ב-23 במאי יצא "מעריב" בכתבת תחקיר על עברו של בנימין נתניהו. הכתבה הראתה כי למרות שנתניהו טען בראיון לערוץ השני שלא שינה את שמו ל"ניתאי", ישנם מסמכים רשמיים המוכיחים אחרת. אנשי נתניהו זעמו. כעבור חמישה ימים יצא "ידיעות אחרונות" עם ציטוט מהעיתונות הזרה ועם תצלומי מסמכים, המוכיחים כי נתניהו התחתן בארה"ב עם אשתו השנייה עוד לפני שהתגיירה. במטה הליכוד יצאו מהכלים בגין הפרסום.
"תיק ביבי", אומר אדם בכיר במטה ההסברה של העבודה, "הוכן בידינו במטרה לאפשר לבוחר הישראלי לדעת את כל עברו של אחד מהמועמדים לראשות הממשלה. אנחנו דאגנו לתחקיר והפצנו את התיק בקרב עיתונאים. חלקם התעלמו ממנו וביצעו תחקירים ביוזמתם, וחלקם פירסמו את הפרטים כמעט כמו שהעברנו אותם, ללא כל בדיקה נוספת".
אברהם בורג, שהיה האחראי על הקשר עם כלי התקשורת במטה העבודה, הודה בדיעבד בבחירה מגמתית של המידע שהועבר לעיתונים. "היתה לנו החלטה אסטרטגית שהקמפיין יהיה של 'ניוז' ולא של הסברה דרך העיתונים. מרגע שהחלטנו כך, אז ברור שהעיתונות הכתובה והאלקטרונית משחקות תפקיד מכריע במגרש שלנו. שיטת העבודה היתה העברת אינפורמציה על המועמד שלנו ועל מעשיו ודבריו בצורה שוטפת, ובמקביל העברת תיקי תחקיר עסיסיים (על המועמד היריב; ג"ל) כדי שהעיתונאים ישתמשו בהם אם ירצו".
גם בליכוד קראו את המפה ודאגו לספק אינפורמציה "אלטרנטיבית" לכל דורש, לפעמים גם בדיוור ישיר. שלושה שבועות לפני מועד הבחירות פירסם "מעריב" כתבה שהכתירה את אהוד אולמרט בתואר שר הביטחון בממשלת נתניהו. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, פורסם כי דן מרידור מיועד לאותו תפקיד. לכאורה היתה כאן טעות של אחד העיתונים או של שניהם, אך למעשה היתה זו דוגמה מוחשית לניצול הרעב של העיתונות למידע תוך שימוש במניפולציה פשוטה של הבטחת ידיעה בלעדית לכל אחד מהכתבים. מן הסתם נועדו ידיעות אלו בעיקר להרגיע את ציבור הבוחרים, שחששו מפני שר ביטחון כמו יצחק מרדכי, רפאל איתן או אריאל שרון.
גם את שיטת האיתוריות ניצל הליכוד בדרך מיוחדת: לעצרת תמיכה בליכוד, שבה אמור היה נתניהו להשתתף, הגיעו גם מפגיני העבודה. במהלך הערב הידרדרה אחת מה"ליכודיות" (מכוניות מטה ההסברה של הליכוד), ומפגיני העבודה שלחו את ידיהם לעצור אותה כדי שלא תפגע בהם. מאוחר יותר קיבלה כתבת גלי צה"ל, הדס שטייף, שנכחה במקום בזמן האירוע, הודעה באיתורית שדיווחה על תקיפת רכב הסברה של הליכוד בידי מפגיני העבודה. "הייתי המומה. דקות ספורות לפני שהועברה הידיעה שמעתי את אחד האנשים של נתניהו, שהגיעו יחד איתו אל המקום, מעביר הודעה לעיתונות על רכב שהותקף בהרצליה ונהגו נפגע. הוא גם דאג לתדרך את הנהג מה להגיד לעיתונאים שישוחחו איתו. בדקתי את העניין עם מפקד משטרת הרצליה והוא הודה באוזני שלא היו דברים מעולם".
במקרה אחר, משחזרת שטייף, הועברה באיתורית ידיעה לכתבים על פריצה לסניף העבודה ברעננה. היא הגיעה למקום והתברר לה כי מדובר בפריצה לכמה משרדים בקומה שבה שכן מטה העבודה. "בהודעה שקיבלנו דובר גם על גניבה של רשימות תומכי העבודה", מספרת שטייף. "כאשר בדקתי את העניין עם המשטרה, גיליתי שמדובר בגניבת מחשבים פשוטה שכללה גם את הדיסקט שהיה בכונן המחשב. ליד המחשב עמדה ערימת דיסקטים, ומי שהיה מעוניין באמת במידע היה לוקח אותה איתו".
איור: גליה לרך
הכתבים הפוליטיים מסכימים כי היו מניפולציות משני הצדדים. "לכל אורך הדרך אל הבחירות ניסו לעשות לי מניפולציות", מספר ירון דקל, כתב הערוץ הראשון וקול-ישראל. "אמנם במערכת הבחירות הזו זה בהחלט בלט, אך כבר בבחירות 92' ניכרה תופעה של נסיונות לדיסאינפורמציה בעניין חייו האישיים של רבין. הנוסחה שלפיה עבדו בשני הצדדים היתה ונשארה אותה נוסחה: ניצול הרעב לאינפורמציה והמשקל הרב שיש לכל פיסת מידע בתקופה של מערכת בחירות". דקל מספר שהגיעו אליו פניות חוזרות ונשנות לסגת מידיעה ששידר או לשנות את ניתוחיו. במקרה אחד דרשו ממנו אנשי הליכוד לחזור בו מידיעה ששידר ולפיה יוצבו מתנחלים בקלפיות במגזר הערבי. במקרה אחר הגיעה אליו בקשה מלשכת ראש הממשלה לחזור בו מידיעה על תמיכת רבנים בנתניהו.
בסדרה "תעמולה מול מציאות" ששודרה בערוץ 2 נחשפו פרטים שלא היו לרוחן של שתי המפלגות הגדולות. מספר דב גילהר, האחראי על סדרת הכתבות: "הכתבות גררו תגובות היסטריות ונסיונות מיידיים לגרום לנו לא לשדר כתבות שהכינונו. ערב-ערב הייתי מקבל טלפונים מלימור לבנת וממטה ההסברה של העבודה כדי 'לעדכן' אותי בפרטים שבהם לא דייקתי כביכול, או כדי לתת לי חומר רקע נגד הצד השני. איימו עלי שיפסיקו לשתף איתי פעולה בעתיד וניסו תמיד לברר עוד לפני השידור מה אני עומד לשדר".
גילהר ממחיש את דבריו בכמה דוגמאות: "אנשי הליכוד כעסו מאוד על הפרסומים בקשר ליונה שהופיעה בתשדיריהם. אנחנו גילינו שהיונה נקשרה לצורך הצילום, ושידרנו את זה, למרבית כעסם. במקרה אחר מצאנו שהדברים שהליכוד מפרסם בתעמולה כציטוטים של ערפאת מנאומו בקופנהאגן לקוחים מתוך עיתון ימני קיצוני בשם 'דאגן', שאינו בדיוק מקור אינפורמציה אמין. הם היו חוזרים אלינו עם עובדות קונקרטיות שלדבריהם היו שונות מהעובדות שבידינו. צוות התגובות שלהם עבד ללא הרף. גם ממפלגת העבודה ומלשכתו של שמעון פרס פנו אלינו לא פעם. במקרה אחד, זה היה אחרי ששידרנו שפרס טעה כשדיבר על פערים חברתיים שהצטמצמו בזכות מפלגת העבודה. במקרה אחד בדקנו את דבריו של שוחט בתשדירי התעמולה ומצאנו כי בעוד הוא דיבר על ירידת האינפלציה בשנות שלטון העבודה, האינפלציה לא ירדה בשיעורים שעליהם דיבר. אנשי העבודה טענו שאנו מסבים להם נזק וביקשו שנפסיק לשדר את החומר. בסופו של דבר הם קיבלו את רוח הדברים והבינו שאנחנו מתייחסים באופן שווה לכל המפלגות".
שדר בכיר בערוץ השני מספר ששני המטות חתרו לסנן לכלי התקשורת מידע שלא נכלל מסיבות שונות בתשדירי התעמולה שלהם. "בשני המטות הדליפו מה שרצו שידלוף, כמו תוכניותיו של נתניהו לגבי ממשלת אחדות או הסכמים שעשה פרס עם גורמים במחנה הדתי", הוא מספר. ההבדל הוא שבליכוד היו מגיבים מיידית ובשצף קצף על כל אינפורמציה ששודרה ונראתה להם לא נכונה, ואילו מטה העבודה, שראה את הסקרים שניבאו לו ניצחון, עסק פחות בעבודת הדוברות ובנה על סיקור עבודתו של פרס כראש ממשלה.
בד בבד עם הנסיונות לתמרן את התקשורת בדרכים לגיטימיות יותר ולגיטימיות פחות, הקפידו ראשי מטות ההסברה ודוברים אחרים משני הצדדים להתלונן על חוסר איזון מוחלט בתקשורת. לעתים נראו תלונות אלו כחלק מטקטיקה מסודרת שנועדה ליצור רגשות אשם אצל העיתונאים והשדרים כדי להטותם לצד המפלגות. אומר מוטי מורל, פרסומאי הליכוד: "התקשורת היתה חסומה נגדנו כמעט לחלוטין. היתה התגייסות חסרת בושה לטובת מפלגת העבודה בצורה בוטה. התייחסו לכל דבר שהעברנו לתקשורת כאל לא אמין, ולעומת זה פירסמו כל מלה שהעביר הצד השני". מוסיף איל ארד, איש יחסי הציבור של נתניהו: "כל מידע שנראה כמשרת את הליכוד נחסם לחלוטין מהגעה אל התקשורת. נראה היה שהעיתונות מעדיפה את זכות השמאל לקבל שירותים יותר מאשר את זכות הציבור לדעת את העובדות. לא היה איזון נקודתי, כמחויב בחוק, בכלי התקשורת האלקטרוניים. ידיעות שגויות בכוונה תחילה שודרו ברדיו ולא הורדו עד ששלחנו מכתב מעורך-דין אל מנהל רשות השידור".
ידיעה אחת כזו שאכן שודרה היתה בעניין הירי בהרצליה. כתבת הרדיו ענת פלג דיווחה כי מפלגת הליכוד מממנת את ההגנה על היורה, ואילו בליכוד טענו שההגנה ממומנת בידי מעסיקו של היורה. רק לאחר איום בתביעה משפטית הפסיק קול-ישראל לשדר את הידיעה ואף פירסם התנצלות.
"כל מה שניסינו לעשות הוא לדאוג שהציבור יידע לבחון את השלטון שהוא בוחר בעזרת עובדות. לא ניסינו להפעיל לחץ על כלי התקשורת כדי למנוע פרסומים או לעודד פרסומים אחרים. מרבית הפרסומים שבכל זאת היו לצדנו פורסמו ביוזמת העיתונאים ולא ביוזמתנו", טוען איל ארד.
גם לימור לבנת, שהיתה אחראית על מסע ההסברה של הליכוד, טענה שרשות השידור והערוץ השני נהגו בחוסר איזון בסיקור שתי המפלגות הגדולות. "הכיסוי התקשורתי לעימות פרס-נתניהו היה לא מאוזן ולא פורסמו סקרים שמראים כי נתניהו היה טוב יותר בעימות", אמרה לבנת לנדב שרגאי ("הארץ", 4.6.1996). "גם במקרים אחרים, בעיצומם של ימי הבחירות, רואיינו אישים מרכזיים מהעבודה ללא אף מרואיין מהליכוד. דיברתי על כך עם יאיר שטרן ועם מוטי קירשנבאום. הם אמרו לי שאני צודקת, אבל מה אפשר לעשות".
לעומתם אומר יורם דורי, דובר מפלגת העבודה: "הטרור שעשו ראשי הליכוד נגד מנהלי הרדיו והטלוויזיה העביר אותם כנראה על דעתם. כלי התקשורת ניסו כתוצאה מכך להוכיח שהם קדושים יותר מהאפיפיור, ולכן הרגשנו חוסר איזון משווע לרעתנו. בכלי התקשורת לא שידרו תגובות שהעברנו בטענה שזו תעמולת בחירות. אנחנו לא נכנסנו ללחץ כמו אנשי הליכוד ולא איימנו על אף אחד כדי שיפרסמו אותנו. כל הפרסומים שפורסמו, כמו הביוגרפיה של נתניהו, היו בכלל ביוזמתם של העיתונאים, אנחנו לא סייענו לאף אחד. זכור לי מקרה של פנייה מעיתונאי ידוע ומכובד שביקש מאיתנו לעזור לו להכין כתבה כזו. מובן שלא עזרנו לו". גרסתו של דורי סותרת את דבריהם של אברהם בורג ושל מקור נוסף במטה העבודה שהודו בפירוש שהעבירו תיקי תחקיר על נתניהו לידי כמה עיתונאים.
עיתונאים ושדרים היו חשופים, בתקופת מערכת הבחירות, לפניות וללחצים יומיומיים מצד מטותיהן של שתי המפלגות הגדולות. יואב לימור, שחשף ב"מעריב" את פרשת שינוי שמו של בנימין נתניהו לניתאי, מספר שקיבל מידע יזום משני העברים. "ברור לחלוטין שערב בחירות, שהן הבחירות האישיות הראשונות שנערכו בישראל, ניסו המפלגות לעשות הכל כדי להכפיש את שמו של המתחרה ולהאדיר את שמו של המועמד שלהן. לא פעם ולא פעמיים קיבלתי מידע מסמר אוזניים שמטרתו היתה לפגוע. מה שהצלחתי לבדוק פורסם, ואני לא מרגיש שאני חייב התנצלות לאף אחד".
לדברי לימור, מניפולציות היו לעתים גם ניצול והבלטת מידע קיים, ולא תמיד דיסאינפורמציה. "כשנודע כי הוגברה האבטחה על נתניהו בשל איומים על חייו, מיהרו ראשי הליכוד להשתמש בזה לתעמולה שלהם, אך כאשר ביום הבחירות התפרסמה ידיעה על הגברת האבטחה על פרס, כעסו עלינו ראשי הליכוד ואמרו שזו בעצם המלצה לבוחר במי לבחור". לערוץ הראשון הגיעו פניות ממפלגת העבודה להכין כתבות לפי חומרים שמטה המפלגה יספק. אחת ההצעות היתה להכין כתבה על מחדלי ממשלת הליכוד במלחמת לבנון. הצעה שנייה דיברה על כתבה שתתאר פעילות משותפת של כוחות הביטחון הישראליים והפלסטיניים למיגור החמאס. אנשי הערוץ דחו את ההצעות בשאט נפש.
מסע הלחצים של המפלגות הגדולות לא פסח גם על עורכי העיתונים הגדולים. יעקב ארז, עורך "מעריב", מאשר ש"היו עלינו לחצים משני הצדדים במשך כל הזמן. היו כאלה שנקטו איומים וכאלה שניסו לשכנע בעדינות. לרוב איפיינו האיומים את הצד שחש במצוקה". ארז ציין כי העורכים הבכירים בעיתון דנו בכל פנייה לגופה, וכי היו מקרים שבהם הוא עצמו שוחח עם העורכים כאשר חשש שידיעות שהעיתון מפרסם יתפרשו כהטיה חריגה לצד אחד משני המחנות היריבים. יודעי דבר ב"מעריב" מספרים שעיקר הלחצים הגיעו מכיוון הליכוד ושבעלי העיתון ועורכיו עשו מאמץ לשמור על איזון.
גם על צמרת "ידיעות אחרונות" הופעלו מאמצי שכנוע. מטה העבודה כעס על הכותרת הראשית של העיתון שבישרה לאחר העימות בטלוויזיה: "סקר קובע – ביבי שיכנע יותר". בעבודה טענו שממצאי הסקר שיקפו פער של ארבעה אחוזים בלבד, שהוא בתחום הטעות הסטטיסטית, ושהסקר נערך בשעות הספורות שבין העימות למועד סגירת העיתון, ולכן אמינותו מפוקפקת. ידוע על כתבה פוליטית אחת לפחות שנפסלה בעיתון לפני יום הבחירות, אם כי לא ידוע אם המניע לכך היה רגישות לתגובת אחת המפלגות או שיקולי עריכה לגיטימיים. במטה ההסברה של העבודה רווחה תחושה ש"ידיעות אחרונות" נוטה לטובת הליכוד, אך לאחר מערכת הבחירות העדיפו שם שלא להדגיש זאת, כדי להימנע מעימות עם העיתון.
יואל אסתרון, עורך המשנה של "הארץ", אמר בראיון לגלי צה"ל כי לעיתונו קו מערכתי ברור, אך ציין כי לפני תחילת מערכת הבחירות כינס את כתביו ודרש מהם הגינות עיתונאית בסיקורה. עם זאת, מצא "הארץ" לנכון לפרסם ביום הבחירות עצמו ידיעה שציטטה אדם אנונימי, שטען כי נתניהו התוודה באוזניו על כוונתו להישאר בארה"ב.
גיליון 3, מאי 1996