לכאורה מדובר בעסקה שיש בה רק מרוויחים: עיתונאים פונים לחברי-כנסת בבקשה לפעול לקידום כתבות התחקיר שלהם, הח"כים מזדרזים להעלות הצעה דחופה לסדר היום, להגיש שאילתה, לכנס ועדה או להתלונן במשטרה. העיתונאי מקבל פולו-אפ, המחזק את ממצאי חשיפתו, ואילו חבר-הכנסת זוכה לאזכור שמו, פועלו ולעתים גם תמונתו, בעידן זה של פריימריז, שבו החשיפה התקשורתית היא כמעט חזות הכל.
אבל העסקה הזו מתגלה לא אחת כבעייתית. עיתונאים להוטים מפרסמים הצהרות ח"כים שלא תמיד יש להן כיסוי, ח"כים פועלים מבלי לבדוק עד הסוף את העובדות, ולעתים נוצרים יחסי תן וקח שאינם מוסיפים כבוד לשני הצדדים.
בנובמבר 98' פורסמה במוסף "סופשבוע" של "מעריב" כתבתה של חן קוטס "האפיפיור של החיילים", שעסקה בקשריו של הנזיר אוליביה עם חיילי צה"ל. קוטס דיווחה על אלפי חיילים המגיעים לסדרות חינוך במנזר באבו-גוש ויוצרים קשרים הדוקים עם הנזיר. אוליביה, לפי התחקיר, בקיא בשמות יחידות סודיות, אוסף פריטים צה"ליים וחשוף למידע מסווג, דבר העלול להוות סכנה בטחונית.
יומיים לפני הפרסום, במסגרת הפרומו לכתבה, דיווח "מעריב" בהבלטה כי השר שאול יהלום תובע להקים ועדת חקירה בעקבות התחקיר. סגן השר שלמה בניזרי, ח"כ איתן כבל וח"כ רן כהן צוטטו בידיעה המקדימה כמי ששוללים את התופעה. ח"כ כהן, נאמר, אף תובע מהרמטכ"ל להפסיק את "סיורי הגימיק" אצל הנזיר.
איתן כבל מספר שהכתבת פנתה אליו, שלחה אליו את התחקיר וביקשה את תגובתו. הוא פעל על סמך הכתבה בלבד, מבלי שביצע בדיקות נוספות. "זה קרה לי פעם אחת ואני לא אעשה את זה שוב", אומר כבל, "מדברי שר הביטחון וממידע נוסף שקיבלתי מאוחר יותר הבנתי שהמצב הוא לא בדיוק כמו שתואר בכתבה. לכן, בהצעה לסדר שהגשתי בנושא הייתי זהיר יותר ולא דיברתי נגד הנזיר".
רן כהן מספר שהתבקש למסור תגובה מבלי לקרוא את הכתבה. לדבריו, סירב להגיב על סמך שיחה טלפונית בלבד ולבקשתו נשלחה אליו הכתבה בפקס. בנוסף פנה כהן לשני צעירים שנכחו בביקורים במנזר כדי לאמת איתם את המידע. "כל מה שעשיתי הוא לבקש מהרמטכ"ל שיבדוק אם הביקורים האלה נכונים וחיוניים", מצטנע כהן, בסתירה קלה לדיווח ב"מעריב" על תביעתו להפסיק את הסיורים.
חן קוטס אומרת, כי הרעיון לפנות לח"כים כדי לקדם את התחקיר לא היה שלה, אלא הועלה במערכת. "ישבנו וזרקנו שמות כשהכוונה היתה לפנות לח"כים מכל קצווי הקשת הפוליטית. פיקססתי להם את הכתבה ונתתי להם הרבה זמן לקרוא אותה, זה לא היה אינסטנט".
▪ ▪ ▪
שלושה דפוסים עיקריים יש לקשר שבין תחקירנים לח"כים. בראשון מדובר בעבודה משותפת, כאשר הח"כ הוא המקור לכתבה או מסייע באיסוף החומר. בשני, הרווח ביותר, מגיבים הח"כים מיוזמתם לאחר הפרסום בעיתון. בדפוס השלישי, הבעייתי יותר, פונים העיתונאים לח"כים, מבקשים את תגובתם ומעודדים אותם לפעול.
יוסי בר-מוחא, עיתונאי חוקר מ"הארץ": "אני כמעט לא נוהג כך, אבל השיטה היא כזאת: בדרך-כלל כשיש כתבת תחקיר, הכתב הוא שפונה לח"כ, מספר לו על הכתבה שאמורה להתפרסם ואומר לו, 'מאחר שאותך אני מאוד מחבב, אתה האיש שבעצם יכול להזיז את העניין. אני מאוד מעוניין לקדם את עניינך בכנסת, אני מצפה ממך שתגיש שאילתה, אני לא פונה לח"כים אחרים'. וכך אותו ח"כ מגיש את השאילתה כשהוא כבר יודע פרטים מאותה כתבת תחקיר, הוא מוכן לה ומגיש אותה מיד עם פרסום הכתבה".
חברי-כנסת מתארים מציאות דומה. רפי אלול: "עיתונאי העלה נושא לדיון ציבורי ולא קיבל עליו הד אז הוא מתקשר אליך, אומר, 'אתה מטפל בנושאים חברתיים, תעשה עם זה רעש'. בהחלט יש לפעמים תחושה שמנסים בכוח לקדם תחקירים. התחרות בין העיתונים לא מוסתרת".
ח"כ יונה יהב מביא דוגמה לאופן המעט ציני שבו מנסים לעתים עיתונאים לגייס את חברי-הכנסת למטרותיהם. לפני שנחשפה פרשת מנבר-סטרשנוב היה צו איסור פרסום בעניין, שמנע כל טיפול עיתונאי בפרשה. לדברי יהב פנו אליו עיתונאים, סיפרו לו את הסיפור וביקשו ממנו לנצל את חסינותו ולהעלות את הנושא בשאילתה. "אני סירבתי לטפל בזה כי חשבתי שזו מלכודת", מספר יהב, "וגם אמרתי להם שמבחינה משפטית לא נראה לי שאני כעורך-דין אפר צו איסור פרסום". כזכור, מי שהעלה את הנושא בפומבי היה ח"כ נסים זווילי, שטען לאחר מכן כי לא הסתמך על עיתונאים אלא על "מקורות מהימנים" אחרים. אחר-כך חזר בו והתנצל בפני השופט סטרשנוב.
רן כהן אומר כי לפעמים ברור לו לגמרי שתופסים עליו טרמפ. "חבר-כנסת צריך מאוד להיזהר שלא ליפול במלכודת של סנסציוניות של עיתונאי רדוד, ויש כאלה, שכדי לתפוס גובה משתמשים בשם של ח"כ או במעמדו".
▪ ▪ ▪
אבל טרמפיסטים, מסתבר, יש בשני הצדדים. אחת הטענות השכיחות ביותר של כתבים כלפי ח"כים היא שאינם פועלים תמיד כפי שהבטיחו.
יוסי בר-מוחא מספר שבנובמבר 97' חשף, כחלק מסדרת תחקירים ב"הארץ", כי הרב אלעזר אבו-חצירא גובה סכומי עתק מחולים סופניים עבור תפילות וברכות. אבו-חצירא, לפי התחקיר, מציג את מצבו הכלכלי כגרעוני ומקבל הקצבות שונות, שעה שבחשבון הבנק הפרטי שלו 320 מיליון שקל. "ציפיתי שח"כים יזדעזעו ויפנו לנציב מס הכנסה לבדוק את הנושא", מספר בר-מוחא. הח"כים, מתברר, לא מיהרו להזדעזע, ובר-מוחא ניסה לעזור להם לעזור לו. "פניתי לח"כ אופיר פינס ואמרתי לו: 'תשמע, אתה יו"ר ועדת המשנה למיסוי של ועדת הכספים. לא מפריע לך שאדם לוקח כסף בשיטות פסולות מהציבור הרחב ובחשבונו יש סכום כזה? מדוע אתה לא פועל?'. פינס הקשיב ואמר: 'תכתוב שאני מתכוון לכנס את הוועדה למיסוי'. מובן שלא כתבתי את זה ולא התייחסתי לזה. כעבור שבוע, הוא שאל אותי מדוע לא פרסמתי פולו-אפ. אמרתי לו: 'מה אתה רוצה, שאני אכתוב שאתה מתכוון לכנס את הוועדה בזמן שבפועל אתה לא מכנס? הרי לא כינסת'".
פינס על בר-מוחא: "הוא פנה אלי, חשבתי שזה נושא ראוי וחשוב ומסרתי תגובה מאוד חריפה. אמרתי שאכנס את ועדת המשנה, אבל אברהם רביץ, יו"ר ועדת הכספים, לא אפשר לי לכנס. אני לא ביקשתי להתפרסם. זה הוא (בר-מוחא) שפנה אלי ואמר לי שהוא עשה מאמצים לפרסם את זה, כי הוא רצה פולו אפ".
בר-מוחא על פינס: "זה דבר חמור מאוד, כמעט נסיון הונאה, שח"כ מתיימר להתפרסם בדרכים שונות, אבל קודם כל רוצה את הכותרת ורק אחר-כך מתברר שהוא לא פנה. אופיר פינס הוא פרלמנטר מעולה, אבל גם הוא נופל לפעמים. במקרה הזה הוא רצה להרוויח משני הצדדים: מצד אחד, להצהיר שהוא מכנס ולקבל מראש את הפרסום, ומצד שני, אם היו פונים אליו מכיוון אבו-חצירא, הוא יכול היה לומר: 'הנה, לא כינסתי'".
כתבת "לאשה" אריאלה אילון מאוכזבת אף היא מהצהרות שווא. בנובמבר 98' פרסמה אילון תחקיר על תקיפות מיניות בבתי-חולים פסיכיאטריים. תחת הכותרת "תיאנסי ותשתקי" הובאו עדויות קשות על מקרי אונס שלא זכו לטיפול. בכתבה הובאה תגובתו של ח"כ מיכה גולדמן לעדויות, ולפיה החליט לפנות לשר הבריאות ולדרוש ממנו למנות ועדת בדיקה לנושא. גולדמן גם הודיע כי יפנה למבקר המדינה לעקוב אחר הבדיקה, לבל ייעשה ניסיון לטשטש את העובדות. בכתבה הופיעו תמונתו של גולדמן ובקיע מובלט עם ציטוט מדבריו.
אילון אומרת שפנתה לגולדמן בשל תפקידו כיו"ר ועדת הפנים. "כל זמן שהיה מדובר בפרסום בעיתונות זה היה לו נורא חשוב", היא מספרת, "ברגע שצריך היה לעקוב הוא נעלם ולא שמעתי ממנו עד עצם היום הזה. הוא אמר שיפנה לשר מצא אבל אחרי חודשיים הוא שלח לי תגובה של משרד הבריאות שכבר הופיעה כלשונה בכתבה שלי. זה היה פשוט מבזה". לדברי אילון, אמור היה להתפרסם פרומו לכתבה בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", דבר שלא יצא לפועל מסיבות טכניות. "עוזרו של גולדמן צלצל אלי פעמיים ביום לשאול מה עם 'ידיעות', מה עם רדיו וטלוויזיה. זה נהפך למניע העיקרי שלו. כשהוא ראה שהפרומו לא מתפרסם, הוא ניתק מגע. מיותר לציין שלא הוקמה שום ועדה בעקבות הכתבה".
גולדמן מעיד על עצמו כמי שלא רק יוצא בהצהרות אלא גם מבצע. הוא מספר כי לצערו הוא שומע לפעמים ברדיו שח"כים פנו אליו לוועדה בנושא כלשהו, כשלמעשה איש לא פנה. בנושא "לאשה" אמר תחילה כי בעקבות פנייתו הוקמה ועדה ושונו נהלים. לאחר מכן הוסיף עוזרו, איתי גרין, שגולדמן עשה ככל יכולתו: הוא פנה לשר מצא ואת התשובות שקיבל העביר לכתבת "לאשה". "מעבר לזה, החומר הועבר לוועדת העבודה של הכנסת שזה תחום עיסוקיה", אמר גרין.
מתגובת דובר משרד הבריאות ל"העין השביעית" עולה כי לא הוקמה כל ועדה בעקבות פנייתו של גולדמן.
▪ ▪ ▪
לעתים מקבל המונח "עסקה" ממד מוחשי, כאשר ח"כים וכתבים מנהלים משא ומתן מפורש על פרסום תמונתו של הח"כ ואזכור שמו בכותרת או בכותרת המשנה. יובל קרני: "לפעמים אומרים לי ח"כים, 'תשמע, אתה מקבל את החומר לפרסום, אבל התגובה שלנו חייבת להופיע בכותרת המשנה', או: 'תשתדל להכניס תמונה'. בדרך-כלל מדובר בסיפור שהם נותנים. אני משתדל לא להבטיח כלום כי זה לא תלוי רק בי".
ח"כים המעוניינים בפרסום תמונתם אינם מהססים לעודד את העיתון לגמול להם טובה. כך למשל הגיש יונה יהב תלונה למשטרת חיפה, במאי 98', בעקבות תחקיר של ענת טלשיר וגיא לשם במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" על אי-סדרים בעמותת היובל. לפני שהגיע לתחנת המשטרה טרח יהב לטלפן למערכת חיפה של "ידיעות אחרונות" ולהזמין צלם, שינציח את המעמד. המאמץ השתלם. ב"ידיעות אחרונות" שמחו לקדם את התחקיר ולפרסם למחרת את תמונתו של יהב בפתח תחנת המשטרה, לצד ידיעת המשך מובלטת על תגובתו ותגובות נוספות לתחקיר.
גם "מעריב" מיטיב עם מיטיביו. בדצמבר 96' גולל רונאל פישר ב"מעריב" את סיפורם של הורי תלמידים מהיישוב כרמי-יוסף, שזומנו לחקירה פלילית, כיוון שסירבו לשלוח את ילדיהם לבית-הספר האזורי. ח"כ מודי זנדברג יזם דיון על הנושא בכנסת ונופף מעל דוכן הנואמים בגליון "מעריב" שבו פורסמה הפרשה. צלם "מעריב", מיותר לציין, עודכן מבעוד מועד. המנופף זנדברג הרוויח תמונה בעיתון המחרת. התחקירן פישר זכה בפולו-אפ נרחב.
ח"כ אפי אושעיה: "לעיתונאים ולח"כים יש אינטרסים זהים. זה בולט בעיקר בעיתונות המקומית, כי למקומונים הרבה יותר משמעותי לפרסם שח"כ פעל 'בעקבות כתבה בעיתוננו'. המיקח והממכר נעשה באופן ממשי ביומיום, בצורה בוטה אפילו. אני לא חושב שיש פוליטיקאי שאומר לעיתונאי: 'תדאג שתהיה תמונה שלי או אמירה שלי ואז אני אתן לך חומר או אקדם את העניין שכתבת עליו'. זה יוצא באופן טבעי. יש פה כללי משחק ברורים ולא כתובים. איש ציבור, התגמול שלו זה פרסום, בתמונה או בציטוט. העיתונאי מבין את זה. אם אתה משתף פעולה עם עיתונאי והתגמול יהיה התעלמות מוחלטת, מחר לא תטפל בשום עניין שהוא עוסק בו".
▪ ▪ ▪
אושעיה מתאר את להיטות המקומונים ללגיטימציה פרלמנטרית, אך מסתבר כי להיטות הח"כים לחשיפה מקומית באזורי הבחירה שלהם אינה פחותה. האינטרסים המשותפים והתגובה האוטומטית עלולים להוביל לאובדן פרופורציות.
בנובמבר האחרון, בהמשך לסדרת פרסומים ממושכת על כת השטן בחיפה, פרסם המקומון "ידיעות חיפה" מקבוצת "ידיעות תקשורת" כתבה סנסציונית, ולפיה חברי כת השטן בעיר זוממים לחטוף תינוק ולהעלותו כקורבן. הכתבה, מאת יורם מארק-רייך וליאור פרי, התבססה על עדותה הבודדת של תמרה מור, יו"ר עמותה למען בעלי-חיים בעיר. מור, כך נטען, "חקרה" את הנושא ויש לה "מקורות" המאשרים את המזימה. מתגובת משטרת חיפה עלה כי אין כל ידיעות על פעילות הכת בעיר.
עיתונאים מכלי תקשורת אחרים, מקומיים וארציים, בדקו את הסיפור והעלו חרס בידם, מה שלא הפריע לאנשי "ידיעות חיפה" לפנות לח"כ יהב ולקבל ממנו גינוי חריף לשאננות המשטרה ב"פרשה" והבטחה לפנות בשאילתה לשר קהלני.
ח"כ יוסי כץ הגיש גם הוא שאילתה ואף העלה את הנושא לדיון בוועדת ביקורת המדינה שבראשותו. כצפוי, דיווח המקומון בהבלטה על פעילות הח"כים.
אלא שהעובדות סירבו לשתף פעולה. סיכום הדיון בוועדה לביקורת היה, על-פי ח"כ כץ: "כת השטן בחיפה - עורבא פרח". לדבריו, קציני המשטרה ואנשי מערכת החינוך שנכחו בדיון תקפו את ח"כ יהב בטענה שהוציא את העניין מפרופורציה ועשה ממנו כותרות שאין להן מקום. יהב אומר להגנתו כי בסך-הכל מילא את תפקידו הציבורי וכי שאילתה הינה הכלי היחיד המאפשר לו לעשות זאת.
"על כל קשקוש בעיתון אני מקבל פניות מח"כים", אומר רפ"ק משה ניסן, דובר משטרת חיפה. "לפעמים הם שואלים את אותה שאלה עשר פעמים בשנה אחת. כתבתי להם בפירוש שאין כת שטן אבל זה מעניין את הסבתא שלהם. הם שלחו שאילתה והיא מתפרסמת בעיתונות. התשובה לא מעניינת אותם".
הכתב מארק-רייך מאשר, באורח פלא, כי העניין חסר אחיזה במציאות. "אני לא מאמין שקיימת כת שטן", מעיד הנחתום על עיסתו, "מדובר סתם בילדים מטופשים ובעיתונאים ציניים. נראה לי שהכל קשקוש של התקשורת המקומית שאין לה על מה לכתוב וזה נורא קל לתקוף משהו שלא קיים, ולאסוף אחר-כך תגובות מח"כים ואנשי ציבור". מארק-רייך אומר כי העלה את הדברים על הכתב "רק לשם הזהירות".
ליאור פרי, שותפו של מארק-רייך לכתבה, משוכנע, לדבריו, שכת השטן קיימת ומהווה סכנה מדאיגה. "מדובר בפעילות ונדליסטית, ובמפורש יש הצדקה לבקש מח"כים שיעלו את הנושא לסדר היום. הרבה פעמים כשאנחנו עושים כתבה ורוצים שהיא תעורר הדים, אנחנו פונים לח"כ ומציעים לו שיגיש שאילתה ואנחנו נכתוב עליו. יש מקרים שהח"כים מבררים איתנו אם שאילתה בנושא תזכה לפרסום, וזה השיקול שלהם אם להגיש אותה או לא. עם חברי-כנסת כמו יונה יהב, יוסי כץ ומודי זנדברג אנחנו בקשר שוטף כבר הרבה שנים. לפעמים אני פונה אליהם, ולפעמים הם אלי".
▪ ▪ ▪
עיתונאים חוקרים חלוקים בשאלה אם פנייה לחברי-כנסת, כדי לקדם תחקירים, כלולה בתפקידם. איתן עמית, סגן עורך "ידיעות אחרונות" ומי שקידם את נושא התחקירים בעיתון, אינו אוהב את התופעה: "אני לא חושב שזה נכון שעיתונאים מיוזמתם יפנו לחברי-כנסת, למרות שאני בהחלט יכול להבין את האינטרס המשותף. תחקיר צריך להיות מספיק טוב ולעמוד בזכות עצמו, כדי לעורר תגובות. עם זאת, ישנם תחקירים טובים מאוד, שבלי פולו-אפ לא משיגים את מטרתם. במקרים מסוימים לגיטימי לסייע לתחקיר לקבל תגובות בעזרת פולו-אפ יזום, אבל אני לא מצדד בכך".
יובל קרני מוותר על גיוס תגובות. "אני לא פונה לח"כים, כי אני לא זקוק לגושפנקה מהם שהתחקיר טוב", אומר קרני. "גם אם הסיפור לא מתרומם מבחינת ההד הציבורי שלו, אני לא חושב שתפקידי לפנות ולעורר את הפוליטיקאים להגיב עליו, כי אני לא לוביסט ולא יחצ"ן. אני מעדיף לחיות בתחושה שאולי הסיפור נכשל מבחינתי, ולא ליזום תגובות ולנסות להחיות אותו באמצעות מניפולציות. אני לא מאמין בזה".
נדב העצני מ"מעריב" דווקא מאמין בסיוע פרלמנטרי. כשפרסם ביוני 97' תחקיר על שחיתות במערך הפיקוח על מחצבות בשטחים, גייס את רן כהן משמאל ומודי זנדברג מימין להגיב על הממצאים שחשף. "כשמישהו עושה תחקיר הוא רוצה לתת לו כוח", מסביר העצני, "אני מנסה לראות איך אני הופך אותו לאפקטיבי ביותר. בעולם אידיאלי צריך לפרסם כתבה ולחכות, אבל ככל שבונים את הקמפיין בצורה נכונה יותר ומכינים גם את התגובות, אפשר להגיע להד יותר רציני. אני כבר ראיתי יותר מדוגמה אחת שסיפורים אדירים פוספסו כתוצאה מכך שלא בנו נכון את הקמפיין מסביבם".
גם שלמה אברמוביץ' מ"ידיעות אחרונות" קידם בעזרת קמפיין יזום את כתבתו, על מצוקת קופות-החולים ותוכניתן למאבק, שפורסמה באוקטובר האחרון ב"מוסף לשבת". יומיים לאחר הפרסום דיווח אברמוביץ' כי הח"כים רומן ברונפמן, רובי ריבלין ויוסי כץ דורשים כינוס דחוף של מליאת הכנסת לדיון על ממצאי התחקיר. אפרים סנה הודיע, כי הוא דורש לכנס את ועדת העבודה והרווחה.
"אני בקשר עם עשרות ח"כים, שלרובם יש נישות", אומר אברמוביץ'. "הניסיון המצטבר מלמד מי יגיש שאילתה. אם אתה פונה לח"כ ורואה שזה לא מזיז לו, בפעם הבאה לא תפנה אליו. ברוב המקרים אני מסכים שמוטב שהח"כים יפנו לתחקירן, אבל יש מקרים שבהם אני כותב על עוולה משוועת ורוצה עזרה מיידית. נורא יפה להתהדר בכותרת 'אני עיתונאי, איש עקרונות, התפקיד שלי זה רק לדווח'. מה זה הקשקוש הזה? מעבר לזה שאנחנו עיתונאים אנחנו בני-אדם. אני מרגיש חובה גם כלפי הנושא וגם כלפי נשואי התחקיר להמשיך לעקוב, לעזור ולדאוג. יש מצבים שדורשים ממני יותר מאשר להיות פסיבי".
לעומת אברמוביץ', מסתייג רונן ברגמן מ"הארץ" מהאקטיביזם העיתונאי. "אני לא נוהג לעשות בילד-אפ לתחקיר דרך פנייה לח"כים, כי זה אינו חלק מתפקידי", הוא מסביר. "אני רוצה לקוות שאם הנושא מספיק חשוב יהיו כמה ח"כים שיקראו את העיתון ויגיבו ביוזמתם, מבלי שאצטרך לעורר את התגובות. תפקידי הוא לפרסם מידע אמין ומדויק, אבל לא לחרוג מהעשייה העיתונאית".
נטע דרור היא סטודנטית לפילוסופיה ולהיסטוריה
גיליון 19, מרץ 1999