ב-21 בדצמבר 1960, בעקבות שורה של פרסומים בולטים בתקשורת העולמית על מאמציה של מדינת ישראל לפתח נשק גרעיני, עלה ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון אל בימת הכנסת ומסר הצהרה פומבית ראשונה על בניית הכור הגרעיני בדימונה.

למחרת היום הוקדשו הכותרות הראשיות של העיתונים בישראל להצהרה הדרמטית. "ב.ג.: כור מחקרי מוקם בנגב", קראה כותרת עיתון "הארץ". "ד. בן-גוריון: הכור השני הנבנה בנגב יפיק 24,000 קילוואט; נועד לשמש לצורכי שלום בלבד", נכתב בכותרת הראשית של עיתון "דבר". בשני העיתונים הודגש בכותרת המשנה כי ידיעה שנפוצה על ייצור פצצה ישראלית הינה "כוזבת".

יובל שנים חלפו מאז, ואירוע כזה טרם חזר על עצמו. מנהיגי ישראל נמנעים באופן שיטתי מלהתייחס בפומבי, בוודאי שלא מעל בימת הכנסת, למיזם הגרעיני הישראלי. לכל היותר ניתן לחלץ מהם את נוסחת העמימות הקבועה, שלפיה "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". התקשורת הישראלית, מצדה, נמנעת מלהטריד את ראשי המדינה והצבא בנושא. הכותרות הראשיות של העיתונים שמורות דרך קבע למאמציהם של אויבי ישראל להשיג נשק גרעיני, לא לפרטי המיזם הישראלי.

"מבחינת יחסי העיתונות עם הצנזורה, בכל הקשור לטיפול העיתונות בנושא הגרעיני, מתוך אספקלריה של 50 שנה – כמעט דבר לא השתנה", אומר ד"ר אבנר כהן, מומחה לתולדות המיזם הגרעיני בישראל, בראיון טלפוני עם "העין השביעית". בספרו החדש, "The Worst-Kept Secret: Israel's Bargain with the Bomb" (הוצאת אוניברסיטת קולומביה), ממשיך כהן את מחקריו הקודמים ובוחן לעומק את היחסים המורכבים של החברה בישראל עם הנושא הגרעיני, את מה שהוא מכנה "העסקה הישראלית עם הפצצה". פרק מספרו החדש מוקדש לתרומתה של התקשורת הישראלית לשימור מדיניות העמימות הגרעינית. לטעמו – תרומה מכרעת.

סוד גלוי בבאר-שבע

"מדהים להשוות את הגישה של התקשורת הישראלית לנושא הגרעיני מול הגישה הכוללת של התקשורת הישראלית לנושאי ביטחון וצנזורה", אומר כהן. "בעוד שבתחומים האחרים חלו בהחלט שינויים משמעותיים וכוחה של הצנזורה ירד באופן משמעותי, בנושא הזה השינויים מועטים, מוגבלים, ובוודאי שלא נגעו לליבת הדברים".

ההצהרה של בן-גוריון לפני חמישים שנה היתה הזדמנות ראשונה לדיון ציבורי שמעולם לא התקיים בישראל. דיון בסוגיות הרות גורל, שנגדע ונחנק פעם אחר פעם, אם על-ידי פסילות של הצנזורה הצבאית, אם על-ידי לחצים לא-רשמיים של גורמים בכירים במערכת הביטחון על עורכי העיתונים, ואם על-ידי שיתוף פעולה מרצון של התקשורת הישראלית.

ההצהרה של בן-גוריון חוללה, באופן טבעי, עניין ציבורי רב בעצם קיומו של הכור. לאחר תקופה ארוכה של שמועות ניתנה סוף-סוף גושפנקה לקיום המפעל. יומיים לאחר ההצהרה פורסמה ב"הארץ" ידיעה מאת "סופר 'הארץ'" תחת הכותרת "הכור – סוד גלוי בבאר-שבע". "לתושבי באר-שבע והסביבה", נכתב, "לא באו הפרסומים על הכור האטומי בנגב כהפתעה. חלק קטן מהתושבים יודע על בניית הכור מזה שנתיים ויותר, ומרבית התושבים יודעים עליו למעלה משנה. אפילו הבדואים מדברים על 'הפצצה האטומית שעושים היהודים באזור הטרייבה'.

"[...] על חוסר הסודיות תעיד העובדה הבאה: לפני כשנה חנה טנדר ליד מסעדת 'ערבה' ברחוב הראשי של באר-שבע, והאזרח שישב ליד הנהג נכנס בריצה לבית-הקפה ובקול רם קרא: 'איך מגיעים מכאן לכור האטומי?'. [...] במסיבות פרטיות, בבארים ובבתי-קפה משוחחים בגלוי על הכור. רבים, רבים מדי, יודעים את שמו של האיש המנהל את הכור [...] משוחחים אפילו, כמה תעלה הווילה הנהדרת הנבנית עתה למנהל הבכיר".

קיומו של הכור, אם כן, היה "סוד גלוי" עוד לפני ההכרזה הפומבית על קיומו, ובוודאי שהפך גלוי לאחריה. אך הצנזורה, כותב כהן בספרו, שעוד לפני עידן העמימות אכפה סודיות מוחלטת על הנושא, אסרה לפקפק בפרטי ההצהרה של בן-גוריון ולדון במטרות הכור. "כמעט כל אמירה עובדתית על תוכנית הגרעין הלאומית נחשבת כסודית, ועל כן היא מצונזרת", כותב כהן בספרו [ההדגשה במקור].

חבלה בטחונית עצמית

לא רק דיווחים עובדתיים הושתקו, גם קולות ביקורתיים עקרוניים, וזאת במטרה למנוע דיון ציבורי בנושא. "בתחילת שנות השישים, לאחר שקיומו של הכור בדימונה נודע ברבים, הופיעה בישראל מראית-עין של ויכוח בסוגיה הגרעינית", כתב כהן בספר קודם פרי עטו, "ישראל והפצצה" (הוצאת שוקן, 2000). "היתה זו התקופה היחידה בתולדות מדינת ישראל שנעשה בה מאמץ אינטלקטואלי ופוליטי להתמודד עם דרכי הפעולה האפשריות של האומה בתחום הגרעיני".

אחד הניצנים הראשונים למראית העין של הוויכוח צץ בינואר 62', עם פרסום מאמר ב"הארץ" מאת אליעזר ליבנה, פובליציסט קבוע בעיתון, שקודם לכן כיהן כחבר-כנסת מטעם מפא"י. מאמר הדעה של ליבנה, שבו הביע עמדה בגנות פיתוח נשק גרעיני, עוכב במשך שבועיים בצנזורה לפני שפורסם. "אומה קטנה", כתב ליבנה, "שהתחייבה לייצר חומר גרעיני מלחמתי משלה, אינה יכולה לעשות את הדבר אלא תוך פגיעה מחמירה ומסוכנת במערכת הביטחון 'הקונבציונית' המודרנית: הייצור הגרעיני העצמי יתגלה כחבלה בטחונית עצמית".

כחודשיים לאחר פרסום המאמר התארגנה סביב ליבנה קבוצה של אקדמאים שיצאו בהצהרה פומבית נגד חימוש גרעיני במזרח התיכון. הקבוצה אמנם זכתה לסיקור מסוים בעיתונות, אך בהמשך קולה נאלם, עד שנמוג. כהן מציין בספרו כי במכתב שקיבל ליבנה מגבריאל ציפרוני, עורך "הבוקר" באותה עת, גילה ציפרוני כי משרד הביטחון ביקש מעורכי העיתונים היומיים לא לפרסם מאמרים של ליבנה על הגרעין.

"בנקודה מסוימת, בראשית שנות השישים, שמעון פרס אישית הפעיל לחץ כבד על 'הארץ' שלא לפרסם את מאמרי אליעזר ליבנה", טוען כהן כיום. "הארץ", כאמור, לא נעתר לבקשה. אבל היו אחרים שנכנעו ללחץ. ב-25 במרץ 1962 נועדה להתקיים פגישה בין ליבנה לבין תא הכתבים הצבאיים בבית סוקולוב בתל-אביב, שבה אמור היה להרצות בנושא "הנשק הגרעיני במזרח התיכון". הפגישה בוטלה ברגע האחרון.

יומיים לאחר מכן, במאמר המערכת של "הארץ" מה-27 במרץ, תחת הכותרת "התערבות שאין להשלים איתה", נכתב כך: "שעה קלה לפני שנועדה הופעל לחץ כבד מצד גורם ממשלתי על אגודת העיתונאים. ראשי אגודת העיתונאים נכנעו ללחץ זה ומנעו את קיום הפגישה בבית סוקולוב". כהן מזהה את "הגורם הממשלתי" כשמעון פרס, שכיהן אז כסגן שר הביטחון. "התערבות זאת של גורם ממשלתי פוגעת קשות בחופש העיתונות", נכתב במאמר המערכת של "הארץ", שביקר בחריפות הן את הלחץ הממשלתי והן את הכניעה לו מטעם ראשי אגודת העיתונאים.

במקרים אחרים גילה מו"ל "הארץ" עמידות פחותה. עדות לכך עולה מרשימה שפירסם עמוס אילון לפני כשבע שנים ב"ניו-יורק ריביו אוף בוקס". אילון, ששימש בתחילת שנות ה-60 שליח עיתון "הארץ" בארה"ב, סקר ברשימתו את הספר "ישראל והפצצה" ובין השאר כתב על נסיונו האישי בסיקור סוגיית הגרעין הישראלי ב"הארץ".

במרץ 1961, נזכר אילון, דרש נשיא ארה"ב ג'ון קנדי מבן-גוריון לאפשר בדיקה קפדנית של הכור בדימונה בתוך 30 יום. על-פי אילון, קנדי סיפר על כך לכתב ה"ניו-יורק טיימס" ג'יימס רסטון, שלא פירסם את הסיפור, אך העביר את המידע לאילון. "הברקתי גרסה מעורפלת ל'הארץ'", כתב אילון, "אבל השדר לא אושר על-ידי הצנזורה הצבאית. המו"ל שלי, ללא ספק בהשפעת תחושת הסולידריות הלאומית החזקה, סולידריות שבטית כמעט, ששלטה בישראל באותה תקופה, ביקש ממני להתמקד בנושאים אחרים".

הדלות הבלתי נסבלת של הדיון

שנתיים אחר-כך, בשנת 1963, הפך הנושא הגרעיני לסלע מחלוקת משמעותי ביחסי ישראל-ארה"ב. משבר של ממש נתגלע בין הנשיא קנדי לראש הממשלה בן-גוריון, אך מהעיתונות בישראל נמנעה היכולת לדווח על כך כראוי. כהן מעריך כי העיתונאים המדיניים באותה תקופה ידעו על הנעשה מאחורי הקלעים פחות מאשר העיתונאים בימינו, אך לדבריו, גם את המעט שידעו לא הורשו לפרסם, מטעמי צנזורה. כהן מציין בספרו כי הדיווח בתקופה זו הוגבל לכותרות רומזניות, כגון זו שפורסמה ב"הארץ" באוגוסט אותה שנה – "לחץ דיפלומטי של ארה"ב על ישראל" – וניסוחים רומזניים עוד יותר שהופיעו ב"עולם הזה".

כבר אז החריגה הצנזורה הצבאית את התחום הגרעיני מיתר נושאי הביטחון, וגילתה כלפיו יד קשה במיוחד. בספרו "המתריע מדימונה: ואנונו, ישראל והפצצה" (הוצאת בבל) כותב פרופ' יואל כהן, מרצה וחוקר תקשורת המונים, כי בשנת 1968, לאחר שהשבועון הצרפתי "לה-אקספרס" פירסם כתבה על המיזם הגרעיני של ישראל, תירגם עורך "העולם הזה" אורי אבנרי את הכתבה, מלה במלה, וביקש לפרסמה, אך הצנזורה אסרה זאת. ברגיל, יש לזכור, מותרים פרסומים המבוססים על פרסומים זרים. "עתירה שהוגשה לבג"ץ נדחתה", מציין יואל כהן בספרו.

במקרים אחרים, כשלא היה בסמכותה של הצנזורה לפסול פרסומים, שוב עברו מאמצי ההשתקה אל פסים עקיפים. בגליון "פוליטיקה" ממרץ 87', גיליון מיוחד שעסק כולו ב"דלות הבלתי נסבלת של הדיון" על מדיניות הגרעין של ישראל (ומהווה בפני עצמו אי חריג של דיון פומבי בסוגיה), תיאר זאב שיף כיצד "ערב מלחמת ששת הימים נקלע עיתון 'הארץ' לוויכוח חריף עם צמרת השלטון בקשר לפרסום סדרת מאמרים מפרי עטי שעסקה בנושא הגרעיני הישראלי כפי שהוא משתקף בעיני הערבים".

לפי שיף, "הצנזורה הצבאית התקשתה לפסול את המאמרים משום שהם כללו סיכום וניתוח של מה שאמרו הערבים, ולא את מה שנעשה ונאמר בישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול וסגן שר הביטחון צבי דינשטיין המשיכו את הקו שנקטו קודמיהם, דוד בן-גוריון ושמעון פרס, בכל הקשור לפיתוח גרעיני ופרסום אודותיו. נציג בכיר של הממשלה הטריח עצמו למערכת 'הארץ' כדי לשכנע שהעיתון יוותר על המאמרים שהצנזור התקשה לפסול מחשש שהעיתון יגיש תלונה לוועדת הצנזורה ואף עשוי לזכות בבירור. טענתו העיקרית היתה כי הפרסום יגרום לוויכוח ציבורי בלתי רצוי. 'הארץ' דחה, כמובן, את הפנייה".

ד"ר אבנר כהן זוכר כיצד באותה תקופה ממש ניסה אביו, אליעזר בן משה, פרשן לענייני ערבים ב"למרחב", לפרסם פרטים על הפרויקט הגרעיני, ונאלץ להתמודד עם מגבלות הצנזורה. "בנושא הזה הנחה שמעון פרס אישית את הצנזורה איך לטפל בעיתונות הישראלית", אומר כהן. "כדי למנוע ויכוח בארץ, וכדי למנוע אפשרות של שאילת שאלות, היתה למעשה הנחיה לצמצם ולהקטין את הכיסוי של הנושא בעיני הערבים. היה חשש שוויכוח ישראלי עלול להמריץ את הערבים ללכת לכיוון של נשק גרעיני".

קדושת הביטחון מחייבת שתיקה

בספרו החדש מייחס אבנר כהן חשיבות מכרעת לאופן שבו סוקרה, או יותר נכון לא סוקרה, שאלת חתימתה של מדינת ישראל על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (ה-NPT) בשנים שבהן נדרשה להחליט על עמדתה – 1968/9.

כהן בחן את העיתונות הישראלית באותן שנים ("הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונת") וגילה כי לא פורסם אף מאמר מערכת על ה-NPT, אלא רק ציטוטי דיווחים מהעיתונות העולמית. "הנושא סוקר וטופל בידי פרשנים ישראלים כמעט כאילו היה נושא בינלאומי שאינו נוגע כלל לישראל", כותב כהן בספרו, ומציין כי הצנזורה ממילא לא יכלה לפסול מאמרי דעה, כך שההסבר חייב להיות אחר. להערכתו, "העורכים והכותבים הם שהחליטו על דעת עצמם לא לכתוב על הנושא הגרעיני, משוכנעים ש'קדושת הביטחון' מחייבת שתיקה".

בהמשך הפרק כותב כהן: "מרגע זה והלאה, לא היה חלק אחד במשטר הדמוקרטי בישראל, כולל כל כלבי השמירה שלו, שהעלה שאלות ישירות או קשות על מדיניות הגרעין של המדינה. בכל פעם ששמועות בינלאומית מציפות את העיתונות, הציבור הישראלי מתעלם. לו החברה האזרחית היתה נמנעת מלאמץ את העמימות, המדיניות לא היתה יכולה לשרוד".

מדוע לדעתך השנים 1968/9 היו כה קריטיות לדיון הציבורי בישראל על נושא הגרעין?
"ה-NPT הציב אתגר פומבי. אם היה יכול להיות איזשהו ויכוח ציבורי בנושא הזה, למעט בהתחלה, לאחר ההצהרה של בן-גוריון, זה היה ב-1969, כי האקט של חתימה או אי-חתימה הוא אקט ציבורי, אקט שדורש ומחייב דיון ציבורי. ואתה מסתכל על העיתונות של התקופה ורואה ששום דבר לא התרחש.

"באותה תקופה, נראה שגם סגן ראש הממשלה יגאל אלון וגם שר החוץ אבא אבן היו מוכנים לחתום על האמנה, וברור אפילו מהעיתונות העולמית שהנושא הזה של חתימת ישראל נתפס כעניין פתוח המחכה לתשובה. זה נושא שניתן היה לדבר עליו, וגם אם לא ברמה העובדתית, אז לפחות ברמה ההיפותטית. לכן נראה לי שאם עיתונאים ופובליציסטים אז היו מתעקשים להעלות את הנושא הזה, היה נוצר דיון. ובסך-הכל, מאז ועד היום, נוצר שקט תקשורתי בנושא שמאוד היה נוח לביורוקרטיה. במבט לאחור, אני מפרש את השקט הזה כתרומה פטריוטית של העיתונות הישראלית. העיתונאים דאז הרגישו נוח מאוד עם ההעדר הגדול הזה".

לא היו כלל דיווחים על הדרישות של ארה"ב?
"דיווחים היו, לא הרבה, אבל היו, אבל נושא ה-NPT בכללותו זכה לתשומת לב לא רבה, כנושא די מרוחק, כמעט כעניין שאין לו שום זיקה אלינו ולמצבנו, כמשהו שהוא לא רלבנטי לנו, מה שכמובן היה מאוד לא נכון".

הגישה הבסיסית כלפי הנושא הגרעיני לא השתנתה גם בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהתקשורת למדה והרשתה לעצמה לסקר באופן ביקורתי יותר את צה"ל וראשי מערכת הביטחון. לדברי כהן, בעוד שבאמצע שנות ה-70 היו דיונים רבים בצמרת צה"ל ומערכת הביטחון באשר למקומו של המרכיב הגרעיני בתפיסת הביטחון הישראלית, כמעט דבר מכך לא הגיע לעמודי העיתונים.

בתשובה לשאלה על הסיבות לכך אומר כהן כי לצורך ספרו לא ריאיין עיתונאים ועורכים מאותה תקופה, אך הוא יכול להעריך כי בשנות ה-70, כמו בעשור שלפני כן, "היתה הסכמה לאומית מאוד חזקה, שכמעט לא דרשה אכיפה מצד עורכי העיתונות, העיתונאים הצבאיים והמדיניים, שהנושא הזה הוא יקר, יקר מדי, מכדי לגעת בו באופן ציבורי". כהן מציין כי "הצנזורה והצנזורה העצמית בנושא הזה הולכות יד ביד. בוודאי בתקופה ההיא ובמידה לא קטנה עד עצם היום הזה".

מי שהפר את הכלל, צונזר

בשנות ה-80, כשמרדכי ואנונו הדליף ל"סנדיי טיימס" מידע כמוס על הפרויקט הגרעיני בישראל, נקרתה בדרכה של התקשורת הישראלית הזדמנות נוספת להעלות לדיון את הסוגיות העקרוניות הקשורות לפיתוח ארסנל נשק גרעיני על-ידי ישראל. גם הזדמנות זו הוחמצה כמעט לחלוטין, מתוך צנזורה רשמית או עצמית.

יואל כהן כותב בספרו "המתריע מדימונה" כי לפני הפרסום ב"סנדיי טיימס" נפגש שמעון פרס עם ועדת העורכים וביקש מהם "לא לחרוג מ'ציטוט מקורות זרים' או מדיווח על תגובות מקומיות או ערביות לחשיפה העומדת בפתח". מי שהפר את הכלל, צונזר. מאמר מערכת שהכין "הארץ" בעקבות חשיפת ה"טיימס", כותב יואל כהן, נפסל על-ידי הצנזורה. כמחאה פורסם טור ריק.

"מול התחושה שגורל העמימות על כף המאזניים", כותב אבנר כהן בספרו, "התקשורת הישראלית עשתה כל שביכולתה, עצמאית מכל מחויבות עיתונאית לחשיפה ואמת, כדי לשמור על נכס זה של הביטחון הלאומי".

לדברי אבנר כהן, בדיקתו את סיקור פרשת ואנונו בשלושת העיתונים המרכזיים בישראל מעלה כי היתה סקרנות אדירה כלפי האיש כתופעה והופיעו "תלי תלים של סיפורים סנסציוניים" עליו, "אבל דבר משאלות היסוד לא נידון". כהן מאשר כי "העיתונות הישראלית קיבלה את המלצתו/דרישתו של ראש הממשלה פרס ולא שאלה שום שאלה מהותית".

כלומר, 20 שנה אחרי שפרס מבטל את מסיבת העיתונאים של ליבנה, המצב בעצם לא השתנה, הוא שוב מפעיל לחץ ישיר על העיתונאים, ואלה נעתרים.
"בגדול, ביחס לליבת הנושא, נכון להגיד שהמצב כמעט לא השתנה. אבל אני חושב שבנושא הזה, בגלל שהוא נתפס כקיומי, כעניין שנוגע לרחל בתנו הקטנה, זה לא נראה ששמעון פרס דרש איזושהי דרישה מוזרה ושרק לאחר התלבטות קשה החליטו העתונאים לקבל את מה שהוא הציע. זה לא ככה. הוא אמר דבר שאינטואיטיבית נשמע לעורכי העיתונים נכון, אולי אף הכרחי. אין לי ספק שכל העיתונאים הבכירים במדינה הבינו היטב בגדול מה ישראל עושה בדימונה, ולא רצו לדעת יותר מזה. אני חושב שכולם הרגישו נוח עם המצב כפי שהוא".

חוסר הרצון לפרסם, כמו חוסר הרצון לדעת, איפיין לא רק את מקבלי ההחלטות בכלי התקשורת הישראליים, אלא את הציבור הישראלי הרחב. יואל כהן כותב בספרו "המתריע מדימונה" כי כשעורכת "דבר" חנה זמר העלתה את סוגיית ואנונו בעיתון, "היא הוצפה, כמו עורכים ישראלים אחרים שנהגו כך לפניה, במכתבים מקוראים, ביניהם קצינים במילואים, שהתלוננו על שהעיתונים חשפו את סודותיה של ישראל לאויב, על אף שהחומר שוחרר לפרסום על-ידי הצנזור הצבאי".

ספרו החדש של אבנר כהן עוסק בהרחבה בניתוח מדיניות העמימות הישראלית ובהצבעה על כשליה. מבחינת כהן, העמימות היא "איסור סוציו-תרבותי", "טאבו כלל-חברתי, שלוחה בלתי-ממשלתית של מדיניות הממשלה". "בחלוף הזמן", כותב אבנר כהן בספרו, "העמימות הפכה להרבה יותר מאשר מדיניות ממשלתית; היא הפכה לדרך שבה ישראל חושבת ומתמודדת עם נשק גרעיני. היא הפכה הן לרציונל האינטלקטואלי והן לסנקציה החברתית שמהוות את העסקה הישראלית עם הפצצה".

לפי כהן, "סודיות ואי-הודאה הן מרכיבי מפתח ברעיון העמימות", ועל כן הצנזורה הצבאית "הפכה לחלק אינטגרלי במדיניות הגרעינית הכללית של ישראל, לא רק מכשיר בטחוני לשמירה על סודות". לדעתו, בנושא הגרעיני, "התקשורת הישראלית מתעלמת מדמותה העצמית החדשה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, והיא חסרת כל עניין בשקיפות ופתיחות [...] במה שנראה כמעט כהסכמה שבשתיקה, התקשורת הישראלית נמנעת מלהעלות שאלות עובדתיות ואפילו עקרוניות על עתיד המכלול הגרעיני של ישראל, מכל פן שלו [...] התקשורת הישראלית מתייחסת לנושא הגרעיני כמעט כאילו אינו קיים".

ודאות קרובה כי ייגרם נזק של ממש

גם במהלך שנות ה-90 ואילך, לאחר פירוקה של ועדת העורכים הלכה למעשה ולאחר שבג"ץ שניצר הגביל את הצנזורה להתערבות רק במקרים שבהם "קיימת ודאות קרובה כי ייגרם נזק של ממש לבטחון המדינה", הנושא הגרעיני נותר ברובו מחוץ לדיון התקשורתי. כהן מייחס זאת לתחושת הציבור הרחב, ועיתונאים רבים בפרט, כי עצם העמימות היא אינטרס לאומי.

"הזיהוי בין עמימות כאופן שבו אנו מציגים את העניין ובין העשייה ותוצריה מופיע לאורך כל הדרך", אומר כהן. "עד היום הציבור הישראלי מתייחס לקדושה של העמימות ולקדושה של העשייה עצמה כמקשה אחת".

מה היית מצפה מכלי התקשורת לעשות? הרי יש צנזורה, יש עונשים הקבועים למי שיעבור עבירה.
"אין לי ספק שדפוס הטיפול הזה בנושא הגרעיני הוא, בעומקו של דבר, לא בגלל שהצנזורה כופה את עצמה באמצעי אכיפת חוק. זה לא שאלה של עונש. אחרי הכול, בעשרים השנה האחרונות חלו שינויים מפליגים באופן שבו העיתונות הישראלית מטפלת בשב"כ ובמוסד, גם בנושא הפרסונלי וגם בנושאי מדיניות. ברוב המקרים העיתונות הישראלית הצליחה לשנות משמעותית את כללי המשחק עם הצנזורה לגבי רוב הנושאים הבטחוניים המרכזיים. הנושא הגרעיני הוא אולי היחיד שבו לעיתונות אין גישה למידע עובדתי, וכנראה שאין לה גישה למקורות אנושיים. העיתונות הישראלית מסירה את כובעה בהכנעה מפני הנושא הזה ולא מנסה לאתגר, כי היא מרגישה שבנושא הזה מן הראוי שתהיה שתיקה".

כלומר לדעתך, אם העיתונות היתה מנהלת מאבק אקטיבי כפי שעשתה בחזיתות אחרות, היא כן היתה מגיעה להישגים גם בנושא הגרעיני?
"אישית, אין לי ספק בכך. יותר מזה, העמימות, כאופן התנהגות לאומי ותפיסה לאומית, לא היתה יכולה להתקיים ללא תמיכה שקטה מצד העיתונות הישראלית. גם האקדמיה ובתי-המשפט שותפים, אבל העיתונות הישראלית, אולי יותר מכל גוף אחר, היא חלק מקשר השתיקה הזה. לא היתה יכולה להתקיים עמימות במובן התרבותי הכולל, כתפיסה, כאופן הסתכלות לאומי, באיכות שכזו ולאורך זמן שכזה אלמלא כל הגורמים הללו, ובמיוחד העיתונות, היו חלק מזה".

נניח שאתה עורך עיתון, מה תעשה כדי לעורר דיון?
"מאוד חשוב שהציבור הישראלי יידע מה מנהיגיו חושבים על הנושא הגרעיני. ברמה העקרונית. האם הם רואים זאת כאמצעי הרתעה בלבד, או כאמצעי שניתן במצבים מסוימים להשתמש בו? איך צמרת צה"ל חושבת על הנושא הגרעיני? חשוב להבין שישראלים בכירים, כולל ראש הממשלה ושרי ביטחון, מעולם לא אמרו דבר פומבי בנושא. לדעתי, זה מצב לא תקין, נורמטיבית, כאשר ראשי המדינה משחררים את עצמם מלומר מלה ציבורית אחת על עניין כל-כך מרכזי".

אתה מצפה מכתבים מדיניים וצבאיים שמקבלים הזדמנות לראיין בכירים בצבא או בממשלה להעלות את הנושא שנה אחר שנה כדי לחלץ מהם בסופו של דבר התבטאות?
"ברור לי שדפוסי מחשבה בסיסיים, במיוחד כשהם עטופים במעטה עמימות וטאבו, אינם יכולים להיפתח בן לילה, בוודאי שלא. העומק האינסטינקטיבי של הקושי לטפל בדברים האלה משותף לכולנו, ולכן קשה אובייקטיבית לפרוץ את הטאבו הזה. אבל הייתי רוצה שהעיתונות הישראלית תהיה מוכנה לשאול שאלות קשות בנושא, למשל, שתשאל שאלות על הנושא התקציבי: מה האחוז התקציבי שהגרעין ממלא במסגרת סך כל הביטחון הישראלי? חמישה אחוזים? עשרה אחוזים? או למשל, אילו פיתוחים ראוי שיהיו או לא יהיו? האם הגרעין צריך להיות בידי אזרחים או אנשי צבא? אם תחת אנשי צבא, האם חוק צה"ל חל עליו? מה צורת הפיקוח? יש הרבה שאלות מרכזיות שנוגעות לדברים הללו".

בספרך אתה מציין כי העיתונאי אלוף בן כתב לך שהתקשורת נמנעת מלהעמיד את הצנזורה למבחן בג"ץ בנושא העמימות כי היא חוששת להפיכת הפסיקה של שניצר. אולי יש בכך להעיד שהניסיון לאתגר את הצנזור בנושא הגרעיני לא היה מצליח, הרי התקשורת זקוקה לגב גם ממערכת המשפט.
"זה נכון שאלוף חשב שניסיון כזה רק עלול לחבל ולהקשיח את כללי המשחק, אבל לי זה לא נראה ברור מאליו. כללי המשחק שעל-פיהם עובדת התקשורת היום פותחו למעשה בשנות ה-70, ובעצם לא השתנו מאז. הכללים הם שכל מידע עובדתי אסור בדיווח אם הוא מיוחס לגורמים ישראליים, והוא מותר בציטוט אם ניתן לייחסו לגורמים זרים. במקרים רבים הצנזורה דורשת מהעיתונאי להראות את המקור. לדעתי היה מקום להקשות ולשאול אם הכללים הללו עומדים בקריטריון שבג"ץ התווה ב-89'. אני כמעט עשיתי את זה כמה פעמים, ובסוף ויתרתי מהעדר גיבוי כספי. הייתי מקווה שבאיזשהו שלב, העיתונאים בגיבוי המערכות שלהם יחליטו שהם לא מוכנים לשחק לפי כללי המשחק של הצנזורה ורוצים להביא אותם לביקורת משפטית. עד היום אף אחד לא ניסה לשאול את השאלות".

אולי מתוך ההבנה שמערכת המשפט היא חלק ממערך העמימות.
"יכול להיות, אבל עובדה היא שהעיתונות כלל לא ניסתה לבחון את העניין. הגוף שהיית מצפה ממנו להיות התוקפני ביותר בנושא הזה הוא העיתונות, אך בנושא זה העיתונות הורידה את כובעה בהכנעה וביראת כבוד. בעוד שברור ששותפי סוד מחויבים בדיבור שמתאים לשיח הרשמי, לא ברור מדוע סתם אזרחים אינם יכולים להתייחס לנשק גרעיני ישראלי כעובדה קיימת ומוסכמת. לדעתי, דיבור כזה לא יפגע כלל בבטחון המדינה. שמירה על מדיניות העמימות ושמירה על תוצרי העשייה הגרעינית הם שני דברים שונים לחלוטין, ולמרות זאת העיתונות הישראלית, כמו רוב הציבוריות הישראלית, לא הצליחה להפריד בין השניים".

אתה כותב בספרך על הצורך בליברליזציה של הצנזורה.
"אכן, אני מציע לשנות במעט את כללי המשחק עם הצנזורה בנושא הזה. הכוונה, לא ליצור מצב שבו יפורסם כל דבר שניתן להגיע אליו, זה בשום פנים ואופן לא, אלא שינוי כללי המשחק הנוכחיים, שבהם לציבור הישראלי בכללותו אסור בשום אופן להתייחס לנשק גרעיני ישראלי כעובדה. כללי המשחק הנוכחיים הם מעין חומת אש שמונעת כל דרדור לשיח גרעיני שיש לו משמעות עובדתית. אני משוכנע שוויכוח ציבורי אמיתי לא יכול להתקיים כשהכל נאמר כאילו באופן היפותטי, ללא ולו רק מעט ידע עובדתי. אם זה ישתנה, למרות שלכאורה זה עניין טכני שנוגע אך ורק לשיח, אני סבור שלאורך זמן זה יכול לפתוח פתח לנורמליזציה של הנושא".

על פי מקורות זרים

בתשובה לשאלת "העין השביעית" לגבי האפשרות להעמיד למבחן בג"ץ את ההנחיה להוסיף את הביטוי "על פי מקורות זרים" לכל אזכור של ארסנל הנשק הגרעיני שנמצא, על פי מקורות זרים, בידי ישראל, השיבה הצנזורית הצבאית הראשית סימה וואקנין-גיל כי היא מזמינה את העיתונות לעשות זאת. "אם מישהו חושב שזו סוגיה לא רלוונטית [לצנזורה]", אמרה וואקנין-גיל, "יש את הערכאה המשפטית".

"ברגע שהדרישה להוספת 'על פי מקורות זרים' תיפול, זה יקל לפתוח פתח לשאלות נוספות", אומר כהן, "ברגע שחומת האש סביב הנושא הזה תתרכך, אפילו אם לא נדבר על ביטולה המוחלט, זה יביא לתחילתה של תזוזה כדוגמת סוג התהליכים התקשורתיים שקרו ביחס למוסדות הביטחוניים האחרים, השב"כ והמוסד. אני רואה את הדבר כרפורמה, לא כמהפכה. אני לא מחפש כאן מהפכות, אני מחפש שינויים לאורך זמן שהציבור הישראלי ירגיש איתם בנוח. אין להבין את מה שאני מציע כשינוי רדיקלי".