"ערוץ 20 בכבלים, המשדר את המתרחש בבית בכל שעות היממה, הפך לערוץ השלישי הנצפה ביותר בטלוויזיה הישראלית, אחרי ערוצים 2 ו-10". כך, בקביעת העובדה הזאת, הסתיימה לה ידיעה חדשותית הזויה משהו שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב-22.10.08, בחתימתה של גילי איזיקוביץ'.

"הארץ" לא היה היחיד שקבע כי ערוץ 20 של הוט, המשדר את קורותיהם של משתתפי תוכנית הריאליטי "האח הגדול", הוא השלישי בסולם הערוצים הנצפים בישראל.

כחודש לפני כן, ב-19.9.08, במהדורה השבועית של חדשות ערוץ 10, "שישי" עם רביב דרוקר ועפר שלח, פנה מורן שריר לצופים והודיע להם כי "אם אתם לא רואים אותי עכשיו זה בגלל שאתם יושבים מול ערוץ 20, וזה בסדר גמור, זה הערוץ השלישי הכי נצפה בארץ". גם בתוכנית המתחרה בערוץ 2, "אולפן שישי", חזרו על הקביעה. ב-31.10.08 הכריז שם עמנואל רוזן: "ערוץ 20, המשדר חי מהווילה 24 שעות ביממה, הפך לערוץ השלישי הכי נצפה בישראל", זאת במסגרת כתבה של לא פחות מ-20 דקות שהקדישה תוכנית הדגל של חברת החדשות של ערוץ 2 לתוכנית הריאליטי של זכיינית הערוץ, קשת.

על מה נסמכת הקביעה כי ערוץ "האח הגדול" הוא השלישי בסולם הערוצים הנצפים במדינה? בשלושת המקרים שצוינו כאן לא הוזכר גורם כלשהו כמקור לנתונים הללו. נתוני הרייטינג הרשמיים שאליהם נהוג להתייחס בדרך כלל מתקבלים מהוועדה הישראלית למדרוג, אולם הוט אינה חברה בוועדה, ולכן אף שנתוני הצפייה בערוציה נמדדים על-ידי מדגם הפיפל-מיטר, הם אינם מדווחים באופן רשמי.

מאיפה הגיע הנתון?

מי שכן הציגה נתונים הנוגעים לעניין היא חברת הכבלים עצמה. ב-11.11.08 פירסמה הוט הודעה שלפיה סקר שערכה עבורה חברת מרקט-ווץ' (Market Watch) בקרב 4,412 ממנויי הוט בעלי החבילה הדיגיטלית העלה כי 6.2% מהם "צופים בקביעות" בערוץ 20. על-פי הוט, הנתון הזה הפך את הערוץ לשלישי בסולם הנצפים מבין כלל הערוצים שמעבירה החברה ללקוחותיה, אחרי ערוצים 2 ו-10.

ההודעה, כדאי לשים לב, עוסקת בקבוצת צופים מצומצמת יחסית: מנויי הוט בעלי החבילה הדיגיטלית. עד כמה היא מצומצמת? בראיון שהעניק בתחילת החודש ל"מרקר-ויק" דוד קמיניץ, המנכ"ל הפורש של חברת הכבלים, עלה כי לקוחות הוט בעלי החבילה הדיגיטלית מהווים 55% מכלל שוק הטלוויזיה הרב-ערוצית (הכולל גם את מנויי הלוויין). ובמלים אחרות, אם 6.2% ממנויי הוט הדיגיטליים טוענים כי הם צופים בערוץ 20 בקביעות, מדובר בסך-הכל בכ-3.4% מכלל צופי הטלוויזייה הרב-ערוצית.

אם מוסיפים לכך גם את העובדה שכמה מצופי הטלוויזיה אינם עושים זאת לא דרך הוט ולא דרך יס, האחוז קטן עוד יותר. על-פי נתוני הוועדה למדרוג, למשל, 15.5% מצופי הטלוויזיה אינם מחוברים לכבלים או ללוויין, מה שהופך את מנויי הוט הדיגיטליים לקבוצה שמהווה כ-46.5% מכלל צופי הטלוויזיה בישראל, ואת אותם 6.2% ממנוייה הצופים בקביעות בערוץ 20 לכ-2.9% מכלל הצופים.

האם ערוץ שבו (אפילו על-פי נתוניה של הוט) צופים בקביעות פחות מ-3% מכלל צופי הטלוויזיה הוא הערוץ השלישי בסולם הערוצים הנצפים במדינה? כפי שנראה בהמשך, מדובר בהגדרה בעייתית לבדיקה, אולי אפילו חסרת משמעות. אולם כבר כעת ניתן לציין שגם אם אלה אכן פני הדברים, לו היו טורחים הפרסומים על כך להבהיר כי זהו נפח הצפייה שאליו הם מתכוונים כשהם מנפנפים ברוב רושם בנתונים על "הערוץ השלישי הכי נצפה בישראל", היה המידע הזה מתקבל בצורה שונה לחלוטין אצל צרכן התקשורת הממוצע.

למה התכוונו העיתונאים?

אז על מה הסתמכו העיתונאים? מורן שריר מאשר כי הוא אכן הסתמך על ההודעה של הוט. "עשיתי את זה טו מייק א פוינט", הוא מסביר. "ספציפית לגבי מה שאני אמרתי, הסקר הזה לא באמת משנה. הנקודה היתה לגבי הפופולריות, שאי-אפשר להתווכח איתה, של ערוץ 20, בין אם הוא השלישי ובין אם הוא החמישי".

איזיקוביץ' ("הארץ") מודעת מעט יותר לבעייתיות שבדברים. "אני מנסה לחשוב אם אני ניסחתי את זה כערוץ השלישי הכי נצפה בטלוויזיה הישראלית, או כערוץ השלישי הכי נצפה בכבלים", היא אומרת. "אני זוכרת שהיה קומוניקט כזה של הוט, אבל אני לא יכולה להגיד לך אם אני ניסחתי את זה ככה בפזיזות, או שעורך נלהב שיפץ את המשפט".

עמנואל רוזן, לעומתם, שולל כל קשר בין הסקר שביצעה הוט לנתון שהציג לצופים. "אני לא מכיר את הסקר הזה של הוט, אני מסתמך על נתונים אחרים. זה לא לפי סקרים ולא לפי הודעות דובר, כי לא ידעתי שהן קיימות ולא קיבלתי אותן".

אז על מה מבוססים הנתונים שהצגת בכתבה?
"יש נתונים שמתבססים על הממירים. יש אפשרות לדעת לפי הממירים של הוט ויס כמה רואים כל ערוץ".

אז איך ביצעתם את החישוב? לקחת את הנתונים של הוט ושל יס...
"מה זה קשור ליס?".

כי הטענה שלך היא שזה הערוץ השלישי הכי נצפה במדינה. לרוב המדינה בכלל אין כבלים דיגיטליים.
"נו, אז מה זה שייך? זה הערוץ השלישי הכי נצפה בטלוויזיה, איזה ערוץ יותר נצפה ממנו?".

אולי ערוץ 1?
"לא, אז אתה טועה. בממוצע אתה טועה, מאחר שערוץ 20 משודר 24 שעות ביממה, אתה בודק אותו בממוצע של 24 שעות, וכשאתה בודק את סך כל הצפייה אתה מגלה את העובדה המדהימה שהערוץ הזה מגיע מיד אחרי ערוץ 2 וערוץ 10".

ובכל זאת, אני עדיין תוהה על אילו נתונים אתה מבסס את הטענה הזאת.
"לכולם יש את הנתונים של כולם, כל ערוץ במדינת ישראל יודעים כמה רואים אותו. כמה רואים את הערוץ ההודי גם יודעים. מה זאת אומרת לפי אילו נתונים? יודעים כל ערוץ כמה רואים, הכל ניתן למדידה. חלק בפיפל-מיטר וחלק לפי ממירים".

זה שניתן למדוד זה ברור. על נתוני המדידה של מי אתה הסתמכת?
"על הנתונים של כולם ביחד. זה הכל".

אז מה נסגר?

הוט, כאמור, אינה חברה בוועדה למדרוג, אך אינדיקציה באשר לנתוני הצפייה בערוץ 20 כפי שהם באים לידי ביטוי במדגם הפיפל-מיטר ניתן לקבל מידיעה שפורסמה ב"גלובס" ב-10.9.08. לפי הנתונים שפורסמו שם, ממוצע הצפייה היומי בערוץ 20 עומד על 1.9% ממשקי הבית היהודיים, כשבפיק הצפייה בו מגיעה ל-3.2%.

בניגוד לסקר שבוצע עבור הוט, אלה כבר נתונים בני השוואה, שבדרך כלל גם אמורים להיות מדויקים יותר מממצאי צפייה שמתקבלים על סמך סקר טלפוני שבו נשאלים הצופים בדיעבד על העדפותיהם. אין ספק גם שמדובר בנתונים גבוהים יחסית לערוץ נישה. אך האם הם אכן הופכים את ערוץ 20 לשלישי הנצפה במדינה? האמת היא שקשה לומר.

אם לחזור לדבריו של רוזן, אז למרות הבלבול המסוים שעולה מהם (לפחות בכל הנוגע לנתונים שעליהם הוא מסתמך), הטענה המרכזית שלו, שלפיה מדידה שמתייחסת לממוצע הצפייה בכל אחד מהערוצים על פני רצף של 24 שעות מציבה את ערוץ 20 במקום השלישי, אינה מוטעית בהכרח.

העניין הוא אחר. עבור ערוצים "נורמליים", בוודאי ערוצי ברודקאסט, שבנויים כך שהצפייה בהם מגיעה לשיא בשעות הפריים-טיים, ממוצע רייטינג שמתפרש על פני 24 שעות היממה הוא כמעט חסר משמעות. במדידה כזאת, השעות המתות, למשל אלה שבין חצות לשלוש לפנות בוקר, או אלה שבין שמונה ל-11 לפני צהריים, מקבלות בדיוק אותו משקל שניתן לשעות השידורים המושקעות שבין 20:00 ל-23:00, וכך הן "מורידות לטמיון" את הישגי הפריים-טיים.

בערוץ 20, לעומת זאת, הצפייה ממילא קבועה למדי במשך רוב שעות היממה, כפי שניתן להסיק מהמרווח המצומצם בין שיעורי הצפייה הממוצעים בו (1.9%) ובין נתוני השיא שלו (3.2%).

במלים אחרות, במקום למהר להתפעל מהישגיו של ערוץ 20, נראה כי מתבקש היה שעיתונאים רציניים יפעלו דווקא כדי להכניס אותם לפרופורציה הראויה. את זה אפשר לבצע, למשל, על-ידי ניתוח נתוני הצפייה של שני ערוצים שהרייטינג בהם גלוי, ולכאורה משתרכים מאחורי ערוץ "האח הגדול": הערוץ הראשון וערוץ 9, המשדר בשפה הרוסית.

אם נבחן את ממוצע הצפייה בהם בשעות הפריים-טיים (מ-20:00 עד 23:00) בחצי השנה האחרונה, נגלה כי על-פי נתוני הוועדה למדרוג, השיג הערוץ הראשון בתקופה הזאת רייטינג יומי ממוצע של 4.9%, בעוד ערוץ 9 רשם לזכותו רייטינג של 3.1%. כלומר, בשעות הפריים-טיים צופים בערוץ הראשון יותר מפי 2.5 בתי אב מאשר בערוץ 20, בעוד שבערוץ 9 צופים יותר מפי 1.5 בתי אב. גם אם נרחיב את הבדיקה הזאת לשש שעות הצפייה המרכזיות (מ-17:00 עד 23:00), עדיין נקבל נתונים הגבוהים יותר מהרייטינג הממוצע של ערוץ הריאליטי: 3.7% לערוץ 1, ו-2.8% לערוץ 9.

כל זה לא נועד כדי לגמד את ההצלחה הרייטינגית של קשת או של הוט (אם כי, גם בכל הנוגע לסוגיה הזאת, יש לא מעט דברים שאפשר לומר על התנהלות התקשורת, ועל הפער שבין סיקור הבאז ובין יצירתו והעצמתו). הוא כן נועד להמחיש את המסלול הקצר במיוחד שנדרשת לעבור כיום הודעה לעיתונות בדרכה להיחשב לעובדה מוגמרת.

כשיש מי שמספק פריט מידע "מרשים" או "מפתיע", כזה שייחרת בזכרונם של הצופים או הקוראים, הפיתוי להשתמש בו הוא גדול. ובכל זאת, נראה כי לא מיותר לדרוש גם מהעיתונאים וגם מצרכני התקשורת לזכור כי בשורה התחתונה עדיין מדובר בלא יותר מהודעה שמקורה בבעל עניין והיא נתונה באריזה של מידע מוסמך ומאומת.