"לא זו בלבד שההדלפה, היא לבדה, הינה גורם שיש לטפל בו ולעוקרו מן השורש, אלא אם כן היא נעשית למטרת חקירה או למטרה הגונה אחרת, אלא שבמקרה דנן יש רגליים לטענה כי ההדלפה המתמשכת, היה בה כדי להשפיע על דעת הקהל, לגבש אותה ולהשיג 'הרשעה ציבורית'", כתבו השופטים ג'ורג' קרא, יהודית שבח ומרים סוקולוב בהכרעת הדין המלאה במשפט מדינת ישראל נגד משה קצב, ביחס לטענת הסניגוריה שלפיה יש לבטל את כתב האישום בשל טענת "הגנה מן הצדק".

לפי הסניגורים ציון אמיר, אבי לביא ואביגדור פלדמן, האופן החד-צדדי שבו סיקרה התקשורת את פרשת קצב, לרעתו של הנשיא לשעבר, חייבת היתה להשפיע על השופטים ולסכל אפשרות של משפט צדק.

הנשיא לשעבר משה קצב מיד לאחר הרשעתו באונס. תל אביב, 31.12.10 (צילום: יריב כץ)

"אין לבטל במחי יד, ולא כפי שסוברת הפרקליטות, את הטענות בדבר הסכנה הכללית שבהשפעת פרסומים על הליך שיפוטי ועל השופטים עצמם, והיותם של השופטים שופטים מקצועיים, להבדיל מחבר מושבעים, אינה תרופת פלא ואינה מזור לכל פגע ולכל מקרה", כתבו על כך השופטים, והוסיפו כי "בעניינו של הנאשם אכן נחצה הגבול באופן חסר תקדים" וכי התקשורת ערכה לו "משפט שדה". כדוגמה הזכירו השופטים בעיקר פרסומים בעיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות".

אלא שלפי השופטים, "אין מדובר במסע פרסום חד-צדדי כנגד הנאשם ואין מדובר במתקפה בה היה מצוי הנאשם במצב של חוסר אונים. הנאשם הצטרף למערכת הפרסומים וההשמצות, והחל לקחת בה חלק פעיל. הוא לא הסתפק בכוננות ספיגה אלא פתח במתקפה נגדית. [...] אין מדובר בכשל חד-פעמי שניתן לייחסו לזעם ולתסכול שנצטברו בלבו כתוצאה מהמסע התקשורתי שהתנהל נגדו, ומשכך גם להתייחס אליו בהבנה, אלא בשורת צעדי פרסום נגדיים בהם נקט הנאשם באופן מתמשך, אם במישרין, ואם בעקיפין".

עוד כתבו השופטים כי "הנאשם סיגל לעצמו את אותם דפוסי פעולה שהופעלו כנגדו, והחל אף הוא לשלוח חצים מורעלים לעבר מי שראה בו דורש רעתו". לכן החליטו השופטים לדחות את בקשת הסניגוריה ל"הגנה מן הצדק" והוסיפו גם כי הראיות שהביאו הצדדים במשפט "היו כה רבות בכמותן ובאורכן, עד כי כל שפורסם בתקשורת טרם ההליך בטל בשישים לעומתן.

"נציין", הוסיפו השופטים, "כי הגם שהנאשם תוקף במלוא העוצמה את התקשורת ואת כל אותם הגורמים שהתבטאו בפומבי בעניינו, הרי מפתיע להיווכח כי סיכומי ההגנה מטעמו שזורים לכל אורכם, כאסמכתא לטענתויו, בפרסומים שונים, הן בעיתונות והן בתקשורת האלקטרונית, ככל שאלו עולים בקנה אחד עם טיעוניו".

הדיון על התנהלות התקשורת בפרשת קצב, מתוך הכרעת הדין בעניינו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב – להלן המסמך המלא.

"פגיעה קשה בהליך עשיית הצדק"

3. בכרך מיוחד שהקדישו הסניגורים לטענת ההגנה מן הצדק, והמחזיק לא פחות מ-191 עמודים, נמנים בהרחבה הפרסומים המשמיצים שיצאו כנגד הנאשם, הן בעיתונות הכתובה והן בתקשורת האלקטרונית, אשר הכריזו עליו כאנס, לא רק טרם משפטו, אלא אף טרם הגשת כתב האישום.

לטענת הנאשם, עוצמת הפרסומים, היקפם, חומרתם ותדירותם לא הותירו לו כל סיכוי, והוא הוקע בציבור, בטרם משפט, כעבריין מין סדרתי. בהקשר זה נטען כי גם השופטים, אשר קראו מן הסתם את הכתבות שהופיעו כמעט מדי יום בעיתונים, נחשפו אף הם למידע שפורסם ברדיו ובטלוויזיה, ומשכך, "שופטי ישראל לא יכלו אפילו להזהיר את עצמם מפני הדברים... לפיכך אין כל אפשרות כי השופטים יהיו משוחררים לחלוטין מהדברים שהתגבשו בתודעתם".

בטיעון זה מתפרץ הנאשם לדלת פתוחה, שהרי כל בר-דעת יודע ומבין כי תפקידה של העיתונות הינו לסקר וליידע את הציבור, ואילו תפקידו של ביהמ"ש הינו לשמוע ראיות ולהכריע, וכי יש לשמור על גבול ברור ונוקשה בין השניים. בעניינו של הנאשם אכן נחצה הגבול באופן חסר תקדים.

חדשות לבקרים הופיעו בעניינו של הנאשם פרסומים מכפישים שיצאו בהכרזות דרמטיות והחלטיות, החל מ: "יש תשתית ראייתית להעמיד לדין את נשיא המדינה" ("מעריב", כתבה מיום 23.8.06), המשך ב: "רק נס יציל את נשיא המדינה מכתב אישום" ("ידיעות אחרונות", כתבה מיום 17.9.06) וכן: "צוות החקירה סבור כי ישנן ראיות שהנשיא ביצע עבירות מין בשלוש נשים" ("ידיעות אחרונות", כתבה מיום 19.6.06), וכלה ב: "המשטרה: הנשיא קצב אנס" ("ידיעות אחרונות", כתבה מיום 16.10.06) וכן: "המשטרה: קצב אנס שתי נשים כנשיא וכשר התיירות" ("מעריב", כתבה מיום 16.10.06), ועוד כתבות למכביר המאוגדות במוצג נ/110.

פרסומים אלו הינם בעייתיים ביותר, הן מבחינת זכויותיו היסודיות של הנאשם להישאר זכאי עד שתוכח אשמתו, והן מבחינת הפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי.

4. ראיות מקומן להישמע לראשונה בד' אמות בית המשפט, שעה שבעניינו של הנאשם, נשמעו מקצת הראיות זמן רב בטרם החל ההליך השיפוטי, וזאת במעין משפט שדה שנערך לו בבית-המשפט של התקשורת. המתלוננות התראיינו ברדיו ובטלוויזיה, ואף עדי מפתח ואנשי ציבור לא טמנו ידם בצלחת, והתראיינו על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, תוך שהם מכריזים בביטחון על אשמתו של הנאשם.

לדוגמה, נזכיר את הראיונות שהעניק לתקשורת אחד העדים המרכזיים בפרשה, מי שהיה בין ראשוני השומעים את תלונותיה של א' ממשרד התיירות (מקבץ נ/108), וכן את הראיון החריג משהו שהעניקה לתקשורת הפסיכולוגית של א' ממשרד התיירות (חדשות 10, 1.7.07 – נ/110), אשר חשפה טפח ואף טפחיים מדברים שאמרה לה המתלוננת במסגרת הטיפול הפסיכולוגי בנוגע למעשים שעשה בה הנאשם, דברים שיישמעו מאוחר יותר מפי המתלוננת עצמה בעדותה בפני בית-המשפט. באותה מידה לא ניתן להתעלם מהתבטאויותיהם של נבחרי ציבור, אשר חרצו את דינו של הנאשם בהכריזם על אמונתם הבלתי מעורערת במתלוננות.

מצב בו בית-המשפט מוצא עצמו חשוף באופן מסיבי ובוטה לאינפורמציה רלבנטית, נכונה או לא נכונה, אובייקטיבית או מגמתית, ולנסיונות השפעה אגרסיביים בנוגע למשפט העומד להתנהל בפניו, או כבר מתנהל בפועל, הינו בלתי רצוי בעליל.

5. לכאורה, אכן מדובר בפגיעה קשה בהליך עשיית הצדק המחייבת הוקעתה על דרך בחינת האפשרות לביטולו של כתב האישום.

אמרנו לכאורה ולא בכדי, שכן הסתייגותנו מאפשרות זו לא נאמרת בחלל ריק, כי אם על רקע התנהגות מקבילה של הנאשם עצמו ובאי-כוחו, אשר לא התנזרו אף הם מכלי התקשורת, לא הדירו רגליהם מאולפן טלוויזיה זה או אחר, אלא החזירו מלחמה שערה בה התייחסו לראיות כאלו ואחרות ולעדויות המוכיחות, לשיטתם, את חפות הנאשם, אף הביעו, בין היתר, ביקורת חריפה לא פחות על המתלוננות ועל אופיין.

אין מדובר אפוא במסע פרסום חד-צדדי כנגד הנאשם ואין מדובר במתקפה בה היה מצוי הנאשם במצב של חוסר אונים. הנאשם הצטרף למערכת הפרסומים וההשמצות, והחל לקחת בה חלק פעיל. הוא לא הסתפק בכוננות ספיגה, אלא פתח במתקפה נגדית.

דוגמה מובהקת למלחמתו של הנאשם בזירת התקשורת שעתה הוא יוצא נגדה ניתן לראות בנאום לאומה שנשא במסיבת עיתונאים שנערכה ביוזמתו ביום 12.3.2009 (ת/20-ת/20א).

נאום זה, כך הצהיר הנאשם, מהווה "תשובה לראיונות רבים של היועץ המשפטי לממשלה לתקשורת... ודברי היום הם גם תגובה לראיונות של אנשי המשטרה לתקשורת...", ובמסגרתו הרצה הנאשם את משנתו בכל הנוגע לעלילות הכזב שנרקמו נגדו, ובכל הנוגע לעוול המתמשך שנעשה לו הן על-ידי התקשורת והן על-ידי המערכת המשפטית. הנאשם תקף במלוא העוצמה את מהלכי היועמ"ש ואף הסביר את מניעיו להסכים להסדר הטיעון, כמו גם את אלו שהניעו אותו לבטלו מאוחר יותר.

בנאומו זה גם התגולל הנאשם על המתלוננות ופירט את מעלליהן, לשיטתו, ואת חוסר אמינותן. את המתלוננת מבית הנשיא כינה "שקרנית" ו"מעלילנית", וסיפר כי מאבטחי השב"כ אמרו עליה כי היא משוגעת. על המתלוננת א' ממשרד התיירות סיפר כי פוטרה מעבודתה בשל כישלון במילוי תפקידה, כי חיפשה דרך לנקום בו על פיטוריה ואף הצהירה כי תעליל עליו כי הטריד אותה מינית. כן סיפר הנאשם כי קיימות באמתחתו עדויות לפיהן איימה מתלוננת זו להעליל גם על אחרים שלא נהגו כפי רצונה, כי הזמינה לעצמה חדרים על חשבון משרד התיירות, כי דיווחה דיווחים כוזבים, כי הוגשה נגדה תלונה על הצתה בזדון של דירת מגורים, ועוד הכפשות לרוב, הכל בטלוויזיה בשידור חי לעיניהם של כלל הצופים.

הנאשם אף לא חסך שבטו ממתלוננות אחרות שתלונתן נגדו התיישנה, והרבה דברים בקשר למתלוננת ממשרד התחבורה, אשר לדבריו שיבחה והיללה אותו בכל הזדמנות, ועתה הפכה עורה ויוצאת נגדו.

6. אין מדובר בכשל חד-פעמי שניתן לייחסו לזעם ולתסכול שנצטברו בלבו כתוצאה מהמסע התקשורתי שהתנהל נגדו, ומשכך גם להתייחס אליו בהבנה, אלא בשורת צעדי פרסום נגדיים בהם נקט הנאשם באופן מתמשך, אם במישרין, ואם בעקיפין.

הנאשם סיגל לעצמו את אותם דפוסי פעולה שהופעלו כנגדו, והחל אף הוא לשלוח חצים מורעלים לעבר מי שראה בו דורש רעתו.

7. משכך הם פני הדברים, ומשהנאשם עצמו נכנס לזירת התקשורת, הרי עם כל הביקורת הנמתחת ביחס להתנהלות התקשורתית, הנאשם, שחבר לה, לא יוכל להיוושע מכך. ברור גם כי ככל שמעשה העבירה המיוחס לנאשם הינו חמור יותר, כך יגדל משקלו של האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין ובבירור האשמה המיוחסת לו. בענייננו, עסקינן כידוע בעבירות אונס המיוחסות למי שהיה האזרח מספר אחד – נשיא המדינה, ובמקרה כזה יטה את הכף האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין, וידו תהא על העליונה בתחרות עם דוקטרינת ההגנה מן הצדק והחלתה.

נציין כי הגם שהנאשם תוקף במלוא העוצמה את התקשורת ואת כל אותם הגורמים שהתבטאו בפומבי בעניינו, הרי מפתיע להיווכח כי סיכומי ההגנה מטעמו שזורים לכל אורכם, כאסמכתא לטענותיו, בפרסומים שונים, הן בעיתונות והן בתקשורת האלקטרונית, ככל שאלו עולים בקנה אחד עם טיעוניו.

כך למשל, מצטט הנאשם מתוך כתבה עיתונאית דברים שנאמרו על-ידי כבוד השופט (בדימוס) מישאל חשין, או למשל, אמירת בכיר בפרקליטות בדבר דעתו על אמינות המתלוננת א' מבית הנשיא (כתבה בעיתון "מעריב" מיום 6.7.07 – נ/110), ציטוטים מראיון שהעניקה עו"ד אירית באומהורן לעיתון "ידיעות אחרונות", בו אמרה כי היועמ"ש פועל מתוך מניעים אמוציונליים (כתבה מיום 14.5.10), וכן התבטאויות אחרות, הגם שכולן חסרות ערך ראייתי.

8. גם טענתו של הנאשם בקשר להדלפות חוזרות ונשנות שיצאו מעם הרשות החוקרת, כמו גם הטענה כנגד התבטאויותיו של היועמ"ש, מר מני מזוז, טרם משפט, אינן קלוטות מן האוויר, והטרוניה בנושא זה הינה במקומה.

מעקב אחר הפרסומים אינספור שיצאו בעניינו של הנאשם מעלה כי חלק לא מבוטל מהם מקורו בהדלפות, תוך הבאת ציטוט מאמירות כאלו ואחרות הבאות לכאורה מפי גורמים במשטרה או גורמים בפרקליטות.

על קצה המזלג נזכיר פרסום מיום 25.8.06 ב"ידיעות אחרונות": "במשטרה זועמים: הנשיא ידע על התלונות החדשות נגדו והכין שיעורי בית" (נ/110), וכן: "המשטרה: הנשיא טרם הפריך החשד שהעלתה א'", וכן: "הערכה במשטרה: ניתן יהיה להגיש כתב אישום נגד קצב" (פרסומים ב"הארץ" 27.8.06, 29.8.06 – נ/110), ועוד כהנה וכהנה.

לא זו בלבד שההדלפה, היא לבדה, הינה גורם שיש לטפל בו ולעוקרו מן השורש, אלא אם כן היא נעשית למטרת חקירה או למטרה הגונה אחרת, אלא שבמקרה דנן יש רגליים לטענה כי ההדלפה המתמשכת, היה בה כדי להשפיע על דעת הקהל, לגבש אותה ולהשיג "הרשעה ציבורית".

אין לבטל במחי יד, ולא כפי שסוברת הפרקליטות, את הטענות בדבר הסכנה הכללית שבהשפעת פרסומים על הליך שיפוטי ועל השופטים עצמם, והיותם של השופטים שופטים מקצועיים, להבדיל מחבר מושבעים, אינה תרופת פלא ואינה מזור לכל פגע ולכל מקרה.

יחד עם זאת, במקרה דנן, החשש להטיית הדין בפלילים ולהשפעת הפרסומים על בית-המשפט הינו מינורי, זאת לאור כמות הראיות והעדויות אותן העתירו בעלי הדין, הן הפרקליטות והן הנאשם, על בית-המשפט, שהיו כה רבות בכמותן ובאורכן עד כי כל שפורסם בתקשורת טרם ההליך בטל בשישים לעומתן.

[...]

11. פרק נוסף בסיכומיהם מקדישים הסניגורים המלומדים לטענה לפיה השפיעו הפרסומים בתקשורת על העדים ועל המתלוננות, אשר התאימו את עדותם בהתאם למה שפורסם.

בטענה זו לא מצאנו כל ממש. שהרי טרם העידו עדי התביעה בביהמ"ש, מסרו הם הודעות מפורטות, לא אחת ולא שתיים, במשטרה, כך שהחשש שבביהמ"ש ייאמרו דברים שונים בהתאמה למה שפורסם בכלי התקשורת כאמירות של עדים אחרים איננו ממשי, מה גם שבמהלך שמיעת הראיות גילינו אורך רוח ואיפשרנו לסניגורים לשאול שאלות "מן הגורן ומן היקב", להרחיב בחקירות הנגדיות ולהפליג גם אל עבר מחוזות לא רלבנטיים על מנת לאפשר להם לתור אחר האמת בניסיון לדלות מן העדים כל פרט אשר עשוי לערער את אמינותם, אם אכן, ולסייע להגנת הנאשם.

עוד נזכיר כי הראיון שהעניקה המתלוננת א' ממשרד התיירות לחדשות ערוץ 10, אשר גם עליו קובל הנאשם, ניתן לאחר הסדר הטיעון ולאחר אישורו על-ידי בג"ץ, כך שאין לבוא אל המתלוננת בכל טרוניה, משזו סברה כי ההסדר הוא מעשה עשוי שסתם את הגולל על קיום המשפט, שהרי לא יכולה היתה לצפות את הנולד ולדעת כי הנאשם יחזור בו מן ההסדר.

[...]

21. באומרנו את מה שאמרנו איננו מתעלמים מעוגמת הנפש ממנה סבל הנאשם כתוצאה מהשטף האינסופי של הפרסומים הקשים שפורסמו נגדו בתקשורת, ואשר הכריזו עליו כעבריין מין בטרם משפט, עת אמור היה ליהנות מחזקת החפות.

עוגמת נפש זו אין בה, כפי שכבר נאמר לעיל, כדי להביא לתוצאה הדרסטית של ביטול כתב האישום, אך איננו שוללים את האפשרות להעלותה לדיון פעם נוספת בהמשך.