ב-30 באפריל הופיעה ב"הארץ" מודעת ענק שעליה חתמו 26 אנשי רוח המזוהים עם הימין ועם השמאל. הם קראו לעיתונאים "למתוח קו ברור בין זכותם להביע את עמדתם כפובליציסטים לבין תפקידם כעורכי חדשות וכמראיינים". המודעה עוררה הדים. כמה מחותמיה רואיינו בתוכניות האקטואליה והסבירו שם מדוע הם סבורים שכלי התקשורת אינם מאוזנים. שלושה ימים אחר-כך פורסמה המודעה פעם נוספת, ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", הפעם על עמוד שלם.
לכאורה, היתה זו קריאה תמימה של 28 אינטלקטואלים שחשו שהתקשורת אינה מאוזנת. אלא שבבדיקה מעמיקה יותר מתברר כי כמספר החותמים כך מספר הדעות. כמעט כל אחד ראה במודעה שעליה הוחתם משהו אחר. מרביתם שלמים עם חתימתם, ומיעוטם מרגישים מרומים וחשים שהשתמשו בשמם לצורך מניפולציה פוליטית. כמעט איש מהם לא הצליח להביא דוגמאות לכך שהתקשורת אינה מאוזנת, ורובם הסתמכו על "תחושת בטן חזקה".
מי שחשב שהיתה זו מניפולציה קיבל חיזוק מסוים במודעת ענק נוספת, שפורסמה ב"הארץ" שלושה שבועות אחר-כך, ביום חמישי, ה-23 במאי, מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת, עמותה המזוהה עם חוגי המתנחלים. "סכנה, תקשורת מגויסת", נאמר בכותרת, וכראיה לכך שהתקשורת מגויסת הובאה גם העצומה של אנשי הרוח והסופרים. בתחתית המודעה נקרא הציבור "לעצור את הפגיעה בתקשורת ובדמוקרטיה הישראלית".
ניסינו לבדוק כיצד נולדה המודעה, איך הוחלט מי יחתום עליה, מדוע פורסמה תחילה ב"הארץ" ויומיים אחר-כך גם בשני הצהרונים, מי מימן אותה, ואם אכן היתה זו מניפולציה פוליטית. הבדיקה נערכה לפני יום הבחירות.
יוזם המודעה היה ד"ר יובל שטייניץ מאוניברסיטת חיפה, בעבר איש שלום-עכשיו ובבחירות האחרונות תומך של בנימין נתניהו. חודש וחצי קודם לכן פירסם ב"מעריב" מאמר שטען כי התקשורת עושה לנתניהו רצח אופי דומה לזה שעשו לשמעון פרס לפני 15 שנה.
את התחושה שהתקשורת אינה מאוזנת החל שטייניץ לפתח כשיצחק רבין ושמעון פרס קיבלו את פרס נובל לשלום ונסעו לאוסלו עם 200 מוזמנים על חשבון המדינה. "זכרתי את הביקורת המוצדקת שנמתחה על מנחם בגין, שלקח איתו 30 מוזמנים", מסביר שטייניץ, "ולא ראיתי ביקורת בהיקף דומה על השניים. יש לי עוד הרבה מאוד דוגמאות, זה הקפיץ אותי, למשל, כשעמוס שוקן, המו"ל של 'הארץ', אמר ברדיו שבסך-הכל המדיניות הכללית של 'הארץ' היתה 'לפרגן או לתמוך בממשלה ובמהלכי השלום שלה'. חשתי שהמדיניות ששוקן דיבר עליה לא היתה רק במאמרים, אלא גם בדיווחים החדשותיים.
"דוגמה נוספת: אחרי רצח רבין פורסמה באחד המקומונים 'רשימת כל ההסתות מאל"ף ועד ת"ו'. בין שאר ה'הסתות' שהוזכרו שם היו גם ציטוטים של בנימין נתניהו שאמר 'הממשלה מוליכה לאסון', או 'הסכם אוסלו יוצר ערי מקלט למחבלים בגדה'. זו היתה אמירה לגיטימית, ולכן היתה זו דווקא התקשורת שהסיתה נגד נתניהו.
"ועוד דוגמה: בתקופת מבצע ענבי זעם שמעתי שדרנית בגלי-צה"ל מצטטת את פרס ונתניהו. על דבריו של פרס היא אמרה: 'ראש הממשלה נשמע נחרץ ובטוח בעמדתו'. על דבריו של ביבי היא אמרה: 'ראש הליכוד לא הצליח לפזר את הערפל מעל עמדותיו'. כשז'רגון חוזר הרבה פעמים, ובדרך כלל לכיוון אחד, יש תחושה שהתקשורת מנסה להטות בכיוון לא הוגן".
שטייניץ מספר כי שוחח על תחושותיו עם חברים, ואלה אמרו לו שאם ינסח מכתב גלוי לתקשורת ונוסחו ייראה להם, הם יצרפו את חתימתם. הוא פנה לאנשי רוח שונים, שאת חלקם הכיר מפעילותו בשמאל, אחרים הכיר מהאקדמיה, וליתרם פנה בהמלצת פרופ' גבריאל מוקד.
"אמרתי לעצמי, הוא משחזר, "שאם לא אמצא מימון למודעה, אפרסם את זה כמכתב למערכת. אבל אז דיברתי עם אחד החותמים, פרופ' עזרה זוהר, שאמר שהוא ינסה להשיג מימון מגורם פרטי. מאחר שזוהר מזוהה עם הימין, יש סיכוי טוב שהתורם קרוב לימין, אבל זוהר לא רצה להגיד לי מי זה. הוא רק הבטיח לי שלא מדובר בגורם מפלגתי.
"עזרה זוהר צילצל אחרי הפרסום ב'הארץ' ואמר שיש לו מממן גם לפרסום ב'מעריב' וב'ידיעות'. הסכמתי, אבל הופתעתי כשגיליתי שזה הודפס על עמוד שלם. לא חשבתי שהגודל משרת את המטרה".
לא שאלת את עצמך מנין השיג זוהר תורם למודעה יקרה בשני הצהרונים?
"לא. בכלל, נוצרה אצלי תחושה קשה שבמקום לעסוק בתוכן, מעדיפים אנשי התקשורת להיתפס לשאלת המימון ועושים דיסקרדיטציה למכתב. השאלה המרכזית שעמדה בפני החותמים היתה תוכן המכתב, ולא מי יכסה את עלותו".
בעקבות דבריו של שטייניץ פנינו לכל שאר החותמים כדי להבין את מניעיהם. דבריהם מובאים כאן לפי סדר חתימתם, למעט הסופרים יצחק אורפז ואורציון ברתנא, שלא היו מעוניינים להגיב.
▪ ▪ ▪
"אני אהיה עצוב מאוד אם אתעורר ב-30 במאי ואגלה שיש לי ממשלת ליכוד", אומר אבשלום אליצור, פיזיקאי ומרצה לפילוסופיה של המדע. "אבל אני לא רוצה לחיות במדינה שבה רוב כלי התקשורת מבטאים את דעתי. אני רוצה לחרוק שיניים כשאני קורא כתבות שמהללות את ביבי. יש לי תחושה חזקה שהתקשורת עוינת את נתניהו. נמאס לי לשמוע שהאיש הזה 'יפה אבל לא אמין'. אני מודע לזה שאני מסתכן, משום שאני מסתמך על התרשמות סובייקטיבית. לא הכנסתי למחשב את מספר הפעמים שראיתי התייחסות לפרס או לביבי".
אתה לא מוטרד מזה שאין לך דוגמה ספציפית?
"מה הברירה? שאני אתעלם מהתחושות שלי?".
▪ ▪ ▪
"כבר 15 שנה שאני חי בתחושה שיש הטיה בכל התקשורת לרעת הליכוד, תחילה בשלטון ואחר-כך באופוזיציה", מסכם הסופר אהרון אמיר. "אני לא חושד בכוונות רעות, אלא מסביר זאת בכך שאנשים גדלו בתנועות נוער ובחממות מסוימות, וזה קומם אותם שהם כבר לא אדוני הארץ, כפי הרגשתם משנים-שנימה.
"התוצאה בשטח היא שנחסם כל ניסיון להבקיע את החומה המונעת פרסומים של אמיתות, שדומה כי הן עלולות לשרת את אינטרס הליכוד, ביחס לערפאת, למשל. כל זמן שאנשים לא הביאו עוד הוכחה ועוד קלטת עם הכרזותיו הקיצוניות, ואפשר היה לדבר על הקונטקסט שבו צריך להבין את ערפאת, העיתונאים, באופן ייצרי, סירבו לראות נכוחה".
▪ ▪ ▪
"זה המקום האחרון חוץ מסין שיש בו טלוויזיה בולשביקית", טוען פרופ' יוסף בן-שלמה מאוניברסיטת תל-אביב. "זה מרתיח את דמי, כשאני רואה איך עושים הכל כדי לתמוך בעמדה של הממשלה".
למשל?
"למשל, בתוכנית 'שטח הפקר' בערוץ 1 ריאיין רם עברון את פרופ' אלישע באב"ד, בעקבות מחקר שעשה על שפת הגוף של דן שילון. באבד הוכיח חד-משמעית ששילון תוקפני הרבה יותר כשהוא מראיין את ביבי נתניהו. למרות זאת, כשרם עברון סיים את הראיון הוא שאל את באבד 'אתה איש ליכוד, נכון?'. זה היה חמור מאוד בעיני, שסוגרים כך דיון רציני. אני רוצה לראות שהוא היה מעז לשאול שאלה כזו חוקר שתומך בעבודה".
▪ ▪ ▪
"לא פעם ראיתי מדבקות על שמשת מכונית: 'העם נגד תקשורת עוינת'. זו הכללה טיפשית ומרגיזה, אך הנושא מטריד אותי", מסביר הסופר חיים גורי את חתימתו על המודעה. "ישנה תחושה מצטברת משכבות שונות שהתקשורת נגדן".
ומה אתה מרגיש?
"שהדיווח בעיתונות, ברדיו או בטלוויזיה הוא לא תמיד פייר-פליי; שהתקשורת נתפסת לפעמים כחד-צדדית ואינה שומרת על הפרדה ברורה בין דיווח להתייחסות. יש החשים שהתקשורת אינה מביאה אותם בחשבון. ויש הזוכרים כיצד חשו שדרים ועיתונאים מטובי כתבינו בימי שלטון הליכוד, כאשר כמה מן המעולים שבהם נדחו או הוקפאו או הורחקו".
"זה לא כבר ראיתי ב'פופוליטיקה' איך ריאיינו את נתניהו – שאינני מהתומכים בו. הם שיסעו אותו ללא הרף. לפעמים התקבל הרושם שהם אינם מעוניינים כל כך בדברי תשובתו. לעומת זה, ריאיינו את פרס מתוך לויאליות גמורה, כמעט חברית. המראיינים לא הציגו לו שאלות קשות שכל עיתונאי רציני היה שואל, בעיקר ערב מערכת בחירות".
▪ ▪ ▪
"נכון שהמודעה היתה הכללה, ומובן שיש גם מקרים אחרים", מודה הפרופ' לפילוסופיה יהודה גלמן, "אבל חשבתי שכדאי לכתוב בצורה כזו כדי למשוך תשומת לב, וזה אכן משך".
ולדעתך התקשורת מאוזנת?
"ראיתי את הראיונות של דן שילון עם שמעון פרס וביבי נתניהו, והיה לי רושם סובייקטיבי שזה לא היה מאוזן. אחר-כך קראתי את המחקר של פרופ' באבד, וזה נתן לי אישור מחקרי אובייקטיבי לתחושת לבי. כל היתר זה ראיות אנקדוטליות, כמו מלות קישור של גנאי וזלזול מצד קריינים ומראיינים.
"כשחתמתי על המודעה, חשבתי גם על זה שיש לפעמים בתקשורת סוג של ספורט לזלזל בדתיים או ללגלג עליהם. גם כאן, חלק מהדברים נעשים בניואנסים. היה לי חשוב שזה לא יהיה קטרוג פוליטי לשמו, ולכן חתמתי רק כשהתברר לי שזו רשימה מאוזנת של אנשים מכובדים והגונים, שאינם דווקא בימין".
▪ ▪ ▪
"התנהגות העיתונות מזכירה לי את ה'פראבדה' וה'איזווסטיה'", קובע פרופ' עזרה זהר, חוקר בכיר במכון הלר שבבית החולים תל השומר והאיש שהשיג את המימון למודעות. "למשל במבצע ענבי זעם: כישלון גדול מזה אני לא זוכר – קריית-שמונה נהרסה במשך 16 ימים, ואני לא בטוח שנהרגו בכלל אנשי חיזבאללה. התמונה שנראתה בכלי התקשורת היתה כאילו זו הצלחה".
זוהר אומר שחתם על העצומה לא בגלל הנזק למחנה הימין, שבו הוא תומך, אלא מפני הסכנה המוחשית לדמוקרטיה. "התקשורת מונעת מהאזרחים ליצור לעצמם דעה שתהיה על בסיס כל העובדות".
מנין השגת את המימון למודעה?
"אני לא נוהג לגלות את מקורותי. מה שאני יכול לומר זה שלא מדובר בכסף מפלגתי".
▪ ▪ ▪
"בעיני זו שטות לספור את הופעותיהם של אנשי אופוזיציה מול קואליציה באמצעי התקשורת", אומר ד"ר יוסי זיו ממכללת וינגייט. "'תקשורת הוגנת' בעיני זו תקשורת שמשמיעה את כל הדעות. ובעיני, התקשורת מקפחת מגזרים שלמים באוכלוסייה. למשל, לא מראיינים כמעט בכלל ערבים.
"אני מרגיש קצת מרומה, משום שהיום (יום חמישי, 23 במאי) אני רואה מודעה ב'הארץ' של 'האגודה לזכות הציבור לדעת', שהיא גוף ימני מובהק. המודעה מצטטת בצורה מעוותת את הקריאה שלנו ומשתמשת בה כראיה לכך שהתקשורת אינה הוגנת. לי יש הרגשה שאותה עמותה היא זו שבעצם מימנה גם את פרסום המודעה שלנו, כך שהם לא היו הגונים וניצלו תמימות של כמה מהחותמים".
▪ ▪ ▪
"זה היה יותר בגדר של הקדמת תרופה למכה", מסביר את חתימתו ד"ר רפי כהן-אלמגור מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. "חשבתי שדווקא לפני מערכת בחירות שעשויה להיות מלוכלכת, ראוי להתריע מראש מפני יתר יצרים, שלהוב והסתה". תמונה הוגנת, הוא מבהיר, אינה תמונה מאוזנת, ואין לצפות מהתקשורת שתחלק את הזמן בין ימין לשמאל באופן שווה לחלוטין.
כהן-אלמגור מספר כי הופתע מאוד מכך שהמודעה פורסמה גם בצהרונים.
▪ ▪ ▪
"קצת כעסתי על יובל", מודה ד"ר רותי לורנד, מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. "זו היתה המודעה הכי גדולה שראיתי בחיים שלי, ואני מוכרחה להודות שהיה לזה אפקט קצת מהמם. לו זה היה קטן זה היה משדר משהו של תום לב, שלא היה מעורר חשדות והיה יותר אמין. כמו שזה הופיע, זה באמת נתן הרגשה לא נוחה".
ומה מפריע לך בתקשורת?
"לי נראה חשוב שתהיה מערכת בחירות מכובדת, ולא ראיתי במודעה תמיכה בצד זה או אחר. היה לי רושם כללי שיש חוסר איזון ביחס למועמדים ולמפלגות. לא עשיתי מחקר, אבל שוחחתי עם אנשים שקיבלו רושם זהה".
יש לך דוגמה?
"למשל בראיון עם פרס וביבי ב'פופוליטיקה': אותם מראיינים ישבו בפני פרס – שאני, אגב, תומכת בו – כתלמידים לפני מורה, והכל היה מעורר כבוד. בראיון עם ביבי היתה אווירה של שוק".
▪ ▪ ▪
"אין לי דוגמה קונקרטית לחוסר איזון", מבהיר פרופ' ברכיהו ליפשיץ מהאוניברסיטה העברית. "זו היתה תחושה רחבה וכללית שלי, שיש יתר העדפה לטובת עמדה אחת. קראתי גם מחקר של 'האגודה לזכות הציבור לדעת' בקשר לראיונות עם פרס ונתניהו, וזה התאים לתחושותי".
לא מפריע לך לחתום על מודעה כזו רק על סמך תחושות?
"יש כל מיני דברים שאתה לא עושה עליהם מחקר מדעי ולא בוחן באופן סטטיסטי, ובכל זאת אתה חש כך. התקשורת אמורה מעצם טבעה ליצור אצל הקורא התרשמות כללית, ואם בתור צרכן תקשורת זו ההתרשמות שאני מקבל, זה מספיק".
▪ ▪ ▪
"אין איזון בתקשורת, זה ברור", קובע הסופר אהרן מגד. "ועכשיו, לקראת הבחירות, היה מאוד דרוש האיזון הזה. נכון, אין 'מאפיה שמאלנית', אבל עובדה שרוב האנשים שעוסקים בתקשורת הם בעלי דעות שמאליות, ולצערי זה משתקף. כששטייניץ התקשר אלי, זכרתי כל מיני דברים שראיתי בטלוויזיה והדהימו אותי, ולכן הסכמתי לחתום".
אתה יכול לתת דוגמה ספציפית?
"אני לא זוכר כרגע, אבל זו היתה התחושה הכללית".
▪ ▪ ▪
פרופ' גבריאל מוקד היה מהראשונים שאליהם פנה שטייניץ. "יש לי הרגשה לא נוחה מהנטייה המכרעת של המדיה לפנות לכיוון שמאל-מרכז", הוא אומר. "אני איש שמאל-מרכז, וגם אם הכל היה מבטא את דעתי, לא היה לי נוח עם זה". מוקד אינו מאשים אף אחד, "אבל משתלטת תחושה של האחדה במדיה, והייתי שמח אם בין אנשי המדיה היה גם איש ימין".
מוקד מבחין בין התקשורת האלקטרונית לבין העיתונות המודפסת. הוא תוקף את "הסינדרום השוקניסט", השולט לדבריו ב"הארץ" ובמקומונים, "סינדרום המורכב מכ-200 נותני טון שעסוקים בדקונסטרוקציה אנטי-ישראלית. התחושה שלי היא שההצגה מכורה, ואני לא מוכן לקבל את זה כתבשיל רוחני מנחה".
▪ ▪ ▪
"כשהקריאו לי את המודעה, לא היה לי שמץ של ספק שמדובר באמת צרופה", מספר פרופ' עמי מעייני מהחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. "הם כולם שם מתנשאים, ההגשה שלהם לא אובייקטיבית, וכשהם מראיינים איש ימין אין להם סובלנות וסבלנות".
יש לך דוגמה?
"הדוגמה הקלאסית היא איך הזיזו בקול-ישראל את הראיון עם בנימין נתניהו בערב יום העצמאות לשעה שאיש לא מאזין בה. הם עשו את זה רק בלחצו של ראש הממשלה, למרות שמלכתחילה הם רצו לשדר את הראיון צמוד לראיון עם פרס".
▪ ▪ ▪
"אני מזוהה מספיק עם מחנה שלום כדי שאוכל לחתום על עצומה כזו", אומר המשורר יהודה עמיחי. "החתימה היתה עניין עקרוני, ולא באה כעקבות איזה מקרה שהייתי עד לו. מה שחשוב זה שהתקשורת תבדיל בין עובדה לפרשנות. באותה מידה הטענה היא גם כלפי הליכוד, שלוקח כל פיגוע ומאשים מיד את הממשלה".
ולך יש טענות כלפי התקשורת?
"בוודאי לא בתחום זה. הטענות שלי הן בתחום הספרות, הנשלטת בידי היחצנות. ספרו של ס' יזהר, למשל, קיבל הרבה פחות ביקורות ממה שהיה צריך לקבל, בעוד שהרבה כתבלבים, שכותבים כל שבוע ספר אחר, מקבלים תמונת שער. אבל זה, אני מודה, לא קשור לעניין".
▪ ▪ ▪
"לא חשתי, וגם עכשיו איני חש, בבעיה באיזון בתקשורת", אומר פרופ' גבי סלומון מאוניברסיטת חיפה. "רציתי למנוע אירוע כזה מראש. חשבתי שנכון לומר לאנשי התקשורת, 'היי תמשיכו לשמור על איזון, ודעו שעינינו פקוחות'".
ולדעתך מטרה זו היתה זהה למטרתם של מארגני העצומה?
"החשד שיש פה מניעים נוספים עלה גם בלבי. אבל אלה מניעים שנתבררו לי כאפשריים רק לאחר מעשה. גם עכשיו אין דרך לוודא או להוכיח את זה. זה גם לא כל כך משנה, כי מה שהופיע בציבור היה המודעה ולא המניעים".
▪ ▪ ▪
"ייתכן שהייתי מנסח כמה מלים אחרת", אומר הסופר ס' יזהר, "אבל באופן כללי אני מסכים עם תוכן המודעה. אני חושב שאנשי התקשורת לוקחים לעצמם יותר מדי סמכות ומתנהגים לפעמים בצורה גסת רוח ובלתי נסבלת. לא פעם אני רואה מראיין שחושב שהוא 'שופט כל הארץ', ונדמה לו שהוא יכול להתנשא על המרואיין. בתקופת בחירות העיתונאים צריכים לנהוג באיפוק רב, ולכן הסכמתי לחתום על המודעה".
▪ ▪ ▪
"התקשורת נמצאת בצד אחד", קובעת המתרגמת והמסאית מיה קגנסקיה. "רואים את זה בפרשנות, בטון ובאינטונציה. אני חושבת שיש גם סלקציה במידע. אני עוקבת אחרי כמה ערוצים, ולפעמים אני יודעת מה קורה בארץ ממה שאני שומעת מערוצים אחרים".
עד כדי כך?
"כן, למשל כשיש פיגועים קטנים בדרכים בשטחים. כשלא מדובר בטרור המוני אלא בדברים קטנים, בכלל לא שומעים על זה בתקשורת. או, למשל, בפיגוע הדריסה בצומת הגבעה הצרפתית: המשטרה עוד לא ידעה אם זה פיגוע או תאונת דרכים, אבל אני זוכרת כמו היום איך בטלוויזיה אמרו 'המחשבה שזה פיגוע היא פרנויה שלנו'".
▪ ▪ ▪
"אני יהודי דתי שמתפלל כל בוקר שפרס יזכה בבחירות, אבל אני רוצה שהוא יזכה באופן הוגן", אומר פרופ' מנחם קלנר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. "אני קורא כל בוקר את 'הארץ' ומזדהה עם הקו הברור של העיתון. אבל בעיני זה מסוכן, כשאין הפרדה ברורה והקו של העיתון משתקף גם ב'ניוז' ולא רק ב'ויוז'.
"גם בטלוויזיה, כך אני מתרשם, המצב דומה. ראיתי למשל כשדן שילון אירח את נתניהו ופרס. אין כל ספק שבשפת הגוף שלו הוא כיבד את פרס יותר. זה זעק לשמים. לא הייתי צריך לקרוא את כל המאמרים על זה כדי להרגיש כך".
▪ ▪ ▪
"לא עשיתי חקירה סטטיסטית, אבל נוצרה הרגשה שיש בתקשורת העדפה של עמדות הממשלה", מסביר ד"ר יחיאל קמחי מאוניברסיטת חיפה. "גם באמצעות מתן במה מועדפת לנציגי הממשלה, ולפעמים גם בידי הכתבים עצמם, שפשוט ייצגו את עמדת הממשלה.
"לדוגמה, כשמדווחים בחדשות שראש הממשלה אומר שלאירן יש אינטרס לבצע פיגועים כדי לעצור את תהליך השלום באמצעות החלפת השלטון – התקשורת היתה צריכה לתת לליכוד או לנתניהו אפשרות להגיב על הטענה המרושעת הזו, וזה לא נעשה".
▪ ▪ ▪
המשוררת דליה רביקוביץ חתמה על העצומה ממניעים שונים לגמרי. היא אינה רואה במצב התקשורת סכנה לדמוקרטיה, אלא לתרבות. רביקוביץ מרגישה שהתקשורת מטפלת בדברים רבים מאוד בצורה אלימה ולא הוגנת. "כשאומרים 'התקשורת אשמה', ישר נזעקים כולם להגן עליה. אני מעזה להגיד שהתקשורת כן אשמה".
במה?
"למשל, ה'יומן' של ערוץ 1 עשה כתבה על זקנים באילת, והציג רק זקנים נלעגים, כאילו שאין זקנים אינטליגנטים. זו אמנם לא סכנה לדמוקרטיה, אבל זו סכנה לתרבות".
הדגש במודעה היה על הצורך באיזון פוליטי.
"אני לא חושבת שהתקשורת פועלת בשירות של מישהו, אבל חלק מההפקרות הוא משוא הפנים. למשל בתוכנית 'פופוליטיקה', כשריאיינו את שני המתמודדים, ראינו את פרס זוכה לכבוד מלכים, ועל ביבי התנפלו כעדת כלבים". רביקוביץ אינה מרוצה לגמרי מהמודעה. "כששטייניץ הקריא לי את המודעה בטלפון לא קלטתי את המשמעות. אחר-כך התברר לי שזה היה תמרון בשביל לנגח את העבודה ולהוסיף נקודות לנתניהו. אני גם לא שיערתי שזו תהיה מודעה בגודל כזה – בדרך כלל אני חותמת על מודעות הרבה יותר קטנות".
▪ ▪ ▪
"נראה לי שהעיתונאים מביעים את משאלות לבם על המסך", אומרת הסופרת גלילה רון-פדר-עמית. "כשהפער בסקרים בין פרס לביבי גדל, מכריזים על זה בקריאות הידד. יש לי תחושה שכשמראיינים אנשי ימין עושים זה בעוינות ובאגרסיביות, וכשמראיינים אנשי שמאל הרבה פחות עוקצים ומפריעים. מאחר שהמכתב נוסח ונגע בדברים שאני מרגישה, הסכמתי לחתום".
▪ ▪ ▪
"שטייניץ הקריא לי את נוסח המודעה, והדברים נראו לי נכונים וראויים", מספר פרופ' אליעזר שבייד. "אני חושב שכלי התקשורת ממשיכים בהתמדה – גם אחרי פרסום המכתב – לעסוק בתעמולת בחירות מכוונת וגלויה למען פרס, ואפילו לא מנסים להסתיר את זה.
"העיתונאים חושבים שכלי התקשורת ניתנו בידיהם כדי שהם יאמרו את דעתם על הנבחרים. הם שוכחים שתפקידם הוא רק להעביר אינפורמציה על הבחירות. החוצפה כאן היא כל כך משוועת שזה ממש בלתי נסבל".
יש לך דוגמה?
"זו הצטברות של תחושה. לא רשמתי שום דבר. אילו הייתי יודע שתתקשר, לא היתה שום בעיה לאסוף דוגמאות".
▪ ▪ ▪
"התקשורת בעיני היא תמיד מאוד רדודה, אומר פרופ' שלמה גיורא שוהם מאוניברסיטת תל-אביב, "ובאופן אישי אני נמנע מלהתעסק איתה. אני עוסק בדברים סבוכים, והיא מעצם טבעה מחייבת רדידות. בעיני, מטרת המודעה היתה לקרוא לאובייקטיביות בתקשורת, וזה נראה לי הגיוני".
ההנחה המובלעת במודעה היתה שהתקשורת אינה מאוזנת.
"לא נראה לי שזו היתה ההנחה, ואני לא יודע למה אתה מכניס מלים לפי".
▪ ▪ ▪
כפי שעולה מהשיחות עם החותמים, מניעיהם לא היו שווים. לכאורה, המכנה המשותף היה ביטוי לדאגה ציבורית לדמוקרטיה הישראלית, אך בפועל גם על כך חלוקות הדעות. יש שיראו בפרסום המודעה צעד פוליטי מובהק, שהרי הן יוזם המודעה, יובל שטייניץ, והן המממן, עזרה זהר, הצהירו בפומבי על תמיכתם בנתניהו. שטייניץ אף הופיע בתשדירי התעמולה של הליכוד.
על תוכן המודעה קיימת בין החותמים תמימות דעים, אם כי רובם הסתפקו ב"תחושות בטן" לגבי חוסר האיזון של התקשורת ולא הצליחו להצביע על דוגמאות שיעידו על כך. המימון, המיקום וההיקף של המודעה עוררו מחלוקת בין החותמים. כדי שאפשר יהיה לבחון את טענותיהם, ראוי היה שהקביעות בדבר חוסר איזון יעוגנו בביסוס מחקרי. מצד אחד, ניתן היה לצפות ממי שדורש מהתקשורת לדייק, שידייק גם בטענותיו. מצד שני, צודק יובל שטייניץ באומרו כי קשה להתעלם מתחושה המשותפת לאנשים רבים.
גיליון 3, מאי 1996
ראיה ניצחת
בגליון "העין השביעית" מס' 3 כתב אבי פוזן על שיחות הטלפון שניהל עם חותמי המודעה, שבה דרשו 26 חותמים איזון בתקשורת. מעל לכותרת מובאות שלוש שורות באותיות גדולות, שהעורך ראה אותן כנראה כחשובות ביותר. אולם, הכתוב בהן אינו תואם את העובדות שבמאמר עצמו. מתוך 24 האנשים שמר פוזן דיבר עמם, 15 - כלומר הרוב - לא התקשו כלל להביא דוגמא מוחשית. אחרים ציינו שלו ידעו שיידרשו להביא דוגמא, לא היו מתקשים לעשות כן במהירות.
מכאן שהמשפט המודגש: "...אין להם ראיות ממשיות כמעט כדי לבסס את טענתם, אבל יש להם תחושות", אינו תואם את האמת והוא בדיוק כפי שטענו חותמי המודעה: עיוות המציאות בכיוון הרצוי לכותב, במילים אחרות: דוגמא נוספת לאי-איזון בתקשורת.
עזרה זהר, ירושלים
גיליון 4, יולי 1996