"שופט נמנע מלהרשיע בעל שהיכה את אשתו והביע חרטה", הכריזה כותרת גדולה ב"הארץ" מה-1 במאי 1996. הקורא הסביר חשב לתומו כי הבעת החרטה היא שהביאה את השופט לפטור את הנאשם מעונש, אלא שעיון באותיות הקטנות יותר של אותה ידיעה, פרי עטו של הכתב יוסי הטוני, לימד כי נוסף להבעת החרטה הביא השופט בחשבון שיקולים אחרים. ראשית, חלפה שנה וחצי ממועד ההכאה. שנית, היתה זו תקרית אלימה חד-פעמית מצדו של הבעל. שלישית, התביעה עצמה הסכימה שהנאשם לא יורשע. עיון בפסק הדין עצמו מלמד כי שקלו לנאשם לקולא ארבעה נתונים נוספים שבדיווחו של הטוני לא היה להם זכר:
א. עברו היה נקי לחלוטין מבחינה פלילית.
ב. האשה המתלוננת עצמה ציינה במכתב לבית-המשפט כי האירוע התרחש ברגע של סערת רגשות וכי המשך ניהולו של התיק עלול לגרום נזק לבני הזוג ולבנם.
ג. במכתב נוסף לבית-המשפט ציינה המתלוננת כי היא אשתו של הנאשם זה 23 שנה וכי מעולם לא נהג באופן אלים. עוד כתבה, כי לאחר התקרית התפייסה עם בעלה וכעת הם גרים יחד ומגדלים "בן מוצלח". מאז התקרית, כותבת המתלוננת, משקיעים שניהם מאמצים רבים כדי לשקם את עצמם כמשפחה, והיא משוכנעת כי עימות שכזה לא יישנה. על כן היא פונה לבית-המשפט בקשה לבטל את ההליכים נגד בעלה, כדי שיוכלו לאחות את הקרעים.
ד. תסקיר שירות המבחן מאשר את דברי המתלוננת בדבר מגוריהם המשותפים של בני הזוג לאחר תקופת הפירוד ביניהם. בעמוד הראשון של חוות הדעת אף מביעה קצינת המבחן את התרשמותה כי הנאשם מבין את חלקו בכשלון יחסיו אם אשתו ו"מביע רצון לחיים משותפים ומאוזנים איתה היום".
שני הפגמים העיתונאיים העיקריים במקרה זה – הכותרת, שניסוחה הדרמטי אינו הולם את גוף הידיעה, והידיעה עצמה, שחלקיותה אינה הולמת את מהותו המורכבת של המקרה הנדון – מאפיינים דיווחים לא מעטים, החוטאים לאופיין הפלילי הייחודי של עבירות אלימות במשפחה. כי זאת לדעת: מטבעו, הטיפול המשפטי הראוי בעבירות אלה שונה מהטיפול בעבירות אלימות אחרות.
חשוב להבין כי להענשתם של בעל או אב מכה עלולות להיות, לעתים קרובות, השלכות חמורות על חייו של קורבן האלימות. עונש מאסר פוגע, לרוב, בפרנסת המשפחה ויוצר נטל כלכלי כבד על האם. מלבד זאת, הוא עלול לגרום נזק נפשי לילדים הנותרים בבית, להיות מנוגד לרצונה של האשה המתלוננת ולעתים אף לגרום להרס התא המשפחתי.
המשפט נרתע מפגיעה ביחסים משפחתיים בשל הערך הרב שהוא מייחס לשלמותם (כך, למשל, קובעת פקודת הראיות כי "במשפט פלילי, אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו" וכי "במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו"). שופט הניגש לקבוע את חומרת עונשו של אדם שביצע מעשה אלים כלפי בני משפחתו מחויב לתת דעתו על השאלות הבאות: האם מדובר במעשה חד-פעמי או בהתנהגות חוזרת? האם מדובר בתא משפחתי בר-קיום או בתא משפחתי מתפורר?
כאשר בוחנים שיקולים כאלה מייחסים משקל רב לתסקיר ולהמלצות של שירות המבחן. מובן שאין לצפות מעורך החדשות בעיתון לתמצת בכותרת את מכלול הגורמים שנלקחו בחשבון, אך בהחלט מתבקש שיינתן להם ביטוי נאות – הן בכותרת והן בגוף הידיעה. כותרת בנוסח "שופט נמנע מלהרשיע בעל שהיכה את אשתו והביע חרטה" אינה עונה על הדרישה הזאת.
"גבר זוכה מאשמת תקיפת אשתו לאחר שהאשה שינתה את גרסתה בבית-המשפט" היא כותרת מטעה נוספת של "הארץ" (מיום 10 ביולי 1996). הרושם הברור העולה ממנה הוא כי עצם שינוי גרסתה של האשה שהביא לזיכוי הנאשם – המלה "לאחר" מופיעה בה במובן של "בגלל", ולא היא. ראשית, הידיעה עצמה מלמדת כי לא היה זה "שינוי גרסה" סתם, אלא עדויות סותרות של ממש. האשה, שהתלוננה במשטרה שבעלה התנפל עליה ובעט בה, אמרה בבית-המשפט כי בעלי "אינו אדם אלים", ושהיא היתה "זו שהשתוללה". שנית, הכתבת ניקול קראו נמנעה מלהביא בפני הקוראים את שלושת הנתונים שהיטו את הכף, מבחינת השופט, לטובת גרסתה המאוחרת של האשה.
האחד הוא כי "למרות חומרת התקיפה שהמתלוננת תיארה בהודעתה במשטרה, ואשר כללה לכאורה בעיטות ואגרופים בגופה, לא ראו השוטר שהגיע למקום וגובת ההודעה אלא סימנים על ידה של המתלוננת". השני הוא עדות הנאשם שהרשימה את השופט כנטולת סתירות ואמיתית ביסודה. והשלישי, המעניין כשלעצמו, היה האירוע הבא, שהתרחש לנגד עיניו של השופט, ד"ר עמירם בנימיני מבית-משפט השלום בתל-אביב: "כאשר הוריתי על שחרור בערובה של הנאשם, אשר התייצב למשפט באיחור לאחר שעדת התביעה סיימה את עדותה, פרצה המתלוננות בקללות כלפי בית-המשפט וסירבה לצאת מהאולם, כשהיא דוחפת באלימות ובפראות יוצאות דופן ומאיימת על איש משמר בית-המשפט, אשר לא הצליח להשתלט עליה בלא הזעקת עזרה נוספת. התנהגות זו חיזקה בלבי את הספק לגבי מה שאירע במקום עבודתו של הנאשם (זירת האירוע הנדון בפסק הדין; א"ל), ואני נוטה להאמין לו שהוא הותקף בידי המתלוננת, ולא היא בידיו, כפי שגם המתלוננת העידה בעצמה בבית-המשפט. המתלוננת העיד כי היא איננה אשה שקל להכותה [...] ואף אני התרשמתי שהמתלוננת היא מן הנשים המכות ולא המוכות, כפי שטען הנאשם".
בשיחה עימי ציינה ניקול קראו כי הוקצב לה מראש מספר מלים מוגבל לידיעה על המקרה, ומשום כך נאלצה לוותר על אזכור שלושת הנתונים שהשפיעו על ההכרעה.
לעתים אין פגמי הדיווח העיתונאי במקרים מעין אלה מסתכמים בהבאת חצאי אמיתות. יש שהם נגועים בסילוף של ממש. בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" מיום שישי, ה-12 באפריל 1996, הופיעה באותיות לבנות על רקע שחור הכותרת: "ביצע מעשי סדום בילד בן שש וקיבל חצי שנה שירצה בעבודות שירות". בכותרת המשנה נאמר: "עבריין המין נדון בבית-המשפט המחוזי לשנה וחצי מאסר בפועל על התעללות בילד. בית-המשפט העליון הקל אתמול בעונשו. הנימוק – מאסר יהיה הרסני עבורו. מאת מיכל גולדברג, עמוד אחרון".
בכותרת העמוד האחרון הנוסח היה שונה: במקום "ירצה בעבודות שירות" נכתב שם, "עשוי שלא לשבת אף לא יום אחד בכלא". תוכן הידיעה של מיכל גולדברג לימד כי ריצוי העונש בעבודות שירות לא היה אלא אפשרות שהשופט ברק שקל בפסק דינו, בלי שהחליט לאמצה. בפועל גזר השופט על הנאשם שישה חודשי מאסר ממש. הכתבת דיווחה זאת למערכת החדשות, ובכל זאת נוסחה כותרת העמוד הראשון כפי שנוסחה.
איור: מיכל בוננו
אין חולק על המשמעות הגדולה הנודעת לעצם העובדה שהשופט שקל אפשרות להטיל עבודות שירות על הנאשם וביקש לשם כך חוות דעת מן הממונה על עבודות השירות; בהחלט ייתכן כי לאחר הגשת חוות הדעת אמנם יומר עונש המאסר בעבודות שירות. ואולם דיווח על עובדות קיימות לחוד וניחוש עובדות עתידיות לחוד – אפילו מדובר בניחוש מוצלח. הכותרת בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" לא היתה אלא ניחוש, שהוצג לקורא כדיווח.
זאת ועוד: בידיעה על פסק הדין דיווחה גולדברג בפירוט על חוות הדעת הפסיכולוגית בדבר מצבו הנפשי של הילד בעקבות המקרה, וציינה שהיה חשוף ללעג מצד ילדים בבית-ספרו. אך בנוגע לנאשם הסתפקה באזכור "נסיבותיו האישיות הקשות והעובדה שהחל טיפול פסיכולוגי", ולא פירטה מעבר לכך. לא הוזכרה חוות דעתה של הפסיכולוגית המטפלת בנאשם, שלפיה "בראשית הטיפול הפסיכולוגי (מיד לאחר היוודע דבר ביצוע העבירות; א"ל) היה הנאשם נתון לדיכאון ואחוז רגשות ייאוש, כעס ובושה, שתועלו למחשבות אובדניות מאוד קונקרטיות [...] ענישתו במאסר תקים סכנה של ממש למימוש מחשבות אובדניות". לא הוזכר גם ששירות המבחן אימץ את הערכותיה של הפסיכולוגית והגיש לבית-המשפט חוות דעת שאמרה ש"מאסר בפועל עלול להרוס את ההישגים ההתפתחותיים והנפשיים אליהם הגיע [...] באופן שעשו להחזירו למצב הקשה שבו היה נתון בעת ביצוע העבירות". שירות המבחן אף כתב לבית-המשפט כי אם "יוחלט על עונש של מאסר, אנו מוצאים חשיבות שיבוצע באמצעות עבודות שירות", אך גם זה נעדר מדיווחה של גולדברג. בתגובה אמרה גולדברג כי הידיעה שהעבירה לעיתון באותו יום "התמקדה בגזר הדין, שלדעת רבים לא היה ראוי, ובנזק שנגרם לקטין. אישיותו האובדנית של הנאשם הוזכרה חודשיים לאחר מכן בידיעת המשך על אותו מקרה".
מקרה נוסף של סילוף נמצא בידיעה אחרת של יוסי הטוני ב"הארץ" מה-1 במאי 1996. השופט גלעד נויטל מבית-משפט השלום בתל-אביב צוטט בה כך: "'בנסיבות אלה, שמאז 92' לא דיווחה האשה על אלימות כלפיה מצד בעלה, העונש המוצע על-ידי תביעה הוא סביר', כתב השופט". ואולם פסק הדין הנדון מפריך זאת. השופט נויטל אמר במקור: "בנסיבות אלה העונש המוצע על-ידי התביעה הינו סביר", ומשפט זה בא לאחר פירוט הנסיבות המקלות הבאות:
1. חלפו שלוש שנים ממועד ביצוע עבירות.
2. תסקיר שירות המבחן מציין כי הנאשם הוא בן 63, נשוי ואב לחמישה ילדים, העובד באופן קבוע למחייתו ומתקיים בתנאי חיים קשים ביותר.
3. מעבידו של הנאשם הגיש חוות דעת חיובית עליו.
4. משבר שחל בחיי המשפחה הפך את הנאשם לחסר בית הישן במכוניתו תוך שהוא ממשיך לתמוך באשתו ובבנו.
5. אשת הנאשם הודיעה לקצינת המבחן כי אין בכוונתה לנקוט הליכי גירושים.
6. קצינת המבחן התרשמה כי אין סכנת אלימות מצד הנאשם כיום והמליצה על עונש שיאפשר לנאשם להמשיך בתפקודו הנוכחי.
נוסף לכך באה הנסיבה המקלה הבאה, שהיתה היחידה שבחר הטוני להביא בפני קוראיו: האשה דיווחה שמאז שנת 1992 לא נהג הנאשם באלימות כלפיה.
ביקשנו את תגובתו של הטוני, אך הוא התקשה להיזכר בידיעות הספציפיות שהזכרנו. הוא הצביע על קיצוצי עריכה כסיבה סבירה לחלקיותן. הטוני הוסיף כי בדירוג חשיבותם של הפרטים הנכללים בדיווח מצויות הנסיבות המקלות בתחתית – אחרי עצם ההרשעה, העונש שנפסק וסיפור המעשה. לפיכך הן הראשונות להיגזר מן הידיעה החוצה בגלל אילוצים של מקום. הטוני העיד על עצמו כי דיווח על מקרים מסוג זה כאשר התרשם כי היתה סלחנות יתרה מצד שופטים כלפי עברייני אלימות במשפחה.
ידיעות חלקיות מעין אלה, שאינן עומדות בדרישות ההכרחיות של דיווח עיתונאי הוגן, עלולות להביא להשתלחות חסרת יסוד בשופטים מצדם של פרשני משפט, הקוראים את הדיווח בלי שיטרחו לעיין בפסק הדין שעליו הוא מתבסס. יעיד כאן המקרה של הפרשן משה נגבי. בתוכניתו "דין ודברים" ברשת ב', ששודרה בשעות הערב של ה-18 במרץ 1996, אמר: "שתי ידיעות מהשבוע האחרון (על סמך מלים אלה ביקש ממני נגבי להבהיר כי הציג את עצמו בתוכנית כמי שהסתמך במקרה הנדון על דיווחי העיתונות בלבד; א"ל) השופט גלעד נויטל בתל אביב גזר רק חודשיים מאסר על תנאי, כלומר אף לא יום אחד בכלא, על אבא שהיכה קשות את בתו עד כדי כך שנזקקה לטיפול רפואי. אני רוצה להזכיר שהעונש המרבי על העבירה הזאת בחוק הוא שבע שנות מאסר בפועל". בכך הסתכם תיאורו של נגבי את פסק הדין.
ואילו בפסק הדין עצמו נאמר: "שוקלים לנאשם לקולא הודאתו בעובדות כתב האישום, אין לנאשם הרשעות קודמות, חלוף למעלה משלוש שנים ממועד ביצוע העבירות, הנאשם הביע חרטה, ונוסף הוגשו לי מסמכים לגבי הנאשם, לגבי מקום עבודתו של הנאשם, כאשר הוא מוערך לחיוב, וכן מכתב מאת המתלוננת עצמה, היינו בתו של הנאשם, אשר אומרת שהיחסים כיום בינה לבין הנאשם הם יחסים טובים, האירוע היה אירוע חריג שלא יחזור בעתיד, היא סולחת לאביה, והאירוע אירע בשל המתח ששרר בבית, בדירה שבה היא מתגוררת עם הוריה. התקבל תסקיר משירות המבחן (שדבר קיומו לא נזכר כלל בדיווחו של יוסי הטוני ב"הארץ" בבוקר אותו יום; א"ל), ויש בתסקיר משקל מהותי ונכבד בעונשו של הנאשם הזה. לא לעתים קרובות בא לנגד עיני תיאור קשה וכאוב כפי שנגלה בתסקיר הזה [...] בתסקיר נגלית מערכת יחסים קשה בתוך המשפחה, שלא באשמתו של הנאשם, לרבות מצב נפשי רפואי קשה של אשתו של הנאשם והתנהגות אלימה מצד בתו של הנאשם, שהיא המתלוננת".
התסקיר אישר את טענת הנאשם בדבר הרקע לעבירה, "שמקורה בסכסוך בין הבת לאם כאשר הנאשם חש חובה להגן על אשתו, שהיתה חשופה לאלימות הבת", כמו גם את עובדת "הקשיים הכלכליים בבית והנאשם העובד לפרנסת המשפחה בשתי עבודות", או את התרשמותה של קצינת המבחן מ"המצב החמור בבית, שלא באשמת הנאשם". ראוי גם לציין שהתובע עצמו נמנע מלבקש – "לאור האמור בתסקיר ובהתחשב בסיטואציה המיוחדת" – הטלת עונש מאסר בפועל על הנאשם. גם המלצתה של קצינת המבחן היתה להימנע מעונש שיפגע בתפקודו של הנאשם, והיא ממליצה על עונש מותנה" – עונש שאכן, כפי שציין נגבי, הוטל בסופו של דבר.
כך עוותה סיטואציה משפחתית קשה ומורכבת של אב, הנחלץ להגנת אשתו חולת הנפש מפני בתו שהיכתה אותה, והוצגה כמקרה נוסף המשרת תיזה מסוימת בדבר הקלות היתרה שבה נוהגים שופטים בגברים מכים. אשר לסיפא של דברי נגבי ("אני רוצה להזכיר שהעונש המרבי על העבירה הזאת בחוק הוא שבע שנות מאסר בפועל"), יש להעיר כי "העבירה הזאת", שבה הורשע הנאשם, היא "תקיפה הגורמת חבלה ממשית" – סעיף 380 לחוק העונשין, אשר העונש המרבי עליו אינו אלא "מאסר שלוש שנים".
המקרה השני שאותו הזכיר נגבי בשידור טופל אצלו כך: "השופטת זיוה הדסי-הרמן, גם כן מתל-אביב, גזרה רק שישה חודשי עבודות שירות, לא מאסר, על אב שבעט בבנו בפניו ובכל חלקי גופו, פצע אותו קשה, והבן נזקק לאשפוז רגיל ולאשפוז פסיכיאטרי. האב גם איים על הבן כי יהרוג אותו". ייאמר מיד כי אכן יש בסיס מוצק לדעה שהעונש שהטילה השופטת במקרה זה היה מוגזם בקלותו. עם זאת, חלקיותו החמורה של הדיווח העיתונאי בעינה עומדת: נגבי אינו מספר למאזיניו כי האב עשה את המעשים בהיותו מכור לסמים, וכי בעת מתן גזר הדין היה בשלב מתקדם של גמילה. ראוי ששני נתונים כאלה יהיו כבדי משקל במערך השיקולים לחומרת העונש. העלמתם מן המאזין מחלישה את משקל הביקורת עצמה.
הוא הדין במקרה השלישי והאחרון שנגבי דן בו באותה תוכנית: "השופטים אליעזר גולדברג, אליהו מצא ויעקב קדמי ביטלו עונש מאסר, קצר אגב, שהוטל בבית-המשפט המחוזי על הורים שצרבו בשיפוד מתכת מלובן את בתם וגרמו לה כוויות וצלקות לצמיתות בידיים. הנימוק של בית-המשפט העליון לבטל את עונש המאסר ולהסתפק, שימו לב, במאה שעות עבודה לתועלת הציבור, הנימוק היה שההורים אמרו שהם עשו את זה כאקט חינוכי משום שהם חשדו בילדה שהיא גנבת". פנייה לפסק הדין מגלה נימוקים נוספים שהיוו את העיקר: "היה זה כישלון חד-פעמי. המערערים עמדו מיד על חומרת המעשה והפסול שבו ופנו לקבל סיוע מקצועי. סיוע זה ניתן להם ולבתם בצוותא, ותוצאותיו עד כה עלו יפה, אך הוא טרם הסתיים. שליחת המערער למאסר כיום תשים לאל את כל ההישגים שהושגו עד כה ותפגע בשלמות התא המשפחתי ובראש ובראשונה בילדה עצמה. מטעם זה המליץ שירות המבחן על תוכנית טיפולית בשני המערערים, שתעלה בקנה אחד עם המשך הסיוע המקצועי שניתן למשפחה". אגב, דיווחו של משה ריינפלד על פסק הדין ב"הארץ" הכיל את כל הנסיבות המקלות הללו במלואן.
ניתן כמובן להתווכח עם שלושת השופטים ולטעון כי אולי המעיטו בחומרתו הזועקת של המעשה הנדון. אך משעה שהוויכוח נעשה תוך התייחסות חלקית בלבד לעובדות הנוגעות בדבר, מאבדת הביקורת ממשמעותה, מתבטלת בעיני מושאיה ומקהה את חושיהם לביקורות עיתונאיות אחרות. "מצאתי את עצמי לא פעם נהנה ולמד מן הביקורת על מה שפסקתי", כתב פעם השופט חיים כהן באחד ממאמריו ,"כשם שמצאתי את עצמי לפעמים כועס, לפעמים מחייך".
"סלחנות ממארת", "דוגמה מזעזעת" ו"ביזוי המוסר" – אלא כמה מהתארים שהצמיד נגבי בטורו ב"מעריב" מיום 5 בינואר 1996 לפסק דין של בית-המשפט המחוזי, שגזר מאסר בפועל למשך שנה וחצי על גבר שהורשע במעשים מגונים בשני ילדים בני שמונה. נגבי אמנם ציטט מפסק הדין שורות המזכירות את "מצבו הנפשי הרעוע של הנאשם", אך בפרשנותו לא העניק לגורם מרכזי זה כל משקל. מי שקרא את נגבי באותו יום לא יכול היה לדעת כי "הרקע לביצוע המעשים [...] הינו היות הנאשם עצמו קורבן לניצול מיני בילדותו [...] לדעת הפסיכולוג פרופ' טייכמן וקצינת המבחן, זקוק הנאשם להמשך טיפול עקב היותו סובל מהפרעה פארפילית, טיפול שהינו ממושך ודורש מוטיבציה מצד החולה, כשהנאשם גילה מוטיבציה לקבל טיפול שכזה. לדעת פרופ' טייכמן, הטלת עונש מאסר בפועל על הנאשם עלולה להחמיר את מצבו הנפשי ולגרום לנזק נפשי בלתי הפיך".
קודם לטורו של נגבי דיווחה על פסק דין זה ראלי סער ב"הארץ", וגם היא נמנעה מלהזכיר את הנסיבות המקלות המכריעות שהופיעו בחוות הדעת הפסיכולוגית ובתסקיר של שירות המבחן. לעומת זאת, היא ידעה לצטט טענות בעלות משקל קטן יותר שהעלה הסניגור, ולפיהן "הנאשם חזר משירות מילואים ארוך והלך לבקר את אשתו במקום עבודתה, והאירוע התפתח [...] הנאשם עולה חדש [...] מדובר באדם המחפש את עצמו, שהגיע לארץ והקים בה את ביתו [...] הוא ביצע את המעשה כתוצאה ממצב נפשי (שום מלת תואר איננה מופיעה בציטוט מדברי הסניגור לאחר המלים "מצב נפשי"; א"ל) וממודעות לוקה בחסר". בדיעבד אמרה לי סער כי אינה רואה כל פגם בכך שלא הזכירה בידיעה את הפרעותיו הנפשיות של הנאשם. היא הציגה את עצמה כ"פה לקורבנות ולא למתעללים. לאחרונים יש כבר את מערכת בתי-המשפט", לדבריה, "ושופטים שנותנים פסקי דין מחפירים בעניין זה. מטרתי בידיעות הללו להביא לידיעת הציבור ולידיעת הפרקליטות פסקי דין מקילים יתר על המידה". תגובתו של משה נגבי היא כי אין לו דבר להוסיף על הדברים שאמר בתוכניתו ברדיו ובטורו ב"מעריב", ושהוא עדיין דבק בהם.
כדור השלג של הפגמים העיתונאיים מן הסוג הזה אינו נעצר תמיד בדרכו מן הכתב לפרשן. יש שהוא ממשיך הלאה אל הסאטיריקון, וממנו אל הפובליציסט, תוך שהוא גדל והולך. בעלת הטור סילבי קשת ייחסה "פסיקה צינית" לשופט אמנון סטרשנוב מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ("ידיעות אחרונות", ה-6 בדצמבר 1991). השופט סטרשנוב, כך קשת, "נתקף בפרץ של רחמים ביחס לסטודנט לספרות [...] שהורשע במעשה מגונה בקטינה, במעשה סדום ובניסיון אחר לאונס. הוא נתן לו שנתיים מאסר בפועל. הנמקתו של השופט הרחום: 'בבואי לשקול את העונש מוטלת על כף המאזניים חומרת העבירה, ומאידך גיסא אישיותו החיובית, הרגישה והמיוחדת של הנאשם'. אחרי 'האנס הבכיין' ו'האנס האלגנטי', התברכנו השבוע באנס 'החיובי'. איזו נחמה לקורבנות".
תשעה ימים לאחר פרסום השורות הסרקסטיות האלה שב והידהד המקרה באותו עיתון, הפעם במאמרה של שולמית הראבן. "לא מכבר", כתבה, "נשפט בפני השופט סטרשנוב סטודנט דתי שעשה מעשים מיניים נוראיים בקטינה. השופט אמנם גזר עליו עונש (הראבן לא ציינה איזה עונש; א"ל), אבל בנימוקי גזר הדין – הרחמן עד מאוד – אמר שהנאשם הוא [...] 'אדם חיובי'. למה? מן הסתם מפני שהוא אשכנזי, הוא סטודנט, הוא לא כל-כך דומה לאוכלוסיית הפשע שאנו רגילים לראות בבתי-הכלא. הוא אולי אפילו מדבר בנימוס. אז מה, כבוד השופט שטרסנוב? האינך סבור שחיוביותו של אדם נגמרה באופן מוחלט במקום שבו התחיל גופה של הקטינה? שאחרי מה שעשה, אין עוד שום אפשרות שבעולם לתת לו קרדיט של חיוביות, והוא שייך לכלל אוכלוסיית הפושעים בישראל, ודווקא לגרועים שבהם?".
וכעת לעובדות: שלא כנטען אצל הראבן, הנאשם במקרה זה כלל לא היה "דתי", ושלא כנטען אצל קשת, הוא כלל לא "הורשע במעשה מגונה בקטינה, במעשה סדום ובניסיון אחר לאונס", אלא במעשה מגונה בלבד. ה"קטינה" שמזכירות שתיהן היתה אשה נשואה בת 24, ו"המעשים המיניים הנוראיים" שמזכירה הראבן התבטאו בהכנסת היד מתחת לחולצת המתלוננת ונגיעה בחזה – מעשה חמור כשלעצמו, אך תיאורו כ"מעשים מיניים נוראיים" הוא עיוות המציאות.
שלא כמצוטט כביכול אצל קשת, לא עמדה על הכף המחמירה של המאזניים רק "חומרת העבירה", אלא גם, כפי שנכתב בפסק הדין, "הצורך להגן על הציבור מפני מעשים כגון דא והחובה להרתיע הרתעה של ממש עבריינים בכוח מסוגו של הנאשם" – עקרונות שעצם העובדה שנשקלו על-ידי השופט יש בה משום ערעור טענתה של קשת. על כף המקלה של המאזניים לא עמדה "אישיותו החיובית, הרגישה והמיוחדת של הנאשם" סתם, אלא בצירוף הנמקה עניינית: "כפי שבאה לידי ביטוי בעדויות והן במסמכים שהוגשו בתיק זה, והעובדה כי עד שהיה מעורב במעשה המגונה היה אזרח טוב ומועיל". אפשר לחלוק על דעתה של הראבן, שלפיה "חיוביותו של אדם זה נגמרה באופן מוחלט במקום שבו התחיל גופה של הקטינה". קיים בעולם השיפוטים המוסריים המושג "מעידה", המחייב שיפוט סלחני יותר מאשר "מעשה אופייני" או "מעשה שכיח". לשם בירורו נדרשת בהחלט בחינת דמותו האישית של הנאשם והערכתה הכללית.
קשת והראבן לא נתנו בכתיבתן כל ביטוי רציני לתוכן השורות הבאות מפסק דינו של השופט סטרשנוב, שנגיעתן לחומרת העונש רבה ביותר: "מפי חבריו ומכריו של הנאשם שמעתי אך חוות דעת טובות וחיוביות ביותר על אודותיו, והוא תואר כאדם שקט, נעים הליכות, הנכון בכל עת לסייע בידי הזולת. הנאשם אף שימש חונך לילד קטן וסייע לו בלימודיו. אביו של הילד, מר לוי, שיבח את הנאשם והעלה על נס את טיפולו המסור בבנו. כל העדים הביעו פליאה רבה על כי הנאשם היה מעורב במעשה שבו הורשע בתיק זה והדגישו כי הדבר איננו תואם את אופיו ואת התנהגותו דרך כלל [...] אין ספק כי הרקע של הנאשם בפרשה זו נעוץ במצבו הנפשי הלקוי של הנאשם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוות הדעת הפסיכיאטרית, בתסקירי קצין המבחן, בשירים ובסיפורים שבהם מצא הנאשם לחשוף את הגיגי לבו, וגם בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית-המשפט בהתנהגותו המוזרה קמעא של הנאשם במהלך הדיון". נוסף לשתי שנות מאסר בפועל, מלוות ב"טיפול נפשי הולם, כמתחייב ממצבו", הטיל השופט על הנאשם שנתיים מאסר על תנאי. קשת והראבן לא הזכירו אף את זאת.
סילבי קשת סירבה להגיב על הדברים. שולמית הראבן, שהגיבה, אמרה כי אי-הדיוקים שבהם נתפסה הם זניחים. הורתם בהסתמכות על דיווחי העיתונות, ואין הם משקפים כלל את מכלול פעילותה הפובליציסטית, המשתרעת על פני קרוב ל-50 שנה. מאמר פובליציסטי, טענה הראבן, לעולם מאפשר "מרחב תמרון" גדול יותר בנוגע לדיוק העובדתי. העיקר הוא בעיניה ש"אצלנו, בהרבה מאוד מקרים, דנים אדם על-פי העושה, ולא על פי המעשה", והתבטאותו האומללה של השופט סטרשנוב – כינויו את הנאשם "אדם חיובי" – היא דוגמה מובהקת, לדבריה, להלך רוח מסוכן זה.
פתחנו בכותרת מרעישה של "הארץ", ובכותרת מרעישה של "הארץ" נסיים: "בית-המשפט העליון זיכה מורשע באונס. הנימוק: הצעירה התלוננה באיחור". עיון בידיעה עצמה, פרי עטו של משה ריינפלד, מלמד כי לא היה זה "הנימוק". הצטרף אליו נימוק נוסף, והוא הסתירה בין דברי המתלוננת במשטרה, שלפיהם נאנסה במכונית, לבין הדברים שאמרה לאמה, ולפיהם נאנסה בתוך בניין. השופטים לא ראו בכך "סתירה שולית", אלא מקור לספק סביר בנוגע לדברי המתלוננת. הספק הזה הצטרף להשהיית התלונה על האונס, "שלא ניתן לה הסבר מניח את הדעת" (ההסבר שנתנה המתלוננת היה כי חששה מתגובת הוריה אם ייוודע להם שכבודה נפגע. השופטים דחו את ההסבר מאחר ש"באותו יום שאירע האונס, לדבריה, כבר ידעה אמה שהיא ביצעה הפלה קודם לכן כתוצאה מיחסיה עם גבר אחר. משמע, שההסבר של שמירת הסוד בדבר החשש שייוודע להוריה שהיא קיימה יחסים מיניים אינו יכול לעמוד". נראה כי השופטים שגו כאן קשות: חשש הצעירה, לדבריה, לא היה "שייוודע להוריה שהיא קיימה יחסים מיניים", אלא שנאנסה, וההבדל הוא תהומי).
כותרת הידיעה היתה מטעה גם מבחינת עצם טיבה של ההשהיה: שבוע לאחר היום שבו בוצע האונס, לדבריה, פנתה המתלוננת למשטרה והתלוננה על תקיפה ועל מעשה מגונה, ולאחר שבעה שבועות פנתה שוב למשטרה וטענה כי נוסף לתקיפה גם נאנסה, וזה פירושו של "הצעירה התלוננה באיחור", האמור בכותרת.
המקרים שנסקרו כאן מעלים על הדעת אנקדוטה רוסית ישנה מימי סטאלין, המספרת על הדיאלוג הרדיופוני הבא בין מגישה חדשות לבין כתב:
מגיש: "כיצד מת המשורר מיאקובסקי?".
כתב: "הוא התאבד".
מגיש: "באמת? ומה היו מלותיו האחרונות?".
כתב: "חברים, אל תירו!".
נראה כי המשורר מיאקובסקי שב ו"מתאבד" אצלנו בשנים האחרונות בטיפול התקשורתי בפסקי דין הנוגעים לעבירות מין ולעבירות אלימות במשפחה, וחבל. לתקשורת תפקיד מרכזי בביקורת על הפסיקה, ובכלל זה פסקי דין המקילים יתר על המידה, אך עליה למלא את תפקידה ביתר אחריות ואמינות.
אביאל לינדר הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית
גיליון 5, ספטמבר 1996
תגובה: האידיאולוגיה המשפחתית פוגעת
1. הטענה שהדיווחים העיתונאיים מוטים ולוקים בחוסר אובייקטיביות אינה חדשה. חוקרים רבים טוענים כי הדיווחים בכלי התקשורת בכל הקשור לפשע, ובמיוחד כלפי נשים, מלווים בתיאורים ובפרשנות סובייקטיבית.
2. כותב המאמר ("שורת הדין", "העין השביעית" מס' 5) מגדיר את הכנסת היד מתחת לחולצת המתלוננת והנגיעה בחזה כמעשה חמור, אך לא נורא. כל פלישה לגוף האשה, שלא כדין, הוא מעשה נורא ולא רק מעשה חמור. כך, כפי הנראה, חשבה גם הנשואה בת ה-24 (הקורבן) שהתלוננה ותבעה את העבריין ועמדה בכל הליכי המשפט. בעניין זה ראוי לציין, שאחוז המתלוננות בעבירות אלה הוא זעום, ובין הסיבות האחרות לתופעה של דיווח נמוך יש להזכיר את הליכי המשפט (הקשים ביותר מבחינת האשה), שאותם חייבת המתלוננת לעבור. שהמעשה הוא מעבר לחמור חשב, ככל הנראה, גם השופט, והראיה - גזר הדין (שנתיים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי); וזאת למרות עברו הנקי של הנאשם, העדויות והמסמכים שהוצגו לגבי אישיותו וכיוצא באלה (תיאור מפורט של העבריין מצוי בכתבה).
3. בתחילת הכתבה, בתיאור המקרה של בעל שהכה את אשתו, מבחין הכותב בין מעשה חד-פעמי לבין התנהגות חוזרת. הבחנה כזו היא בעייתית כשמדובר בעבירות אלימות במשפחה, שהרי מר לינדר קובע בעצמו שהטיפול המשפטי הראוי בעבירות אלה שונה מהטיפול בעבירות אלימות אחרות. לדעתנו, הפגיעה בנשים ובילדים (שאליהם הוא מתייחס בהמשך) בידי הבעל/האב היא נוראה ואיומה בפני עצמה גם אם היא חד-פעמית - ואת העתיד מי יחזה? הרי מר לינדר בעצמו טוען שהתא המשפחתי חשוב ביותר, ועבירת אלימות במשפחה אינה כדין עבירות אלימות אחרות. אי לכך, גם אם העבירה חד-פעמית היא מיוחדת במינה.
4. למה מתכוון הכותב בהבחנה שהוא מביא בין תא משפחתי בר-קיום לבין תא משפחתי מתפורר? האם בתא משפחתי מתפורר יחמיר השופט עם הגבר המכה, ואילו בתא משפחתי בר-קיום הוא יקל עמו? שליטה של גבר באשתו באמצעות אלימות אינה מתקבלת על הדעת בכל תא משפחתי.
5. ואם במשפחה עסקינן, מציין המחבר כי ההתייחסות המשפטית לאלימות נגד נשים שונה מעבירות אלימות אחרות, וכי הענשת העבריין (הבעל או האב המכה) יכולה לפגוע בפרנסת המשפחה וליצור נטל כלכלי על האם, נזק לילדים - ולעתים אף לגרום להרס התא המשפחתי. חשוב לזכור כי מציאות זו היא אחת הסיבות העיקריות לכך שבמשך שנים לא התלוננו נשים רבות נגד בעליהן וספגו אלימות ברמות שונות, כדי לא לפגוע ב"תא המשפחתי". הן שילמו מחיר יקר של השפלה, סבל ומכאוב, כדי שפרנסת המשפחה לא תיפול עליהן ולילדים יהיה אב - אפילו אב מכה.
בהזדמנות זו ברצוננו לציין, כחוקרות העוסקות בנושאים הקשורים לנשים ולמערכת אכיפת החוק, שהשיח הציבורי בישראל לא דן בהנחות החברתיות העומדות מאחורי השפיטה בנושאים של אלימות כלפי נשים. למשל: האם פסקי הדין המקלים עם גברים לא נועדו לשמר את התא המשפחתי גם במחיר קורבנותם של נשים וילדים? מחקרים רבים מורים שהאידיאולוגיה המשפחתית, הרואה את המשפחה כערך יסוד חברתי מרכזי, פוגעת בעצמאותם, בזכויותיהם ובגופם של נשים וילדים (לינדה גורדון, דורותי צאן, אדוארדס ואחרים). או, למשל, השאלה בדבר השימוש שעושה מערכת הפיקוח/השפיטה במונחים של מחלה, פאתולוגיה, ליקוי גופני (הקרוי, לעתים, תהליך של מדיקליזציה) לגבי עבריין הפועל נגד קורבן שהוא אשה או ילד; ולחילופין, התפקיד שיש למערכת הפיקוח/השפיטה בתהליך הנרמול של הגבר האלים, כלומר גיוס טיעונים המציגים את העבריין (בעיקר זה החד-פעמי) כאזרח מועיל המשרת בצבא ומפרנס את משפחתו, בתור נימוקים המקלים על חומרת המעשה.
ד"ר מימי אייזנשטדט וד"ר עודדה שטיינברג, ירושלים
גיליון 6, נובמבר 1996