העיתון "ישראלי" חייב להיות "הטוב ביותר", אמר שלדון אדלסון לשלמה בן-צבי בשנת 2006, כשהשניים עוד היו שותפים לעסק. כך, בכל אופן, טוען בן-צבי בתצהיר שהגיש לאחרונה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. אדלסון, ממשיך ומספר בן-צבי, חזר ואמר בפגישותיהם כי יהיה מוכן להשקיע את סכומי הכסף הדרושים ובלבד שהעיתון המזוהה עימו ישתפר עד שיהיה "הטוב ביותר", וזאת משום ש"כל דבר שאני [אדלסון] עושה חייב להיות מספר 1".

לאחר שזנח את שיתוף הפעולה עם בן-צבי, הקים המיליארדר האמריקאי חינמון חדש, "ישראל היום". עיתון זה, תחת שליטתו המלאה, הצליח לא רק להביא לסגירת "ישראלי", אלא גם להפוך בתוך שנים אחדות לכלי התקשורת המודפס בעל שיעורי החשיפה הגבוהים ביותר בישראל. "מספר 1", כפי שהיה מגדיר זאת בוודאי בעליו.

להערכת בן-צבי, המחיר שמשלם אדלסון על ההישג עומד על כ-3 מיליון דולר הפסדים מדי חודש. גם אם בפועל העיתון נושא הפסדים קטנים יותר מהערכתו של מי ששרוי כיום בסכסוך משפטי עם אדלסון, מן הראוי לעמוד על הפער הנסתר שבין שתי המטרות שקבע לעצמו המממן של העיתון בתחילת דרכו העיתונאית בישראל: הפער בין "העיתון מספר 1" ובין "העיתון הטוב ביותר".

מבחינת אדלסון, יש להניח, השניים הם היינו הך – העיתון הטוב ביותר הוא העיתון בעל שיעורי החשיפה הגבוהים ביותר. מבחינה מקצועית, לעומת זאת, איכותו של עיתון נמדדת לפי פרמטרים אחרים: מידע בלעדי, אמינות, ניתוחי עומק, קביעת סדר יום וכדומה. כשבוחנים את איכותו של "ישראל היום" שלא לפי שיעורי החשיפה שלו, התוצאות שונות.

הרבה עורכים, פחות מכל השאר

מערכת "ישראל היום" שוכנת ברחוב השלושה, בשכונת יד-אליהו בתל-אביב. יחסית למערכות כלי תקשורת אחרים, היא תופסת חלל פיזי קטן. דסק החדשות חולק אותה קומה עם מחלקות ההפצה, השיווק, מוקד המנויים, הארכיון וחדריהם של העורך הראשי והמנכ"ל. על המוספים עובדים בכמה חדרים השוכנים בקומה מתחת. מהעבודה במערכת עולה הרושם כי לעיתון אין מחסור במשאבים. האווירה, כך אומרים עיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית", משפחתית, להוציא התפרצויות זעם כאלה ואחרות, שלמרבה הצער מתקבלות כמובנות מאליהן בכלי התקשורת בישראל.

סדר היום במערכת "ישראל היום" דומה לזה שבמערכות עיתונים אחרות. רכז הכתבים יורם אבגר משוחח עם העיתונאים בשעת בוקר ומרכיב יומן הוראות, במערכת מתכנסות ישיבות צהריים ואחר צהריים שבהן מתעדכנים בצפוי ומחליטים במה להתמקד, ובשעת ערב מוקדמת מקבלים הכתבים הודעות אחרונות ומשוחחים עם ראש הדסק.

בדסק החדשות משמשים בין שמונה לעשרה עורכים, שכל אחד מהם מטפל בעמוד או שניים. מדובר במספר גדול של עורכים יחסית לנהוג בעיתונים אחרים, בעיקר בהתחשב בהיקף המצומצם יחסית של טקסט בעיתון ובריבוי המודעות המתפרסמות בו. ברם, גורמים בעיתון טוענים כי עבודת העריכה ב"ישראל היום" קשה יותר מאשר בעיתונים אחרים, משום שהכתבים מיומנים פחות.

עם השקת "ישראל היום" התגאו בכיריו בהקמת צוות של בודקי עובדות. לפי דברי עיתונאים ב"ישראל היום", צוות כזה אכן הוקם והוא כולל שני עובדים, אלי לאון וליאור יעקבי. לאון ויעקבי נאלצים לבצע עבודה זו לצד תפקיד אחר שהם ממלאים בעיתון: כתבי מדור החוץ. נוסף להם, שתי מגיהות עוברות על כל הטקסט בעיתון טרם פרסומו.

בעוד שאופן העבודה במערכת "ישראל היום" דומה לנהוג בעיתונים האחרים, הרי שדי במבט מרפרף בחינמון עצמו כדי להבחין שהוא לוקה בחסר מול מתחריו בשוק הישראלי. לא מצורף לו מוסף מגזיני יומי, מדור הספורט שלו מצומצם, מדור הכלכלה כמעט שאינו קיים, ומוספי סוף-השבוע עדיין קטנים בהיקפם לעומת המתחרים. התירוץ שאפשר לשמוע במערכת הוא כי זה מה שהציבור הרחב דורש – עיתון תמציתי והדוק, "ישר ולעניין", כהגדרת אנשי העיתון.

גם אם ניתן להצדיק את הנפח המצומצם במגבלות הזמן של קוראי העיתונים בימינו, בחינה מעמיקה של "ישראל היום" חושפת בעיות מהותיות יותר. לאחר ארבע שנות פעילות, ל"ישראל היום" חסרה עדיין מאסה של כותבים בכירים ובעלי מוניטין כפי שניתן למצוא בעיתונים אחרים. יתר על כן, למרות גלים של פיטורים וצמצומים שעברו על העיתונים המתחרים בשנים האחרונות, מערכת החדשות של "ישראל היום" קטנה יותר מאשר זו של "מעריב", "ידיעות אחרונות" או "הארץ". נכון לרגע זה, באלפון אנשי התקשורת של חברת יפעת רשומים 114 עיתונאים המועסקים ב"ישראל היום", לעומת 251 ב"מעריב", 257 ב"הארץ" ו-314 עיתונאים ב"ידיעות אחרונות".

למדד הכמותי יש השלכות איכותיות, כמובן. קריאה יומיומית ב"ישראל היום" והשוואתו לעיתונים אחרים מעלה תהיות באשר ליכולתה המקצועית של מערכת החינמון להתמודד מול המתחרים. תחום בולט שבו העיתון נופל לעומת אחרים נוגע לפרסום ידיעות בלעדיות. העיתון אינו מתהדר לעתים קרובות בידיעות בלעדיות בעלות משקל, ומסתמך על פרסומים של כלי תקשורת אחרים. גורמים ב"ישראל היום" מסבירים כי מדובר במעין מדיניות בלתי רשמית של העורך הראשי, עמוס רגב.

פרסום שני

"עמוס נגד סקופים באופן כללי", אומרים גורמים המכירים מקרוב את עבודת המערכת ב"ישראל היום" וביקשו להישאר בעילום שם. "זה תמיד מפחיד אותו. הוא לא רוצה את זה ורואה בזה מתכון להסתבכות". לדברי גורמים אלה, כתבי העיתון מביאים מדי פעם ידיעות בלעדיות, "אבל יש עידוד של בדיוק הדבר ההפוך מאשר בכל המערכות של העיתונים האמיתיים". המסר שמקבלים הכתבים, כך נטען, הוא כזה: "לא רוצים סקופים. תעשו את העבודה שלכם כמו שצריך, תדווחו על ה'ברד אנד באטר' [הלחם והחמאה], על החדשות, ולא צריך את יצירתיות היתר שלכם".

לדברי גורמים אלה, היו מקרים שבהם הוגשה כתבה בלעדית במצב בשל לפרסום, בדוקה ולאחר שנאספו תגובות, ובכל זאת סירב דרג העריכה הבכיר לפרסמה, משום ש"צריך לתת לקורא את מה שהוא צריך ומה שהוא רוצה, וסקופים הוא לא יודע שהוא רוצה". חריגים למדיניות זו, כך נטען, הם מוטי גילת וצוותו וכן רן רזניק, הכתב החוקר לענייני בריאות. התפיסה במערכת היא שהמשבצת הראויה לחשיפות וידיעות בלעדיות היא בטקסטים שלהם.

מקורות אחרים מאשרים כי העיתון אינו מעודד סיפורים בלעדיים. "על הכתבים אין לחץ", הם אומרים. "אתה יכול לראות שאין סיפורים. אולי כי לא מצפים מהם. עמוס רוצה להביא את הכרוניקות של הדברים, בקצרה, גם כי אין הרבה מקום, אז הם אומרים לעצמם, בשביל מה להתאמץ, אביא את מה שהיה אתמול בוועדה בכנסת".

"זה עיתון של עורכים מצוינים וכתבים בינוניים ומטה, זו הסיבה שאין סקופים", טוענים מנגד גורמים אחרים ב"ישראל היום". אלה מדגישים כי רגב משתדל להימנע מפיטורים, ובשל כך הכתבים אינם מתומרצים להתאמץ במיוחד. "עמוס רגב מאוד היה שמח אם היו סקופים, אבל אין אף אחד שיביא לו אותם", הם אומרים.

"קרה שהבאתי משהו שלמתחרה שלי מ'ידיעות אחרונות' לא היה", מספר אחד העיתונאים ב"ישראל היום". "הוא [המתחרה] התקשר אלי ואמר, 'וויי, אל תשאל, טלפונים בשש בבוקר, וישיבת מערכת, וועדת משמעת. איך פיספסת? סוף העולם'. תכלס, ב'ישראל היום' זה לא עובד ככה, ואני חושב שזו מדיניות. לא יבואו ויתלו אותך וישחטו אותך בבירור במערכת אם פיספסת איזה סיפור".

יחד עם זאת, העיתונאי האמור טוען כי "כמו לכל כלי תקשורת, גם ל'ישראל היום' חשוב להביא סיפורים בלעדיים ולנסות לייצר סדר יום". לא קרה, הוא מספר, שעיתונאי הביא מידע בלעדי בעל עניין, שיכול להתפרסם במגבלות המקום של "ישראל היום", ולא פורסם בסופו של דבר. לדבריו, המערכת אף מעודדת כתבים להביא ידיעות בלעדיות, ולפחות במקרה אחד אף הוענק לכתב בונוס כספי עבור ידיעה כזו.

את המספר הנמוך יחסית של ידיעות בלעדיות מסביר אותו עיתונאי במחסור יחסי בכוח אדם. בשל מצוקה זו, הוא אומר, הכתבים ממקדים את מאמציהם לא בידיעות בלעדיות, אלא בסיקור נושאי הכרוניקה השוטפת "שאתה יודע שייכנסו לעיתון".

העיתונאי אף מצביע על ההיקף המוגבל של כל ידיעה (בדרך כלל לא יותר מ-500 מלה) ושל סך עמודי החדשות בעיתון (כ-20 עמודים, עמוסי מודעות) כהסבר למיעוט הידיעות הבלעדיות. "גם אם נרצה מאוד להביא משהו בלעדי, הרבה פעמים המקורות יעדיפו שיקדישו לזה קצת יותר מקום, מה שהם יכולים לקבל בעיתונים אחרים ולא ב'ישראל היום'", הוא אומר.

"ישראל שישבת"

חלק נוסף שנחשב חלש יחסית בעיתון הוא המוסף המגזיני השבועי, "ישראל שישבת". "יש המון ביקורת על המוספים. הם פשוט מאוד לא מעניינים", אומר אחד העיתונאים שעובדים ב"ישראל היום". "אני, כמי שאמור להיות לויאלי לעיתון, לא קורא את המוספים של יום שישי. לא משקיע זמן. את המוסף של גונן [גינת, עורך המוסף הפוליטי 'ישראל השבוע'] אני עוד כן קורא, אבל ישראל שישי או שבת, אני אפילו לא יודע את השם, אני לא קורא. צריך שם לשפר ולשנות".

נראה שלמסקנה דומה הגיע גם העורך הראשי. לאחרונה נערכו חילופים בתפקיד עורך "ישראל שישבת". את מקומו של אהרון לפידות תפס ברוך רון, שעד אז כיהן כראש מערכת החדשות. לדברי גורמים במערכת העיתון, השינוי נבע מהבנה כי מינויו של לפידות, איש יחסי-ציבור בעברו, היה מוטעה. באופן טבעי, כך מסבירים, קשה ליחצן לשעבר לעמוד בלחצים של יחצנים שעימם עבד בעבר. התקווה, כך נאמר, היא שהחלפתו של לפידות באיש חדשות תהפוך את המוסף למעורר עניין יותר.

חילופי התפקידים נערכו גם במסגרת תזוזה כללית במערך הבכיר של העיתון, עם עזיבתו של עורך המשנה חמי שלו, אולם היא יכולה להעיד גם כי ב"ישראל היום" מודעים לכשלים ולחולשות בהתנהלות העיתון ומעוניינים לשפרם.

הכתב הפרלמנטרי של "ישראל היום", גדעון אלון, מציג תמונה שונה של עבודת המערכת. לדבריו, קל לו להשוות בין עבודתו ב"ישראל היום" ובין עבודתו במשך 37 שנה ב"הארץ", כיוון שב-17 השנים האחרונות ב"הארץ" מילא תפקיד זהה לזה שהוא ממלא ב"ישראל היום".

"ידעתי כשבאתי לעבוד ב'ישראל היום' שזהו עיתון שונה לחלוטין מ'הארץ', כי זהו עיתון שאמור להיות יותר קליל ומיועד לרבדים יותר רחבים באוכלוסייה", הוא אומר. "הייתי בטוח שהביקוש מצד העיתון יהיה לחומרים יותר קלילים. אחד הדברים שהפתיעו אותי לטובה ב'ישראל היום' היה שעורך העיתון, עמוס רגב, נענה מיד לבקשתי כשביקשתי לאפשר לי לכתוב מדי שבוע מדור כנסת שבו אוכל לכתוב בחופשיות על כל נושא הקשור לנושאים הפרלמנטריים. זה מאוד שימח אותי".

לדברי אלון, הבדל בולט בין עבודתו ב"ישראל היום" לזו ב"הארץ" נוגע לאורך הידיעות: במקום 600-500 מלה, 300-250 בלבד. "זה השוני היחיד", הוא אומר. "אני לא מרגיש את עצמי מוגבל או שמישהו אומר לי מה או כיצד לכתוב, אני עושה את זה באותה מידת רצינות כמו שעשיתי ב'הארץ'. למעשה מידת החופש שלי להתבטא גדולה יותר ב'ישראל היום' מאשר ב'הארץ'. ב'הארץ' בלט קו מרכז-שמאלה, בעיקר בצד הפובליציסטי, ופה יש הרבה יותר פתיחות".

וואן מן שואו

לאווירה הנינוחה יחסית שבה פועלים הכתבים ב"ישראל היום" יתרונות לא מבוטלים. כאשר עיתונאי נמצא במערכת לחוצה ודורסנית, הוא עלול לעבור עבירות אתיות (ואחרות) במטרה להשיג את הסיפור המיוחל. כאשר עיתונאי מרגיש חופשי מרדיפה אחר הסיפורים שצפויים להתפרסם אצל מתחריו, הוא יכול להרשות לעצמו להתפנות ולהתמקד בסיפורים בעלי עניין שאינם דווקא המובנים מאליהם. לעתים דווקא חקירה של סיפור שולי לכאורה תביא בסופו של דבר לידיעה בעלת עניין ותהודה גדולים יותר.

אלא שהתמונה שעולה משיחות עם עובדים ב"ישראל היום" היא שהעיתון יוצא קירח מכאן ומכאן. מצד אחד, לא מפעילים על הכתבים לחץ למנוע כמעט בכל מחיר פספוס ידיעה שתתפרסם אצל המתחרים. מצד אחר, לא מפעילים עליהם לחץ לחקור ולמצוא את המידע הבלעדי שבשולי הסיפורים. המטרה, כך מתואר מפי כמה גורמים, היא הכרוניקות הפשוטות. מה קרה בכל תחום, מי אמר מה למי ומתי.

ייתכן שהסיבה למדיניות זו נעוצה במסורת העיתונאית של העורך הראשי. רגב, יליד 1951, הצטרף בסוף שנות ה-70 למערכת כתב-העת "מערכות", בטאונו הרשמי של צה"ל, שם שימש עוזר מחקר. במקביל ערך עבור ההוצאה לאור הצה"לית את כתב-העת "צקלון", שקיבץ מאמרים מתורגמים מן העולם, בכל פעם בנושא אחר.

במקביל לעבודתו בהוצאה לאור הרשמית של צה"ל, תירגם רגב מבחר ספרי מדע-בדיוני מוערכים והשלים תואר שני בבית-הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב. את הדיסרטציה שלו הקדיש ל"אסטרטגיה של בנות-הברית מצפון לסיינה: אוגוסט-ספטמבר 1944".‫ בתחילת שנות ה-80 הגיע רגב לדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" כשבאמתחתו השכלה רחבה ופרספקטיבה היסטורית, אך ללא ניסיון ממשי ככתב שטח.

תפיסתו העיתונאית עוצבה במידה רבה בשנים שבהן כיהן כעורך בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר כראש הדסק. באותה תקופה, יש לדעת, חולקו הסמכויות בדסק החדשות של העיתון בין ראש הכתבים לראש הדסק. היוזמה היתה בעיקר נחלתו של ראש הכתבים, שעמד בקשר שוטף עם העיתונאים ודירבן אותם להשיג את הסיפורים ולהעבירם למערכת. ראש הדסק התמקד בעריכת החומרים שהגיעו למערכת: סינון, מסגור והבלטה. רגב, כך נראה, התמקצע במלאכת העימוד ולא בהפעלת הכתבים.

את דסק החדשות של "ידיעות אחרונות" עזב רגב לטובת תפקיד הכתב בלונדון. בתחילת שנות ה-90, לאחר שעופר נמרודי רכש את "מעריב", גויס רגב לעיתון זה. הוא מונה לראש מערכת החדשות ובהמשך לסגן העורך של "מעריב". בשנות ה-2000, לאחר כמה שנים ב"חדשות 10" ואפיזודה קצרה כעורך החינמון "ישראלי" של שלמה בן-צבי, הגיע רגב לחינמון של אדלסון.

גורם שהכיר מקרוב את עבודת הדסק מספר שהופתע מרמת המעורבות של רגב בעבודת העריכה היומיומית. את השליטה של רגב בדסק הוא מגדיר כ"חזקה". לדבריו, בישיבות המערכת היומיות היה מכתיב העורך הראשי לראש מערכת החדשות וראש הדסק במה תעסוק כל כפולת עמודים בעיתון. עורכים בדסק שרצו לחרוג מהתוכנית שקבע היו זקוקים לאישורו. לפעמים היה מכתיב תוכן עד לרמת מבזק בטור צד המתפרסם בעמוד פנימי. עיתונאים אחרים מאשרים כי רגב שולט בעיתון ביד רמה.

"היית מרגיש שזה בא ממקום שמאוד קשה לו לשחרר שליטה", אומר עיתונאי שעבד ב"ישראל היום" בתחילת דרכו. "מדובר באדם ששנים ארוכות היה ראש דסק וראש מערכת חדשות, ופתאום עובר לתפקיד שהוא יותר אסטרטגי, וקשה לו מאוד להאציל את הסמכויות".

אמנם, בתחילת הדרך, חלק נכבד מכוח העבודה ב"ישראל היום" היה חסר ניסיון באופן יחסי, ונדרשה מעורבות עמוקה של העורכים הבכירים כדי להכשירו תוך כדי תנועה. "בשנה האחרונה יש שינוי אדיר לעומת מה שהיה", אומר עיתונאי העובד כיום ב"ישראל היום". "בהתחלה היו תקלות, בעיות תיאום וכל הברדק הקבוע, אבל לאט-לאט הדברים הסתדרו".

יחד עם זאת, לדברי גורמים ששוחחו עם "העין השביעית", על אף שהמערכת עובדת כיום בתיאום וביעילות גדולים יותר, רגב עדיין שומר על מידת מעורבות עמוקה בעיתון. לדבריהם, העורך הראשי עובר כמעט על כל עמוד וכל ידיעה בעיתון, מהכותרת הראשית, שאותה הוא מנסח בעצמו, עבור בעיצוב עמוד השער, שעליו הוא עמל עם ראש מערכת החדשות אריאל שמידברג, ועד לבדיקת טורי צד זניחים או ידיעות במדור הספורט. "זה ואן מן שואו", הם אומרים. "עמוס מנהל, וכל השאר הם או עלי תאנה או מי שמוציאים לפועל את העבודה".

גורמים אחרים טוענים כי רגב מקפיד לעבור רק על הידיעות המדיניות והפוליטיות, או על אלו שהן בעלות השלכות פוליטיות, כמו הידיעות על המחאה החברתית שפרצה בקיץ האחרון. נוסף על כך, הם אומרים, רגב בוחן מקרוב גם את טורי הדעה המתפרסמים בעמודי החדשות.

המעורבות הגדולה של רגב עשויה לבוא לידי ביטוי בשינוי נוסח כותרת שנתן עורך העמוד, בסילוק ידיעה והחלפתה באחרת או בתיקונים בתוך הידיעה. יש מי שטוען כי רגב מורה לעתים לשנות את הטקסטים שמספקים הכתבים על סמך עיון באתרי חדשות כגון ynet, או צפייה במהדורות החדשות הטלוויזיוניות.

במקרים כאלה, כך נטען, הטקסט משתנה, גם אם העמוד כבר נערך ונסגר קודם לכן, לעתים בלי שהכתב או העורך הזוטר מעודכנים בכך. "בסוף היום העיתון נראה פשוט כמו ynet", טוענים גורמים שמכירים את השגרה בעיתון, "כי מה שחשוב לו [לעמוס רגב] זה להביא את הכרוניקה של הדברים". גורמים אחרים טוענים כי עדכון ידיעות על בסיס פרסומים באתר ynet הוא אמנם דבר שבשגרה, אך ברוב המקרים הכתב מעודכן ומתבקש לבדוק ולעדכן את הידיעה בכוחות עצמו.

"זה מקום עבודה טוב למי שלא היה בשום כלי תקשורת לפני כן, או למי שנפלט מכלי תקשורת. האחרונים יכולים לעצום עיניים על הרבה דברים כי הם צריכים להתפרנס, ולראשונים פשוט אין קנה מידה", מסבירים גורמים ששוחחו עם "העין השביעית". "כשאתה בא ממערכות עיתונים גדולות, אז אלה לא דברים שאתה יכול לעבור עליהם לסדר היום".

הדעה האחרת

"יש אנשים שמעדיפים עיתון שהוא יותר רגוע", אומר אבי שילון, עורך מדור הדעות ב"ישראל היום", כשהוא נשאל על מיעוט הידיעות הבלעדיות בעיתון. "זה לא שהיום חסר לי הסקופ", הוא אומר, "גם ככה אני כל היום באינטרנט, בפלאפון או במחשב, אז דווקא בא לי עיתון שלא יצעק לי בכותרת". לדבריו, "אולי הרעיון פה הוא לאו דווקא להיות עיתון שנותן לך את הסקופ הכי גדול. אולי הרעיון הוא באמת לנסות לחנך ולבטא עמדות שונות, ציוניות יותר, כך שאחרי ארבע, חמש או שש שנים שאנשים קוראים את העיתון, זה יפתח להם קצת את העין. אם אתה בוחן חשיבות של עיתון, לא יותר חשוב עיתון שיפקח את עיניך?".

לצד זאת, שילון מצביע על כך כי מידע בלעדי מתפרסם בעיתון, אך לא תמיד מובלט ככזה. הוא מזכיר את מאמריו של יוסי ביילין, בעל מקורות ייחודיים בארה"ב וברשות הפלסטינית, ומציין מאמר של ניוט גינגריץ' שפורסם ב"ישראל היום" ובו הוצגה לראשונה מדיניות שתורגמה מאוחר יותר להצעה בבית-הנבחרים האמריקאי מטעם המפלגה הרפובליקאית. דווקא בשל הקרבה של הכתב המדיני שלמה צזנה ללשכת ראש הממשלה, מוסיף שילון, קריאה מדוקדקת של טוריו יכולה ללמד את הקורא טוב יותר מכל מקור אחר על המתרחש בלשכה.

בבוקר השיחה עם שילון, הכותרת הראשית של "ישראל היום" עסקה במסר סתמי למדי של שר החינוך גדעון סער, שייחודו היה שהובע מעל עמוד הפייסבוק של העיתון. שילון מסביר כי כותרת מעין זו מעידה על תחושת הביטחון המוגבלת של גורמים בימין. "אני חושב שזה נובע מרצון לבסס את עצמך כעיתון שהנה, שר החינוך בא ומתייחס אליך. כמו שבמקומון פתאום חוזרים אליך מלשכת ראש הממשלה, אז זה מקבל תהודה הרבה יותר גדולה".

הליכוד בשלטון כבר עשרות שנים.

"הטענה המרכזית של הימין האינטליגנטי היא שהליכוד בשלטון, אבל אין לו שום מאחזים שלטוניים".

שילון מודה כי "לעיתון יש חסרונות", אבל מדגיש כי "בסך-הכל מדובר בעיתון צעיר". יחד עם זאת הוא טוען כי ל"ישראל היום" גם "יתרונות גדולים", שהעיקרי שבהם הוא יכולתו להביע את "הדעה האחרת", לעומת הבון-טון של כלי התקשורת בישראל.

עמדה דומה שבה ועולה מהמאמרים שמפרסם העיתון על אודות עצמו. "ישראל היום" תורם לפלורליזם ולרב-קוליות בתקשורת הישראלית, נטען בהם, הוא כלי התקשורת המרכזי הראשון שנותן ביטוי לעמדות שקודם לכן נדחקו לשוליים, על אף שהן משותפות לרבדים נרחבים של הציבוריות הישראלית, אולי אף לרובה. אך לעתים העמדה הלעומתית של העיתון היא בעוכריו, ומסכלת את האפשרות לבסס עמדה עצמאית.

כך, מדי ערב בשעה שמונה, נוהגים אנשי הדסק להתקבץ סביב מכשירי הטלוויזיה המקרינים את מהדורות החדשות. אלא שבשונה מעיתונים אחרים, עובדים בעיתון מעידים כי הצפייה במהדורות החדשות המרכזיות משפיעה במידה רבה על מה שיתפרסם בגליון העיתון שיראה אור למחרת. כמו העדכונים והשינויים שבאים בעקבות ידיעות המתפרסמות באתר ynet, גם מהדורות החדשות המרכזיות תורמות מידע לעמודי החדשות. חשוב מכך, הן מצביעות על המסגור הצפוי של הסיפורים המרכזיים בכלי התקשורת של הזרם המרכזי.

העמדה הלעומתית שבה מתגאה "ישראל היום" מכוונת אותו להתמקד בסיפורים הללו, ולנסות להעמיד מול המסגור הצפוי בעיתונים המתחרים מסגור אלטרנטיבי. באופן טבעי, כלי תקשורת שמתמקד בניחוש הסיקור של מתחריו ובניסיון להגיב לו אינו יכול להשקיע את האנרגיה והמאמץ הדרושים בעבודה עיתונאית עצמאית. קשה לצפות מכלי תקשורת כזה לקבוע סדר יום שישפיע גם על כלי תקשורת אחרים.

מה שעולה חינם

עיתונאים ב"ישראל היום" מצביעים על "חוסר פרגון" בקרב כלי תקשורת אחרים, שמונע מידיעות שמתפרסמות ב"ישראל היום" לקבל את התהודה הראויה להן. "זה כיף למתוח ביקורת על עיתון שלא מייצר סדר יום", אומר אחד העיתונאים בעיתון, "אבל לא מציינים שלא נותנים לו לייצר סדר יום. עד שכאשר יש שם משהו, אין לזה שום ביטוי בתקשורת האלקטרונית, בעיתונות המשודרת, בטלוויזיה וברדיו. זה מעבר לתחרות, זו כנראה כבר שנאה".

ואכן, "ישראל היום" היה מטרה לביקורת חריפה ביותר מצד עיתונאים, עוד לפני שיצא לאור גליונו הראשון לפני כארבע שנים. העובדה שהופץ חינם באגרסיביות אולי חסרת תקדים - לא רק בתחבורה הציבורית ובמוקדי קהל אחרים, אלא גם באמצעות שליח עד הבית למעוניינים בכך - תרמה להפיכתו בזמן שיא לכלי התקשורת המודפס בעל שיעורי החשיפה הגבוהים בישראל, אולם גררה גם גינויים רבים בשל תחרות לא הוגנת.

חלוקת חינם של מאות אלפי העותקים מדי יום, תוך ספיגת הפסדים כבדים, תידלקה גם את הסברה כי העיתון מונע לאו דווקא ממטרות עסקיות. אדלסון, איל קזינו אמריקאי שכלל אינו דובר עברית, אינו מצפה לראות רווח כלכלי מכלי התקשורת שבבעלותו, טענו המקטרגים. למעשה רוב הביקורת שכוונה כלפי העיתון עסקה בטענות להטיה פוליטית ובעיקר אישית, לטובת בנימין נתניהו ורעייתו שרה. איכותו של העיתון כמעט שלא נדונה.

"היתה אמונה בזמנו שאנחנו הולכים באמת לעשות משהו מוצלח", נזכר עיתונאי שהיה שותף לתחילת הדרך של "ישראל היום". "האמנו שיש לנו פוטנציאל לעשות מוצר טוב, עיתון מהשורה הראשונה מבחינת האיכות. אנשים לא הרגישו שהם באים לעבוד בביטאון". כיום התחושה של לפחות כמה מהעיתונאים ב"ישראל היום" היא שהעיתון אמנם מוביל בתפוצה, אך משתרך מאחור מבחינת איכותו. בלי קשר לטענות על הטיה פוליטית, נראה כי ההתמקדות ב"ברד אנד באטר" אינה מספיקה. ואולי סגולתו של "ישראל היום" היא בדיוק זו – הוא אינו מיוצר לקריאתם של עיתונאים, שיודעים לזהות בקלות חוסר מעוף או סתם עבודה מרושלת, אלא מכוון לציבור הרחב, למי שאוסף גיליון של העיתון אגב אורחא וקורא אותו בחיפזון?

כל עוד שמר "ישראל היום" על עמדת החינמון (או "עיתון המחולק בחינם", כפי שמעדיפים להגדיר אותו אנשיו), אפשר היה לטעון כי אין לבוא אליו בטענות שאינו מספק תמורה דומה לזו שמציעים "ידיעות אחרונות" או "הארץ". החודש פתח העיתון במהלך משמעותי, שעליו הכריז לפני כמה חודשים, והחל לגבות תשלום ממנויים שהעיתון מגיע לביתם.

להחלטה הזו יש, אם כן, יותר מאשר משמעות עסקית. ההחלטה מעמידה אותו, לראשונה, כמועמד ראוי למבחן מקצועי מול מתחריו ומעלה מעצמה את הצורך להשוות בינו לבינם. האם יסכימו קוראי "ישראל היום" לשלם (בינתיים רק כמה עשרות שקלים לחודש) עבור מה שעד עתה קיבלו חינם? האם יחשבו שהתמורה שמציע העיתון לקוראיו מצדיקה תשלום? למרות מדיניות השקיפות המוצהרת של העיתון, המפרסם מדי יום את מספר הגליונות המודפסים, נתוני התפוצה שלו, לאחר יישום ההחלטה לגבות דמי מנוי, נותרו חסויים.

תגובה

במענה לפניית "העין השביעית" בבקשה להגיב על המובא בכתבה זו, הפנו עורכי "ישראל היום" לדובר העיתון. זה שלח לנו את התגובה: "מ'ישראל היום' לא נמסרה תגובה".