפי שהצטבר עד אותה שעה".

לפחות "הארץ", שהדגיש קודם את הביקורת הקשה של המשפחות על שיף, מן הדין שהיה מדווח לקוראיו על המסקנה המטהרת אותו. גם ביחס למפקד חיל האוויר קבעה הוועדה "כי לא היה מקום להטיל דופי באלוף בודינגר... לא היה חוסר תום לב מצדו" - מסקנה זו, שאינה מתיישבת עם הקו שנקט כלפיו "הארץ" לכל אורך הפרשה, הוזכרה בשפה רפה בסיומו של הדיווח. דווקא "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שלא הקצו קודם לכן מקום מרכזי לתיאוריית הקונספירציה של בודינגר, דיווחו על חפותו בהדגשה יתרה.

אסונות הרשת והכבל: כוחה של התקשורת

הטיפול העיתונאי בסיקור אסונות הרשת והכבל מדגים את כוחה של התקשורת לשנות את התייחסותן של הרשויות לתופעות שליליות המתגלות בתחומי אחריותן. התאונות בצבא הן תופעה המחייבת ביקורת ציבורית נוקבת ותשומת לב קפדנית למידת המאמץ שמשקיע הצבא לצמצומה.

לא ניתן להפריז בחשיבות המעקב הציבורי, באמצעות העיתונות, אחר התפקוד המקצועי של צה"ל ואחר נורמות ההתנהגות של מפקדיו. עם זאת, ואולי דווקא בגלל חומרת האירועים המסוקרים, מתבקשת גם בעיתונות שמירה על נורמות של דיווח הוגן, מקצועי, אמין ובעיקר מלא.

מידע רלבנטי צריך לבוא לידי פרסום תמיד - ואפילו דווקא - כאשר יש בו להראות כי פרסום קודם היה לקוי או מוטעה. וגם כאן חייב העיתון לצאת ידי חובתו - לא רק משפטית אלא גם אתית. בית-המשפט העליון לימד אותנו לאחרונה (ראו מ' קרמניצר, "שעת אמת", "העין השביעית", גיליון מס' 16) כי גם אם אין באי-גילוי מידע חדש שסותר פרסום קודם משום עוולה אזרחית, עבירה אתית יש ויש.

שחר גולדמן הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 19, מרץ 1999