שוק הנדל"ן סיפק לא מעט כותרות מהדהדות בשנה האחרונה – ממשבר המשכנתאות בארצות-הברית והמשבר העולמי שנוצר בעקבותיו, ועד להתמוטטותה של חפציבה והבריחה הדרמטית לחו"ל של מנכ"ל החברה, בועז יונה; סיפורים גדולים שהשפיעו בסופו של דבר על הרבה אזרחים קטנים. אבל לתמורות בשוק הנדל"ן המקומי, ובמיוחד הזינוק במחירי המכירה וההשכרה של דירות, היתה השפעה פרוזאית וישירה על כל אחד ואחד מאיתנו – כזו שמדורי ומוספי הנדל"ן טיפלו בה בצורות שונות ומגוונות.

אחד מאופני הסיקור של שוק הנדל"ן גלום במדורי "יד שנייה" המתפרסמים במוספים השבועיים של "דה-מרקר" ו"גלובס", ומספקים לקורא מידע גולמי על עסקות נדל"ן שהתבצעו לאחרונה בערי הארץ – מפנטהאוז בהרצליה ועד לדירת שלושה חדרים בטבריה. את הנתונים מעבירות למערכות סוכנויות תיווך. לכאורה, מדור אינפורמטיבי שאין פשוט ממנו, אבל סיפורה של טעות שנפלה במדור ב"דה-מרקר" מלמד משהו על הכוח של עיתונות אפורה מעין זו להשפיע על הציבור, על תשומת הלב המקצועית שמושקעת (או שצריכה להיות מושקעת) בעשייתה, ועל המניפולציות שהיא חשופה להן.

נדל"ן תל-אביבי (צילום: חן לאופולד)

מעשה שהיה כך היה: ב-16 במאי, במדור "יד שנייה" של "דה-מרקר", דיווח הכתב גיא ליברמן כי "דירת 4 חדרים ברחוב פעמוני (בבלי), 136 מ"ר, בקומה 12, נמכרה ב-1.04 מיליון שקל (כ-288 אלף דולר)". מי מבין הקוראים שמצוי מעט במחירי הנדל"ן בתל-אביב בשנים האחרונות ודאי הרים גבה. ואכן, המחיר האמיתי ששולם עבור הדירה היה גבוה בהרבה: 1.04 מיליון דולר, ולא שקל.

יומיים אחר-כך, במדור המקביל המתפרסם במוסף הנדל"ן השבועי של "גלובס", פירסם הכתב אריאל רוזנברג אותה טעות ממש: "ברחוב פעמוני נמכרה דירת 4 חדרים בשטח של 136 מ"ר בקומה 12 עם מעלית ב-1.037 מיליון שקל".

בסניף כיכר המדינה של סוכנות אנגלו-סכסון, מי שסיפקה את המידע לשני העיתונים, טענו תחילה שמדובר בטעות של העיתון, אך שאלות נוספות הובילו לבקשה לבירור העניין אצל רכזת הפרסום של החברה, עינת מיטרני, שהחזירה את האחריות לסוכנות. "לא היתה פה טעות של עיתונאי, אלא של מזכירה", היא אומרת, "הקלדה לא נכונה. טעות בין דולר לשקל". לדבריה, מדורי הנדל"ן מקצועיים ומהימנים ומדובר בטעות לא אופיינית, יוצאת דופן, שהנפגע העיקרי ממנה הוא משרד התיווך: "הסיכוי למצוא דירת ארבעה חדרים בתל-אביב במחיר של מיליון שקל הוא אפסי, אבל תמיד יש כאלה שלא מכירים טוב את השוק וקראו וחשבו שיצאה עסקה כזאת, ואנחנו הוצפנו בטלפונים שכולם רוצים לראות ארבעה חדרים במאתיים אלף דולר".

ועולה השאלה: אם הסיכוי לביצוע עסקה שכזו הוא אכן אפסי, ואם המחיר אמור להיראות מופרך גם בעיני מי שאינו כתב לענייני נדל"ן, כיצד ייתכן שאותה הטעות הצליחה לעבור את הכתב, כמו גם את העורך, ולהשתרבב למדורי הנדל"ן של שני העיתונים הכלכליים? מה מידת הביקורת שמפעילים הכתבים והעורכים כדי למנוע מניפולציות מצד סוכנויות התיווך? ומה מידת המהימנות של מדורים הנקראים כדיווחים עובדתיים פשוטים?

רון פז, סגן עורך מוסף הנדל"ן ב"גלובס”, מעריך כי סוכנות תיווך אכן יכולה לעשות מניפולציה על הנתונים שהיא מוסרת, שכן בדרך כלל היא מקור המידע הבלעדי של החומר המתפרסם במדור. יחד עם זאת, לדבריו, "לנו אין הכלים לבדוק כל עסקה, ללכת לצדדים ולוודא בכמה היא נעשתה. אנחנו צריכים לבחור מקורות שהם מהימנים בעינינו, ולכן המקורות שלנו הם בדרך כלל סוכנויות גדולות ולא איזה מתווך פרטי מאשדוד או משהו כזה. עד היום, בשמונה שנים שאני כאן, לא גילינו מניפולציה במידע".

לגבי המקרה הנוכחי, פז מודה כי "אני לא יכול לדעת אם זה 1.1 או 1.4, אבל אני כן אמור לשים לב אם זה שקל או דולר. אם יש טעות כזו, אני מברר עם הכתב ומחזיר אותו למקורות המידע שלו. אנחנו מסתכלים על הסבירות של המידע, ובדרך כלל מגלים טעויות כאלה, אבל לפעמים, בגלל המהירות וההרגל, נופלות טעויות. הן לא נפוצות אצלנו. מה שאני יכול לעשות, בדיעבד, זה לתקן את הטעות באינטרנט".

גיא ליברמן, כתב הנדל"ן בעיתון "דה-מרקר", מספר שכשהוא ראה את הנתון הספציפי הזה, הדבר צרם לו במידה כזו שהוא טרח לבדוק את העניין לפני הפרסום. לדבריו, הוא מתמחה בנדל"ן למגורים, ובאחרונה אף פירסם ידיעה על דירה ברחוב פעמוני שנקנתה על-ידי שרי אריסון, כך שהוא מכיר את התחום ואת האזור היטב. הסכום הנמוך נראה לו מוזר והוא התקשר למשרד יחסי-הציבור שמייצג את סוכנות התיווך, כדי לוודא שמדובר בנתון הנכון. לאחר שבמשרד יחסי-הציבור אישרו את המידע, הסתפק בכך ופירסם את דבר העסקה. בתשובה לשאלה מדוע התקשר למשרד יחסי-הציבור ולא לסוכנות התיווך עצמה, אמר ליברמן כי אפשרות זו נוחה לו יותר, והוסיף כי אף שבמשרד מודים עתה כי הם מקור הטעות, בסופו של דבר עליו לקחת אחריות כיוון שהוא זה שפירסם את הנתון.

"כיוון שהדברים האלה נעשים במספרים די גדולים", הוא מוסיף, "אין לנו האפשרות לעבור חוזה-חוזה ולראות את זה בעין. מה שאני עושה הרבה פעמים זה לנסות להצליב מידע. הרבה פעמים אנחנו מקבלים משמאים נתוני מכירות, וכך, בלי שמשרד הפרסום יודע, יש לנו מקור נוסף לבדוק את העסקה הספציפית".

עד כמה נפוץ הניסיון לבצע מניפולציה בנתונים?
"אני חייב להגיד שמתווכים לא נוטים לרמאויות. במרבית המקרים הם מאוד מהימנים, אבל בוא נגיד שיש משרדים ששולחים לנו מידע ואני פשוט מתעלם באלגנטיות, כי אתה רואה פעם, פעמיים, שלוש, שהמחירים שם הרבה יותר גבוהים, לרוב, ממה שאחרים מפרסמים".

ליברמן מוסיף כי הופתע ממספר התגובות שקיבל בעקבות הפרסום השגוי. לדבריו, מלבד טוקבקים בידיעה עצמה, שהתפרסמה באתר "דה-מרקר", פנו אליו אנשים שפגש וביקשו לברר אם דבר העסקה אכן נכון.

"זה רק מראה כמה הכוח של המלה הכתובה הוא גדול", הוא מוסיף. "בסך-הכל לא מדובר פה על פוליטיקה או ביטחון, אלא על מדור שהוא הכי טריוויאלי ופשוט. ובכל זאת, נתקלתי בתגובות כל-כך רבות, שזה מחדד לי כמה חשוב לשים לב לדברים ולבדוק כל מלה שאתה מפרסם".