שמונה עמודים רצופים ב"מעריב"; 11 עמודים ב"ידיעות אחרונות", ועוד חמישה עמודים יומיים אחר-כך. בשבוע שעבר פירסמו העיתונים תמלילים מחקירות אהוד אולמרט ואורי מסר בהיקפים שהגיעו לכשליש מנפח עמודי החדשות בכל עיתון. הפרסומים, ובמיוחד היקפם, עוררו את חמתם של פרקליטי ראש הממשלה, שדרשו, ועדיין דורשים, לערוך חקירה יסודית לגילוי מקור ההדלפות, שהן, לדבריהם, חסרות תקדים. האם אכן נקבע כאן תקדים בהתערבות העיתונות בהליך המשפטי התקין? האם עיתונאי שמקבל לידיו חומר עיתונאי עסיסי בדמות פרוטוקול חקירה של ראש ממשלה יכול בכלל לנהוג אחרת מלבד לפרסמו בראש חוצות? והאם פרסום כזה הוא עבירה אתית או הישג עיתונאי?
עו"ד נבות תל-צור, אחד מפרקליטיו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, מדבר עם עיתונאים אחרי החקירה הנגדית של משה טלנסקי (צילום: קובי גדעון, 17.7.2008)
"אין כל חידוש מהותי בפרסומים מהשבוע האחרון", פוסקת העיתונאית אילנה דיין, מנחת התוכנית "עובדה", המשודרת בערוץ 2. דיין מבטלת את "הנטייה להתייחס לפרסומים האלה כאילו פתאום גילינו שהמשפט מתנהל בתקשורת ו'מה יהיה' ו'לאן הולכת החברה". לדבריה, "בכל תיק פלילי גדול יש הדלפות, לפעמים רק מצד אחד של המתרס ולפעמים משני צדי המתרס, ולפעמים גם ממקורות פחות צפויים". באשר להדלפות מחקירת ראש הממשלה אומרת דיין כי היא "לא יכולה לדמיין הדלפות בריאות יותר", שכן "אנחנו כציבור חייבים לקבל כמה שיותר אינפורמציה על חקירות שמתנהלות נגד ראש הממשלה".
לדעתו של אמנון אברמוביץ', פרשן בחברת החדשות של ערוץ 2, לא זו בלבד שהפרסומים מהפרוטוקולים של חקירת אולמרט ומסר אינם בבחינת חציית גבול, אלא שפרסומים חמורים בהרבה רואים אור דרך קבע. כדוגמה טרייה מביא אברמוביץ' את חקירת הנער המואשם ברצח ענת פלינר. "פרוטוקול החקירה שלו התפרסם כאשר מדובר ברצח, בקטין, בדלתיים סגורות ובטרם הוכרעה שאלת כשירותו הנפשית לעמוד לדין", אומר אברמוביץ'. "במקרי רצח, במקרי אונס אלים ושוד אכזר מופיעים תמלילי חקירה וכל הפרטים, בטרם משפט. לכן יש לא מעט צביעות בכל הטענות שבאות מסביבת הנחקר [אהוד אולמרט] והצגת הדבר כמעשה שנעשה כאילו בפעם הראשונה. החריגה היא בהיקף, ובצעקה שקמה מכיוון הנחקר".
נחום ברנע: קריאת התמלילים היא כמו ביקור בחוף נודיסטים
גם נחום ברנע, הפרשן הבכיר של “ידיעות אחרונות”, מסכים כי הפרסומים האחרונים אינם יוצאי דופן, אך גישתו להדלפות ביקורתית בהרבה. "התרבות היא אותה תרבות”, אומר ברנע בהתייחסו לפרסום תמלילי חקירת ראש הממשלה ולתרבות ההדלפות, שהוא מגדיר "איומה". לדעתו, אין הבדל בין הדלפות של פרוטוקולים מחדרי החקירות להדלפות של חומרי חקירה אחרים, ומוצא את מקור תרבות ההדלפות בעורכי-דין פליליים, ה"מבקשים להתפרסם ולא אכפת להם לעשות זאת על חשבון לקוח", כהגדרתו. לדברי ברנע, "נוצרה תרבות שאומרת שכיוון שעורכי-הדין מועדים להוציא, כולם מוציאים. למה הדבר דומה? זה קצת כמו לקחת שלל בכפר שנכבש. אתה אומר, 'מישהו אחר ממילא ייקח'. יש אמירה בנאלית שאומרת, ככל שידליפו יותר, כולנו נתפרנס יותר, אבל אני לא בטוח שאנחנו יוצאים נשכרים מכך שהכל ברחוב".
עיתונאית "הארץ" אורית שוחט, לעומת זאת, אינה מוצאת כל פסול בעצם ההדלפה. "על ההדלפות אנחנו העיתונאים חיים, לא? אם נדבר נגד ההדלפות אז מה יישאר מהמקצוע שלנו?", היא שואלת. שוחט גם אינה רואה כל בעייתיות בפרסום הפרוטוקולים. "אם זה היה באמת בוזגלו", היא מסבירה, “הייתי רואה בזה טעם לפגם כי בכל זאת יש איזו מידה של צנעת הפרט למה שקורה בחדרי חקירות, בלי קשר להשפעה על התהליך התקין. במקרה של ראש ממשלה או נשיא, אין דברים שהם מחוץ לעניין הציבורי, אלא אם כן מדובר בעניינים בחדר המיטות או משהו מהסוג הזה".
ואמנם, אחת הטענות נגד פרסום החקירות במלואן נגעה לחדירה אל צנעת הפרט. לדברי ברנע, "התמלול מעליב כי הוא נראה, מבחינה אסתטית, כהפשטת כללי המשחק עירומים. דווקא תמלילי החקירות היה בהם אפילו משהו משעמם קצת. אני הרגשתי כמו אדם שמגיע לחוף נודיסטים. זה נשמע נורא מסקרן, אבל כשאתה כבר עולה על החוף, זה משעמם אפילו עד כדי דחייה מסוימת, לראות את כל האנשים האלה עם הכרס, מטלטלים את אבריהם".
אברמוביץ' מסכים כי אין טעם בפרסום כה מקיף של החקירה, אך לא משום שיש בכך פסול, אלא מטעמי שעמום גרידא: "לו הייתי עורך עיתון, לא הייתי מפרסם את זה בשלמות כי זה לא מעניין את הקורא. אני לא קראתי את הכל, ואני לא צריך לראות סקרים כדי לדעת שכמעט איש לא יושב וקורא שמונה עמודי חקירה. אני חושב שעריכה מושכלת אומרת שלנוחות הקורא מביאים שני עמודים".
דיין, לעומתו, חושבת כי היתה חשיבות דווקא לפרסום התמליל המלא. "אחת הטענות שחוזרות על עצמן מסביבתו של ראש הממשלה היא שההדלפות הן מגמתיות וכוללות חלקי מידע. זו התשובה לזה", היא אומרת. "אנחנו, כעיתון, משלמים מחיר, מכבידים על הקורא, אבל לעצם העובדה שמפרסמים מסמך יש משמעות אסתטית. זה כמו שיום אחרי הבחירות מפרסמים את כל תוצאות האמת, במלואן, גם כשזה לא באמת נחוץ. אגב, מי שבאמת קרא את זה עבר חוויה מאוד, נקרא לזה בלשון עדינה, מיוחדת. לא דומה הקריאה של כל החקירה והרצף של חללי הזיכרון בתודעתו של ראש הממשלה כקריאה של חלקים נבחרים מהתמליל".
אילנה דיין: מה שהיה נכון לחקירה הראשונה, לא נכון לשמינית
טענה אחרת שעלתה מכיוונו של ראש הממשלה היתה שהחקירות פוגעות בהליך המשפטי התקין. לדברי שוחט, ההשפעה על ההליך התקין במקרה של ראש ממשלה ואזרח מן היישוב זהה, אך כשמדובר באיש ציבור "בכל זאת גובר הצורך לדעת. לפי דעתי ההליך המשפטי פה הוא פחות חשוב מההליך הציבורי. גם אם מתקבלת תמונה חלקית, התמונה מאוד מלאה מבחינת מה שאנחנו צריכים לדעת על ראש ממשלה: על כך שאין לראש הממשלה תשובות לשאלות שחוקרים אותו, ועל האופן שבו הוא עונה לשאלות. ברור שזה פותח פתח לצרות גדולות, אבל משום כך חשוב הדיאלוג שהעיתונות מקיימת בתוך עצמה, ועם הציבור, כדי לקבוע גבולות וריסון”.
גם לדעת דיין נוטה הכף במקרה זה לזכות הציבור לדעת. "יש אינסוף קטטות בין האינטרס הציבורי במידע ובין אינטרס ציבורי אחר: פעם בשקט, פעם בשלום הציבור, פעם בבטחון המדינה ופעם בצנעת הפרט. אני יודעת שההדלפות גובות מחיר, אבל מה שהיה נכון לפרשה הראשונה לא נכון לחקירה השמינית. מדובר בראש ממשלה שצבר מאגר מכובד של חשדות וחקירות, ובמצב הזה אני רוצה לראות את התקשורת יותר דרוכה, יותר ערנית ויותר רעבה להדלפות".
על דבר אחד מסכימים משני צדי המתרס – חקירת ההדלפות לא תוביל לתוצאות של ממש, וחקירת עיתונאים המפרסמים הדלפות עדיין רחוקה מאוד. "לטוב ולרע, אין דרך להגיע להסכמה בין העיתונאים שלא מפרסמים הדלפות כאלה", אומר ברנע, ומוסיף כי ממילא שורש הבעיה במקור ההדלפות ולא בפרסום. את ההדלפות עצמן, לדבריו, ניתן לחסל לא על-ידי חוקים ולא על-ידי חקירות, אלא רק ביצירת תרבות חדשה.
"אין מקום לחקור את הפרסומים", אומר אברמוביץ'. "כעיתונאי, אני נגד חקירת הדלפות, ובמבט מהצד חקירות כאלה מעולם לא עלו יפה".
"אתה יכול לבחור אם להילחם בהדלפות או להילחם בשחיתות", אומרת דיין, ומוסיפה כי היא עצמה בוטחת בתקשורת הישראלית, מעצם רבגוניותה. "אני חושבת שיש משהו בריא באופן שבו העיתונות בכללה מתנהלת", היא אומרת. "כולנו יודעים איזה עיתון מכוון לאיזה צד, אבל יש איזונים בתוך המערכת. ישנו הרדיו, שנשאר מאוד סולידי, וישנם הערוצים המסחריים, שנקיים כמעט לחלוטין מהשפעות פוליטיות. יש המון בעיות, אבל יש בריאות יסודית במובן הזה שבסוף יש כאן עיתונות חופשית. בעיני, זה כל-כך מושרש ועמוק שאני לא רואה מישהו שיחליט לצאת למסע ציד".