לאורך ארבע שנים סיקר אילן תמיר את תחום הכדורסל בערוץ הספורט, ותוך כדי עבודתו העיתונאית התוודע להתעלמות הגורפת של עיתונות הספורט בישראל מענפי הספורט לנשים.
"ראיתי ספורט מאוד מקצועי עם התייחסות רצינית, שלא מצליח לבוא לידי ביטוי בציבוריות התקשורתית", אומר תמיר. כשהיה שומע על כדורסלנית זרה המגיעה לשחק בקבוצת נשים ישראלית, למשל, היה מברר אם מערכת החדשות מתעתדת להוציא ניידת לסיקור האירוע, ונענה בשלילה, אף שיום קודם לכן סיקר הערוץ הגעת כדורסלן זר לקבוצת גברים ישראלית. "סיקרן אותי מה עומד מאחורי ההחלטה המאוד קטיגורית לא לסקר", הוא מסביר. סקרנות זו הובילה את תמיר לחיבור עבודת דוקטורט על מקומן של נשים בעיתונות הספורט בישראל, במסגרת לימודיו במגמה לתקשורת ציבורית באוניברסיטת בר-אילן.
בכנס של האגודה הישראלית לתקשורת, שהתקיים בתחילת החודש במכללה האקדמית עמק יזרעאל, הרצה תמיר על פן אחד של סיקור הספורט שהתגלה לו תוך כדי הכנת הדוקטורט – המחזוריות ביחס של עיתונאים ותיקים לדור ההמשך שלהם, מחזוריות הכוללת התנגדות ראשונית חריפה, התמסדות אטית ולבסוף הסתגלות למצב החדש. אחת ממסקנות מחקרו היא כי בשנים האחרונות העצים המתח המגדרי את המתחים הבין-דוריים הקבועים.
תמיר מחלק את עיתונאי הספורט בישראל לשלושה דורות עיקריים: דור המייסדים, שכולל את ותיקי עיתונאי הספורט בארץ, מקימי ועורכי העיתון "חדשות הספורט"; דור הביניים של שנות השמונים, שצמח יחד עם מוספי הספורט היומיים של העיתונות הארצית; והדור החדש, שפרץ לבמה עם ערוצי הספורט בטלוויזיה ואתרי הספורט באינטרנט.
תמיד מסייג ומדגיש כי "בניגוד לאמצעי טכנולוגי שהופעתו ברורה, האפשרות שכל העיתונאים התגייסו באותו דור וסיימו את עבודתם באותו דור היא נדירה, אם בכלל קיימת", אך טוען כי ההתפתחויות החיצוניות בענף (הופעת עיתון "חדשות" בשנות השמונים, למשל, או עליית ערוצי ואתרי ספורט בדור האחרון) תורמות לבידול ברור בין שלושת הדורות.
כחלק מהכנת הדוקטורט ריאיין תמיר 28 מבכירי העורכים והכתבים בתקשורת הספורט בישראל לאורך השנים, אף כי מתוקף ההבטחה לאנונימיות, הוא מעדיף שלא לציין שמות מפורשים. תוך כדי שיחות עם נציגי שני הדורות הוותיקים גילה כי כל דור משתמש באותן מלים ממש כדי לתאר את הדור שבא אחריו.
"בני דור המייסדים התייחסו לעיתונאים של שנות השמונים כאל מי שלא מבינים בספורט, חסרי הכשרה, נטולי ידע, הפועלים ללא אתיקה, ללא יכולת כתיבה וללא הבנה מקצועית. אותם עיתונאים שספגו ביקורת מהדור הוותיק מתבטאים כיום באותן מלים ממש כלפי עיתונאים ובעיקר עיתונאיות האינטרנט והטלוויזיה. הם אומרים שגייסו אותן רק בגלל שהן בנות ובגלל שהן יפות, שהן לא יודעות לכתוב, שהן לא מתעניינות בספורט. זו תבנית שחוזרת על עצמה".
בסופו של דבר, מסביר תמיר, העיתונאים בני הדור הוותיק, שביקרו בחריפות את דור הביניים, מצאו את עצמם עובדים עם נציגיו. כך לאחר סגירת "חדשות הספורט" השתלבו בכיריו במוספים היומיים ועבדו יחד עם העיתונאים שהכפישו.
האם גם בני דור הביניים ייאלצו לעבוד צמוד לעיתונאי הדור הצעיר? ייתכן, אך ההסתגלות שלהם עשויה להיות קשה יותר. לפי הניתוח של תמיר, ההתנגדות של בני דור הביניים לדור השלישי חריפה בהרבה מההתנגדות שהם עצמם חוו, וזאת מפני שזו התנגדות כפולה. "הפעם", הוא מסביר, "יש כאן לא רק התנגדות על רקע אובדן הזהות והאיכותיות, שקשורה גם לכך שעיתונות הספורט יצאה מההגמוניה של העיתונות המודפסת, אלא יש גם התנגדות בוטה יותר בעקבות קריסת ההגמוניה הגברית בעיתונות הספורט". לדברי תמיר, עיתונאים שעימם שוחח השתמשו ב"ביטויים מאוד חריפים" כשבאו לתאר את העיתונאיות של הדור הנוכחי. "הם אף פעם לא אמרו 'עיתונאיות ספורט', אלא 'ילדות'", הוא מדגים.
גברים בלבד
המתח המגדרי, כאמור, משתלב במחקר הכללי יותר שערך תמיר, על מקומן של נשים בעיתונות הספורט. מבחינה זו המצב אינו טוב, אך תמיר שומר על אופטימיות מסוימת.
"העורכים במדורי הספורט מתייחסים לקוראים שלהם כאל גברים בלבד", הוא אומר, "אבל מסתבר שלמעלה מ-20% מסך הקוראים של המדורים הם נשים. העורכים רואים את עצמם במידה רבה של אי-דיוק כמראה של המציאות. הם אומרים שספורט נשים לא מעניין, אבל מעולם אף אחד לא עשה סקר עמדות ובדק אם זה נכון. אני עשיתי סקר ומצאתי שיש עניין לא מבוטל בספורט נשים, גם בקרב גברים".
לדברי תמיר, הנשים המשתלבות יותר ויותר בתחום מפנימות את הקוד הגברי במידה רבה יותר מאשר הגברים העובדים בתחום. "עד עכשיו המינויים [של נשים בעמדות מפתח בעיתונות הספורט] לא באים לידי ביטוי בתכנים", הוא אומר, ומדגיש כי ההחלטה של ערוץ הספורט להקדיש תשומת לב לענפי נשים מקורה באילוצים כלכליים, ולא בתפיסת עולם. יחד עם זאת, תמיר מקווה כי כשייווכחו לדעת כי שידורים אלה זוכים לשיעור צפייה גבוהה, תשתנה גם הגישה לתחום, בקרב עיתונאי ספורט נשים וגברים כאחד.