בסיום ערב הפתיחה החגיגי של כנס אילת השלישי לעיתונות, ממש דקה או שתיים לפני שיו"ר הכנס, יוסי בר-מוחא, שילח את הנוכחים והנכבדים לדרכם בברכה המסורתית "כל אחד אוכל בחדר האוכל של המלון שבו הוא משתכן", קיבל את רשות הדיבור סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות".
פלוצקר, שזכה זה עתה בפרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים, ניצל את ההזדמנות כדי לפנות מעל במת הכנס לאחד הדוברים שקדמו לו – ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. כפי שעשה לא פעם במאמריו הכתובים, גם הפעם נקט פלוצקר פנייה ישירה לבעל הכוח בדרישה לפעול ובהמלצה כיצד.
"אדוני ראש הממשלה, בעת היותך באופוזיציה הזמנת אותי לשיחות לא מעטות והצבעת על בעיית היסוד של ישראל – חולשת החינוך וההשכלה", אמר פלוצקר, ומחה על כך שמאז מינויו לתפקיד ראש הממשלה זנח נתניהו את מחויבותו לחינוך ולהשכלה כדי להתמקד ברפורמות שונות בתחומי הנדל"ן, מסגירת מרפסות ועד לסלילת כבישים. "אתה ראש ממשלה נדל"ניסט", הפטיר פלוצקר, וקרא לנתניהו להתמקד בצמצום הפערים בחינוך ובהשכלה, אחרת, התריע, "תרחף מעל מדינת ישראל סכנה קיומית, עם מרפסת סגורה או בלעדיה".
סבר פלוצקר (צילום: עידו קינן, cc-sa, עיבוד תמונה: "העין השביעית")
כמה שעות קודם לכן, בדיון בהנחיית קרן מרציאנו על העיתונות הכלכלית בישראל וסיקור משבר האשראי העולמי, נתן פלוצקר דוגמה לחשיבות המכרעת שעשויה להיות, לדעתו, לקריאה ישירה לפעולה מצד העיתונות. "העיתונות הכלכלית היתה צריכה להשפיע על שני קהלים שונים", הסביר כשנשאל על תפקודה של העיתונות מרגע שפרץ משבר האשראי העולמי בשנה שעברה: "על הציבור, שאותו היה צריך להרגיע, אבל גם על מקבלי ההחלטות. מקבלי ההחלטות לא ידעו מה לעשות, לא ידעו לקראת מה הולך העולם, והם היו עלולים לפספס. אלמלא הצעקות שאנחנו עומדים לפני משבר כמו בשנת 1929 ואלמלא הכותרות הגדולות והשחורות והאדומות, אין לי ספק שלא היו מתקבלות ההחלטות הנכונות [...] אינני יודע לאן זה היה מתגלגל אם העיתונות היתה אומרת שזה לא משנה. צעקנו, ובמידה רבה הצלנו".
לו היה מתקיים דיון כלכלי דומה בכנס אשתקד, שבועות אחדים לאחר פרוץ המשבר, הוא בוודאי היה רלבנטי יותר, אך חשוב מכך, יש להניח שהיו נשמעים בו יותר דברי ביקורת עצמית מצד העיתונאים, ממש כפי שהכלכלנים המובילים הביעו באותם ימים חרטה פומבית על המדיניות השגויה שהביאה את העולם הפיננסי לעברי פי פחת. ממרחק של שנה, ולאחר שהתחזיות הכלכליות הקודרות ביותר נתבדו, הרשו לעצמם בכירי העיתונות הכלכלית שלקחו חלק בדיון לטפוח לעצמם על השכם (ולבקר את בכירי העיתונות הכלכלית שלא לקחו חלק בדיון).
פלוצקר טען בדיון כי לא רק שהעיתונות הכלכלית בישראל מנעה משגים קטלניים ממנהיגי המשק לאחר פרוץ המשבר, היא גם פעלה בלא דופי בחודשים הארוכים שלפניו. "מכל הגורמים בקהילה הכלכלית", אמר פרשן "ידיעות אחרונות", "העיתונות הכי פחות אשמה באי-חיזוי המשבר". לדבריו, בעיתונות בישראל התפרסמו "הרבה מאוד כתבות שהזהירו מפני הבועה, שכתבו שמחירי הנדל"ן בארה"ב הגיעו לרמות בלתי סבירות", וזאת לצד "מאמרי ביקורת קשים על מדיניות הריבית של אלן גרינספן". "אני חושב שאין לנו במה להתבייש", הוסיף פלוצקר, וסיכם בהערכה כי "אלה היו ימיה הטובים ביותר של העיתונות הכלכלית כמעט בכל המובנים".
חגי גולן, עורך "גלובס", חלק על פלוצקר בפרטים, אך לא בשורה התחתונה. "אני לא כל-כך בטוח שהתרענו ושהיינו מוכיחים בשער. פה ושם בוודאי היו דברים, אבל בגדול לא היינו אלה שעומדים בפרץ ומנסים להזהיר את הציבור", אמר. גולן הוסיף וטען כי אין כלל לצפות מהעיתונות הכלכלית לחזות משברים. הוא הגדיר ציפייה כזו כ"קצת מוגזמת" והסביר כך: "אנחנו יכולים לנסות להעריך על-פי השכל הישר שלנו, ועל-פי שיחות שאנחנו מקיימים עם אנשים, אבל למעשה אין לנו ממש כלים טובים לעשות את זה [לחזות משברים]".
חגי גולן (מימין) וסבר פלוצקר (צילום: "העין השביעית")
יחד עם זאת, גולן החמיא לעיתונות הכלכלית על האופן שבו סיקרה את המשבר לאחר פריצתו. "כשעלתה השאלה איך הציבור הישראלי צריך להתנהג", אמר, "בהחלט היה לנו חלק בהרגעה של המצב. אני זוכר לא מעט מאמרים שקראו לציבור לנהוג באיפוק ורציונליות. בדיעבד אין ספק שזה הוכיח את עצמו, כי אם היו אנשים שנכנסו לפאניקה בתאריך ההוא ומשכו את החסכונות שלהם, היום הם במצב מאוד קשה לעומת אלה שבאמת החליטו להישאר".
החרה החזיק אחריו יהודה שרוני, פרשן "מעריב", שטען כי "מי שליבה את הפאניקה במשבר הגדול היו דווקא מקבלי ההחלטות. כל מקבלי ההחלטות התבטאו ואמרו שמדובר במשבר הכי גדול מאז 1929". מנגד, גרס שרוני, "העיתונות הכלכלית לא הריצה את הלקוחות לבנקים למשוך את הפקדונות. זה התברר כנכון מאוד, כי כל מי שמשך הפסיד על ההשקעה שלו מינימום 30%. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם באמת היה משבר כמו שניבאו אחרים, ואז היו באים לעיתונים בטענות שנתנו עצות לא נכונות".
כשרשות הדיבור חזרה לפלוצקר הוא חזר והדגיש כי "העיתונות הכלכלית כן חזתה את המשבר", וציין כי בעיתונים המובילים בעולם התפרסמו רשימות רבות שהתריעו מפני משבר המשכנתאות הצפוי בארה"ב, ועל כן "מי שרצה בעיתונות הישראלית להסתיר את העובדה הזו, הסתיר אותה. מי שלא רצה להסתיר לא הסתיר, בסופו של דבר זו היתה החלטה של העורך".
היחידה שביקרה את תפקודה של העיתונות הכלכלית במסגרת הדיון היתה אסתר לבנון, מנכ"ל הבורסה לניירות ערך, שטענה כי המשתתפים סובלים מ"בעיה של זיכרון סלקטיבי". לדברי לבנון, העיתונות אמנם פעלה כראוי בהעלאת הבעיות הקשות לסדר היום הציבורי, אבל גם קראה לפעולות שהיו עלולות להיות הרות אסון. "אני זוכרת את הכותרות", אמרה וציטטה דרישות שפורסמו בעיתונות להזרים כסף ממשלתי לשוק הישראלי בדומה לפעולות שנעשו בארה"ב. לדברי לבנון, ייתכן שכלכלת ישראל ניצלה מהפסדים רבים דווקא בזכות העובדה שמקבלי ההחלטות לא הקשיבו לקריאות הללו. ביקורתה נותרה תלויה באוויר, בלא התייחסות מצד המשתתפים האחרים.
העמדה הבסיסית שנשקפה מדפי העיתונות הכלכלית בשנות השגשוג של לפני פרוץ משבר האשראי, עמדה של סגידה לכסף ולמתעשרים, כמעט שלא הוזכרה בדיון. עורך "גלובס" הסביר בשלב מסוים מדוע לדעתו יש להעניק מקום לידיעות רכילות בעיתונות הכלכלית. "לעסוק רק במספרים ובהסכמים זה לפעמים קצת משעמם", אמר. "מאחורי כל ההסכמים האלה עומדים אנשים, וחלק גדול מאנשי העסקים הבולטים בישראל ובעולם הם סוג של גיבורי תרבות היום. זה לא דבר שאנחנו המצאנו. אפשר להילחם בזה ולכתוב בעיתונים רק על דו"חות כספיים, אבל אנשים אוהבים לקרוא גם רכילות עסקית, וזה חלק מהעניין".
כשנשאל אם עיתונו בכלל יכול היה לסקר כראוי את משבר האשראי לאור העובדה שבעליו הוא איש העסקים אליעזר פישמן, שבעצמו ספג הפסדים כבדים בעקבות המשבר, אמר גולן: "אין ספק שברגע שמה שמוגדר טייקון מחזיק בבעלות על כלי תקשורת, באותו כלי תקשורת בהחלט עלולה להיווצר בעיה, כי כל מה שתכתוב תמיד יגידו שזה בגלל שהוא בעלים. אצלנו, אנחנו משתדלים בקטע שלו לסקר במינימום ההכרחי, אבל לשמחתי יש עוד כלי תקשורת בישראל. אז אנחנו אולי לא נכתוב על אליעזר פישמן, אבל יהיו מספיק כלי תקשורת שיכתבו עליו". בהקשר זה הוסיף גולן כי "כמעט כל כלי התקשורת האחרים תלויים בבנקים, אז מישהו שואל האם בגלל שהם תלויים בבנקים בקווי אשראי כאלה או אחרים, זה גורם אולי לתוכן שהם כותבים על הבנקים להיות מוטה בצורה כזו או אחרת?".
אחד מכלי התקשורת התלויים בבנקים הוא עיתון "הארץ" ומוספו הכלכלי "דה-מרקר". לעיתון זה לא היה ייצוג בדיון על העיתונות הכלכלית, כך שבאופן טבעי, בעוד עיתונאי "גלובס", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מחמיאים לעצמם, המוסף הכלכלי מבית "הארץ" היה זה שספג את מרבית חִצי הביקורת. הדבר בא לידי ביטוי כשהדיון נסב על השלכותיה של רפורמת בכר. "הוויכוח על ועדת בכר לא התנהל עם הציבור", אמר עורך "גלובס" חגי גולן. "מקבלי ההחלטות התכתבו בינם לבין עצמם ובעיקר עם מדור כלכלי מאוד מסוים, שנתן לו רוח גבית. למעשה כל הסיפור של ועדת בכר עבר לציבור מעל הראש, הוא לא הבין במה מדובר".
גם פרשן "ידיעות אחרונות" התייחס בביקורתיות לסיקור הכלכלי של "דה-מרקר", ובעיקר ליחס שהעניק העיתון ללב לבייב. "בסך-הכל התקשורת הכלכלית היתה מאוד הוגנת עם הטייקונים רוב הזמן", אמר פלוצקר. "שני חברי [גולן ושרוני] ואנוכי באמת לא שיבחנו ולא פיארנו ולא היללנו את הטייקונים. אני לא זוכר שאנחנו עשינו כנסים כלכליים במלון פלזה והמלכנו את אחד הטייקונים לגדול רבני ישראל".
בהמשך הוסיף פלוצקר: "אני זוכר את עצמי בכנס בדאבוס בחורף 2007, והופיע שם אחד הטייקונים הישראלים, ואמר שעוד מעט הוא יהיה שווה 7 מיליארד דולר. אני העברתי את זה בתוך 'יומן דאבוס' בשתי שורות, והיה עיתון ששם את זה בכותרת ראשית והפך אותו לאיש ששווה 7 מיליארד דולר. כאשר התברר שהאיש שווה 700 מיליון דולר, אז כמובן שאין דבר צורב יותר מאהבה נכזבת".
התארים שהעניקו באחרונה ביד רחבה העיתונאים הכלכליים לגבירים למיניהם, שביצעו עסקאות ענק ממונפות, לא היו שונים מאלו שניתנו להם בתקופת הגאות שלפני המשבר. הכתרים שנקשרו לאילן בן-דב, שתמונתו התנוססה בראש כל שערי העיתונים הכלכליים לאחר שרכש בחודש שעבר בעסקת מיליארדים את חברת פרטנר, היו כאלה שברגיל זוכים להם כוכבי קולנוע. שבועות ספורים אחר-כך, הידיעה על אודות פיטורים של עשרות עובדים בחברה על-ידי בן-דב, שלקח הלוואות ענק כדי לרכוש אותה, לא נחגגה בזיקוקין די-נור של כותרות ראשיות ואיורים מאשימים.
אין דבר צורב יותר מאהבה נכזבת, אך העיתונאים האוהבים, אף שנכזבו, ממשיכים לאהוב ולהתאהב, ולא רק אלה של "דה-מרקר" (שדווקא כן התייחס בכותרת לעניין הפיטורים). כשלי הסיקור בעיתונות הכלכלית הישראלית, אלה שהתייחסו אליהם בחצי פה בדיון באילת ואלה שהתעלמו מהם כליל, לא חלפו יחד עם טראומת המשבר. זאת, כך נראה, הודחקה מהר מדי.