"סלק את אירופה", צווח בטלפון, בסרט "נערתו ששת", העורך הראשי (קרי גראנט) על עורך עמוד א' שלו, שמנסה כנראה להתווכח. הבוס דורש להפקיע את כל רוחב עמוד השער לטובת סיפור סנסציוני: נידון למוות ברח מהכלא העירוני. הסרט של הווארד הוקס, על-פי  מחזהו של בן הכט, הוקרן ב-1940, והצופים האמריקאים ודאי הבינו אז ש"סלק את אירופה" פירושו לוותר על הדיווחים משדות הקרב של מלחמת העולם השנייה, כיבוש פולין או צרפת, לטובת סיפור דרמטי מקומי. קריקטורה מוגזמת, כמובן, אבל היא מצביעה על תופעה כלל-עולמית. הרבה לא השתנה מאז בעיתונות העולם. ואם כן, אזי לא לטובה, על אף אשליית השמים הפתוחים לכל פיסת מידע, מכל מקום אפשרי.

אילו הופיע היום ישו הנוצרי – היום ולא לפני אלפיים שנה – הירהר לפני כמה שנים פובליציסט צרפתי, ייתכן שמהותית לא היה סיפורו שונה בהרבה. מה שבלי ספק היה משתנה הוא קבלת הדיווח עליו. כל העולם היה שומע או קורא, בחדשות הבוקר, ברדיו, בטלוויזיה או בעיתון על מתנגד למשטר במדינה מסוימת שהוצא להורג על-פי צו כוחות הכיבוש ועקב דרישת השלטונות המקומיים. "מיד אחר-כך כל העולם היה שוכח את הידיעה". במציאות של היום התיאור הזה נראה אופטימי מדי, בוודאי לפי המקובל בעיתונות הישראלית. ספק רב אם הציבור שלנו היה זוכה לשכוח את הידיעה, כי סיכוייו להיחשף אליה קטנים ביותר, אלא אם כן הנידון למוות הוא דמות מתוקשרת מאוד, כוכב רוק, פושע גדול או שחקן כדורגל. מה שישו, עם כל הרצון הטוב, לא היה.

ביום רגיל, בשידורי החדשות של הרדיו (להוציא שעות מתות, בשבת בבוקר, שבהן משוועים העורכים לידיעה מכל מקום שהוא), משודרות פחות מעשר ידיעות על הנעשה מחוץ לגבולותינו, לרבות העולם הערבי והעולם היהודי. פחות מעשר ידיעות ב-24 מהדורות חדשות. הדבר נבדק בשבוע שבין ה-21 ל-27 בספטמבר, שבוע "רגיל" במושגים ישראליים, כלומר בלי פיגוע קטלני או תקרית חמורה בלבנון, בלי משבר ממשלתי חריף ואפילו בלי שערורייה עסיסית. החדשות העיקריות עסקו בחשיפת זהותם של הטרוריסטים בירושלים, בהצהרת נתניהו על בניית 300 דירות באפרת ובתגובתה של מזכירת המדינה אולברייט על כך, בפציעת שני ישראלים בעמאן, בפרשת התחזות "החטוף" יעקב שוורץ ובבקשת הסליחה של אהוד ברק מבני עדות המזרח, בשם תנועת העבודה. לא שבוע משעמם, אבל ודאי לא כזה שעשוי להצדיק התעלמות מהנעשה בעולם.

מצבים מיוחדים קיימים ומוכרים היטב לכל עיתונאי: יחסיות החדשות יוצרת סוג של עיוות, והדבר נסלח, אולי אפילו מוצדק, במצבים קיצוניים. ב-2 באפריל 1974 מת אחרי מחלה קשה נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו. לרוע מזלו פורסמה הידיעה בשעות הערב. אף שכל סוכנויות הידיעות דיווחו על כך מיד, המידע לא נמסר לצופי הטלוויזיה ולמאזיני הרדיו בישראל. היתה לכך סיבה טובה. בערב הזה ממש פורסם דו"ח ועדת אגרנט על מלחמת יום הכיפורים. למי היתה סבלנות או עניין לשמוע, באותן שעות, על מותו של מדינאי זר? אפילו לא הועלתה הצעה לייחד כמה שניות שידור למסירת הידיעה הזאת.

ברור שלא רק אצלנו נוהגים כך. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים טלפנתי מיד לתחנת שידור בחו"ל למסירת דיווח, אך העורך תיחקר אותי ארוכות לפני שהסכים, בצער, להעלות אותי לשידור. נימת קולו אמרה: "לא יכולתם למצוא לכם יום אחר?". באותה עיר, באותה שעה, התקיים משחק כדורגל חשוב, והמלחמה הפריעה לספורט המקומי. הכלל – קרוב עדיף על רחוק, "שלך" עדיף על "שלהם" – מוצק ושריר ואין עליו עוררין. השאלה היא מה מידת העניין שהעורכים שלנו מייחסים לחדשות חוץ ומדוע הם מרשים לעצמם לחשוב שהציבור שלנו "אינו מעוניין בחדשות מן העולם".

אם נשוב לשבוע הנסקר, התמונה המצטיירת עגומה מאוד. תוכניות החדשות המרכזיות של שני ערוצי הטלוויזיה שידרו בממוצע 3-2 דקות של חדשות חוץ, בדרך-כלל בצורת "ידיעות מצולמות", כלומר כעשרים שניות של תמונות לכל נושא, מלוות בקריינות מן האולפן. הרישום שידיעות כאלה מותירות על הצופה, מלבד, אולי, תמונה של שני קרנפונים שנולדו בגן חיות, הוא מצומצם למדי, והדיווח עצמו אינו יכול להיות אלא שטחי בלבד.

ביום חמישי ה-25 בספטמבר הצליח "ידיעות אחרונות" שלא לפרסם בעמודי החדשות שלו שום ידיעה מן העולם שאינה קשורה בישראל ישירות. במוסף "24 שעות" הופיעו אמנם כמה ידיעות, אך מדובר בפרפראות בסגנון: "פלייבוי מציע לתיירים סיור ממין אחר". ביום שישי, ה-26 בספטמבר, ייחדו שני עיתוני ה"ערב" מקום מצומצם מאוד לחדשות חוץ, כנהוג אצלם בגליון סוף השבוע. ב"ידיעות אחרונות" הופיעה ידיעה מפורטת למדי על שריפות היער באינדונזיה ושתי ידיעות קצרות, האחת על מבצע של הצבא הטורקי נגד הכורדים בעיראק והאחרת על מעקב האף.בי.איי אחרי ג'ון לנון. "מעריב" עלה הפעם על מתחרהו: הוא התמקד בסיפור על זיוף אפשרי של מסמכים בדבר קשר של שתיקה בין מרילין מונרו לג'ון פ' קנדי, והוסיף דיווחים קצרים על אסטרונאוט אמריקאי שיוצא להצטרף למעבורת מיר ועל האיסור שהוטל בבריטניה לצלם במסעדות ובכנסיות. אמת, לא קרה ביום ובלילה שום מאורע מסעיר על פני כדור הארץ, שום רעידת אדמה בעוצמה 8 בסולם ריכטר.

אבל הנה מבחר ידיעות מעניינות מן היום הזה, שלא זכו לסיקור ראוי בשני העיתונים הגדולים:

1. נאום של הנשיא קלינטון על המאבק בגזענות, במלאות ארבעים שנה לביטול ההפרדה הגזעית בבית-הספר התיכון המרכזי בליטל-רוק שבארקנסו. אף לא מלה אחת בעמוד החדשות (הערוץ הראשון דיווח על כך ביום חמישי בלילה, וכך עשה עיתון "הארץ" למחרת. הנושא סוקר בהרחבה ב"רואים עולם", במוצאי שבת).

2. קרבות דמים בין שבטים יריבים בסומליה. שום כלי תקשורת בארץ לא התייחס למידע הזה. מאז יצאו האמריקאים מסומליה אין עוד צוותי צילום במקום, ונראה שאיש אינו מעוניין לדעת אם האזרחים שם ממשיכים לגווע ברעב ולמות במעשי טבח.

3. מועצת הביטחון של האו"ם קיימה דיון מיוחד על המצב באפריקה. בכמה מדינות ביבשת הזאת מתחוללים עתה מאבקים על השלטון וקרבות של ממש (קניה, רואנדה, ניגריה, קונגו, סנגל, וזאת רק בשבוע שנסקר). שום כלי תקשורת ישראלי לא עסק בנושא הזה במהדורות ובעמודי החדשות, אך ייתכן שהנושא הועלה בתוכניות מגזיניות.

4. מתקפה של הצבא הטורקי נגד המחתרת הכורדית בצפון עיראק: "הארץ" וכאמור "ידיעות אחרונות" ציינו את המאורע הזה בקצרה, אף שמדובר בעניין חשוב בזירה קרובה לנו.

5. ארה"ב שבה ופתחה את שגרירותה בסודאן. נושא זה לא עורר שום עניין.

6. בחירת נשיא ורוא ממשלה חדש בווייטנם, הנוטים לאמץ רפורמות. גם זה לא עורר שום עניין.

7. חידוש המו"מ בין רוסיה לבדלנים הצ'צ'נים. איש לא מצא בזה עניין.

8. הסכם בבלפסט. בפעם הראשונה אחרי 76 שנה ישבו קתולים ופרוטסטנטים סביב שולחן אחד והסכימו על תנאי המו"מ המהותי בדבר עתיד צפון אירלנד. ג'רי אדמס, מנהיג שין פיין, הגדיר את ההסכם "פשרה היסטורית". רק "הארץ" סבר שיש במידע הזה עניין כלשהו לקוראיו, אך לא נסחף: הוא ייחד לנושא עשר שורות קצרות בתחתית העמוד.

אפשר למצוא דוגמאות נוספות, למכביר, מהשבוע הזה או מכל שבוע אחר, לצנזורה החריפה שמטילות מערכות העיתונים על המידע העצום הזורם אליהן, דרך עתי"ם-חוץ ולווייני התקשורת, ועוסק במה שמתרחש מחוץ לגבולותינו הצרים. גם כשמדובר באירועים שיש להם נגיעה לציבור הישראלי, ישירות או בעקיפין. לא מצאתי בכלי תקשורת שלנו ידיעה (שהועברה בסוכנויות, בשבוע הנסקר) על חילול בית-קברות יהודי במורביה. שמונים קברים נעקרו.

ידיעות מן הסוג הזה מועברות מתוך הנחה שלפחות במקום אחד בעולם, מדינת ישראל, ימצאו בהן כלי התקשורת עניין. נגיעה עקיפה יש בידיעות על מעשי הטבח האיומים באלג'יריה שמבצעים קנאים מוסלמים, השואבים את השראתם מאידיאולוגיה שאינה רחוקה מזו המזינה את קנאי האסלאם אצלנו. הידיעות מאלג'יריה זוכות לכיסוי שטחי.

ביום שישי ה-26 בספטמבר נטבחו מאתיים אזרחים בפרבר של אלג'יר. קול-ישראל דיווח בחדשות הצהריים, פעם אחת, על 85 הרוגים, הנתון הרשמי, ולא חזר לטפל בנושא במהדורות שלו. רק "הארץ" מצא לנכון למחרת לייחד לסיפור הזה מקום בעמודו הראשון. "ידיעות אחרונות" נתן לכך כותרת מכובדת בעמוד פנימי, אך "מעריב" הסתפק בכמה שורות בעמוד ידיעות החוץ (בדרך-כלל שני העיתונים האלה מסתפקים בעמוד אחד לדיווח על העולם).

למחרת, ה-25 בספטמבר, היום שבו החליט "ידיעות אחרונות" שלא התרחש כל דבר בעל עניין בנכר, פירסם "מעריב" ידיעה מטעה על אלג'יריה שבה נאמר כי חזית ההצלה האסלאמית, שאנשיה ביצעו את הטבח, הסכימה להפסקת אש. למעשה בוצע הטבח על-ידי ארגון קיצוני אחר, שהודיע שאין בדעתו להפסיק את פעולותיו הרצחניות.

השטחיות הזאת בכל הקשור למידע מן העולם היא תופעה חדשה יחסית בתקשורת שלנו, לפחות בהיקפה. גם "הארץ", המייחד בדרך-כלל שני עמודים לחדשות חוץ ומפרסם תרגומים של מאמרים וכתבות מעיתוני העולם, אינו עושה את המצופה ממנו בהתחשב במעמדו. רוב הידיעות המתפרסמות בו מקורן בסוכנויות הידיעות, ואין כמעט סקירות של כתבים ישראלים, שליחי העיתון, מזירות מעניינות בחו"ל. בשבוע האחרון של ספטמבר נשלח אמנם כתב של "הארץ" לסקר את הבחירות בפולין, שניצח בהן ארגון סולידריות, אבל הידיעות על הבחירות בסרביה – עם עליית הלאומנים הקיצונים של ששל – ועל ההישג המדאיג של הימין הקיצוני בבחירות בהמבורג הסתמכו על סוכנויות הידיעות.

החזקת כתב בחו"ל או שיגור שליח מיוחד למשימה ספציפית כרוכים, כמובן, בהוצאות ניכרות, ולכל מערכת יש אילוצים כספיים. עם זאת, נראה שבעבר הלא רחוק, כשהמצב הכספי לא היה מזהיר יותר, ידעו כלי התקשורת שלנו להתייחס ביתר כבוד לנעשה בעולם. רשות-השידור, למשל, החזיקה שליחים בארה"ב, באנגליה, בצרפת, בגרמניה ואפילו, תקופה מסוימת, ברוסיה. היום הצטמצם כוח-האדם לשני שליחים בוושינגטון, האחד לטלוויזיה והאחד לרדיו, ויש שמועות על צמצום נוסף בקרוב. רשות-השידור, ובמיוחד הרדיו, משתמשת בעיתונים מקומיים (סטרינגרים) בבירות רבות, אבל ברוב המקרים מסתפקים הכתבים האלה בדיווחים קצרים, חדשותיים, ואינם עוסקים בכתבות או בסקירות עומק. שיגור שליחים למשימות מיוחדות בחו"ל, כאלו שאינן קשורות בנסיעה של מדינאי ישראלי או בסיקור ספורט, הוא תופעה נדירה ביותר. כך גם בערוץ 2, המחזיק שליח אחד בחוץ-לארץ, שמקום מושבו בוושינגטון.

בשנה שחלפה היו, למיטב ידיעתי, רק שתי משימות מיוחדות עם צוותי צילום שנשלחו מן הארץ: כתבה על המצב בקפריסין בערוץ 1 וכתבה על מיקרונזיה בערוץ 2.

הטענה העיקרית של מקבלי ההחלטות בשני הערוצים, להצדקת המדיניות הזאת, היא שבכפר הגלובלי שלנו זורם כל הזמן מידע מצולם עשיר, באמצעות לוויינים, ולכן אין צורך לצלם חומר מקורי. בעיתונים הטיעון דומה: אפשר להסתמך על שירותי הסוכנויות ועל הסכמים עם עיתונים גדולים בחו"ל. עובדתית יש יסוד לטענות אלו, אך מסקנתן מופרכת: הדיווח על הנעשה בעולם נועד לציבור הישראלי ולכן רצוי, ככל שהדבר אפשרי, שייעשה בידי ישראלי ובשפתם של הישראלים. אין תחליף למבט של עיתונאי שלנו על כל נושא חוץ שהוא. מטבע הדברים, העיתונאי הישראלי מתמקד בדברים המעניינים אותנו, הוא בורר את המידע שליקט דרך הפריזמה שלנו. זווית הראייה שלו ייחודית כשם שמבטו של כתב ספרדי על המתרחש אצלנו ייחודי. אין זה נכון כלל שעורך, מוכשר ככל שיהיה, מסוגל, עם חומרים שהועברו אליו ממקורות שונים בחו"ל, להתקרב לאותה רמה של דיווח. עיבוד כזה בשפתו של ציבור היעד, עדיף על מידע המוגש בשפה זרה (ההצלחות של משדרים כמו "רואים עולם" ו"יומן חוץ" המצוין של קול-ישראל מאשרים זאת). עובדה: עם כל האמצעים המרשימים העומדים לרשותם, לא הצליחו העיתונים הבינלאומיים להשיג תפוצה גדולה. אפילו International Herald Tribune הוותיק אינו מוכר יותר מ-150 אלף עותקים בעולם.

אצלנו, הרייטינג של ערוצי החדשות נון-סטופ, CNN, BBC או SKY, אינו עולה על 0.3%, אף שכל ישראלי שני נחשף לעתים לשידורים האלה, במידה רבה, ככל הנראה, כאשר מאורע מקומי דרמטי מביא אותו לחפש השלמת מידע ממקור זר, ולעתים משום שהתחנה הזרה משוחררת מכבלי הצנזורה ובשל כך מקדימה את כלי התקשורת שלנו.

אמת לא כל כלי התקשורת מחויב לחדשות מהעולם במידה שווה. העיתון הצרפתי Le Monde מייחד 14% מן השטח המודפס שלו לחדשות חוץ, לעומת 4% בעיתון העממי France Soir, אבל למרות העלויות הגבוהות יחסית של סיקור זירות רחוקות, עיתונים מובילים כמו El Pais, Frankfurter Allgemeine, New York Times, Corriere Della Sera, Neue Zricher Zeitung או Times, וכמובן השבועונים הגדולים, מספקים לקוראיהם מידע ישיר, עשיר ומעמיק על המאורעות ועל התהליכים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים באפריקה, בסין או באמריקה הלטינית. מתי מופיעות בתקשורת שלנו כתבות מן הסוג הזה?

טענה אחרת שמעלים מנהלי כלי התקשורת שלנו היא שהציבור בארץ – "כמה עצוב", הם מוסיפים בצביעות, "אבל זאת עובדה" – קרתני מאוד ומתעניין רק בסביבתו הקרובה. זאת טענה מופרכת, וההפך הוא הנכון. אין כנראה בתבל ציבור קוסמופוליטי יותר, פתוח יותר להשפעות חיצוניות, מעוניין יותר להכיר את העולם מן הישראלים. יש אצלנו כמובן איים גדולים של קרתנות, אבל שני מיליון הישראלים היוצאים בכל שנה לחו"ל, ושאפשר לפגוש בהם בכל אשראם נידח בהודו או בכל פונדק דרכים בטירול, הם עדות חיה לעניין שמפגין הציבור שלנו במחוזות רחוקים, בתרבויות אחרות. והאם שכחנו שהחברה שלנו היא עדיין חברה של מהגרים ובני מהגרים? כעורך "רואים עולם" נתקלתי לעתים קרובות מאוד בהערות מן הסוג: "מדוע אינכם מביאים כתבה רצינית על המצב בבולגריה?" (מפי יהודי בולגרי), או "כבר מזמן לא שמענו על כורדיסטן. מה קורה שם?" (מפי יוצאי איראן), או "מתי תבינו כבר שמתרחשים דברים מרתקים בפרו?" (מפי בנו של עולה יליד לימה).

עמים רבים מתייחסים לישראל כאל מקום מרכזי מאוד בתבל. מבחינתם היא אפילו "טבור העולם". הטבור הזה אינו יכול להתעלם מן הגוף הגדול שאליו הוא משתייך, גם אם דרושה לכך גישה וולונטריסטית של מנהלי כלי התקשורת, רצון "להרחיב השכלה ולהפיץ דעת", ולא רק לפרסם מידע זמין שיבדר או יזעזע בנקל ויעזור למכור פרסומת. אין זו גישה שמרנית או ריאקציונית, להפך. בלעדיה אין סיכוי להזרמת מידע רציני, והצורך בה גדל והולך בהתמדה. בכפר העולמי שלנו, שכל הבתים הצפופים שבו מכוסים באותם גגות רעפים ועליהם אותן אנטנות, דרושים עיתונאים ישראלים שיקבלו משימה להרים עבורנו את הגגות ולהציץ פנימה – כדי לספר לנו על האירועים המרתקים המתרחשים אצל שכנינו. כולם.

עמנואל הלפרין הוא עורך ומגיש "מהיום למחר"

גיליון 11, אוקטובר 1997