הידיעה על מעצר מח'ול באתר אדאמיר, 6.5.10
בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי (6.5.10) הגיעו כ-18 שוטרים ואנשי שב"כ לביתו בחיפה של אמיר מח'ול, סופר ופעיל פוליטי ערבי-ישראלי, ערכו בבית חיפוש, החרימו ציוד ועצרו את מח'ול. דבר המעצר הוסתר בצו איסור פרסום לתקופה של 30 יום, ונחתם על-ידי בית-המשפט ב-22.4.10, יום לפני התאריך המופיע על צו החיפוש והתפיסה בביתו של מח'ול. צו איסור הפרסום כלל גם איסור לפרסם את דבר איסור הפרסום (קובץ TIF).
עוד באותו יום פורסמה הודעה על המעצר באתר אדאמיר, ארגון פלסטיני המגדיר עצמו כפועל בתחום זכויות האדם וסיוע לאסירים. ההודעה כללה תמונות מהבית ההפוך לאחר החיפוש וציטוטים מדברים שאמרה אשתו של מח'ול, ג'נאן עבדו מח'ול, כך שהקורא הסביר יכול להבין שהמידע הגיע ישירות ממנה. הידיעה עשתה את דרכה לאתרים רבים אחרים, ובהם הבלוג של היהודי האמריקאי ריצ'רד סילברסטיין, "תיקון עולם".
רחביה ברמן, עורך אתר חדשות הגולשים "יופוסט" (לשעבר "סקופ"), קרא את הידיעה על מח'ול באדאמיר, תירגם אותה ופירסם ב"יופוסט" באותו יום, בסביבות השעה שש בערב, תחת הכותרת "בלעדי: השב"כ ממשיך להעלים אזרחים ישראלים". תרגום של הידיעה הופיע גם באתר קדמה, וידיעה בערבית פורסמה באתר חד"ש בערבית, "אלג'בהא". למחרת (7.5.10) פורסמה הידיעה באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית תחת הכותרת "פרשת ענת קם חדשה: פעיל ערבי למען זכויות אדם נעצר בחשאי". עוד פירסמו את הסיפור באותו יום עידן לנדו בבלוגו "לא למות טיפש", יוסי גורביץ בבלוג "החברים של ג'ורג'", ואורי ברייטמן בבלוגו "חופש החיפוש", ואילו סילברסטיין פתח קבוצה בפייסבוק שקראה לשחרורו של מח'ול.
הקבוצה בפייסבוק הקוראת לשחרורם של מח'ול וסעיד. 7.5.10
"השב"כ כנראה ממש אוהב את גוגל – אין דרך אחרת להסביר מדוע הוא שולח את אזרחי ישראל לחפש בו מי נעצר ומי עדיין חופשי", כתב ברייטמן, שבלוגו מוקדש בדרך כלל לנושא החיפוש באינטרנט בכלל ולגוגל בפרט. "דווקא מי שלא מתעניין בסיפור של מח'ול לא יידע עליו. אבל כל מי שמקושר, קשור או מתקשר לסיפור – קיבל את כל הפרטים הסודיים דרך כתבות אונליין, פוסטים באנגלית, פייסבוקים, מיילים וכיוצא באלה. אנחנו כבר לא חיים בשנות החמישים, מסתבר".
אבל גם מי שמקושר, קשור או מתקשר לסיפור לא תמיד יודע הכל. עוד לפני שנעצר מח'ול עצר השב"כ את ד"ר עומר סעיד כשניסה לחצות את מעבר הגבול לירדן (ב-24.4.10, לפי החלטת בית-משפט השלום בפתח-תקווה בנוגע לצו איסור הפרסום, או ב-25.4.10, לפי הבלוג שדיווח על כך לראשונה). "על עומר סעיד קראתי לראשונה רק בתגובה בבלוג שלי", מספר ברמן. "מישהו באייטם המקורי על מח'ול שאל אם יש למישהו לינק באנגלית לפרשת עומר סעיד, עשיתי חיפוש ומצאתי עומר סעיד אחר לגמרי, ג'יהאדיסט הקשור ל-9.11. על מעצר עומר סעיד הישראלי קראתי לראשונה אצל עידן לנדו המצוין".
לנדו מספר שנתקל בסיפור "באנגלית באתר נידח אחד, שקישרתי אליו, וזהו". מדובר בבלוג "Uprooted Palestinians", שפירסם את דבר המעצר ב-25.4.10. לנדו דיווח על המעצר ב-8.5.10, שבועיים מאוחר יותר.
למחרת (9.5.10) הרים עיתון "הארץ" את קצה זנבו של הסיפור, ודיווח על כינוס חירום שהתקיים ביום חמישי, יום המעצר של מח'ול, שבו השתתפו נציגים מעשרות ארגונים ערביים, בלי לציין את הסיבה לכינוס. העיתונים המודפסים האחרים בחרו להתעלם מהתסיסה שעוררו המעצרים במגזר הערבי.
אחרי הצהריים פורסמה ב-ynet ידיעה שלפיה "עוד פרשה בטחונית מכה גלים במגזר – וברשת". כותרת המשנה של הידיעה, החתומה על-ידי שרון רופא-אופיר, דיווחה כי "כמו במקרה ענת קם, הבלוגים והאתרים כבר מדווחים בהרחבה על הפרשה הנחקרת על-ידי שירותי הביטחון – אבל בישראל אסור לפרסם דבר. מפה לאוזן, זה הפך לשיחת היום בקרב הערבים, שכבר קיימו כנס חירום והבטיחו להפגין ולהילחם ב'רדיפה'". כותרת הגג קרצה למי שכבר יודע: "עדכון מחו'ל", נכתב שם, משחק מלים על חו"ל ועל שמו של העצור.
ביום המחרת (10.5.10) כבר הופיעו בכל העיתונים דיווחים ובהם רמיזות עבות על דבר הפרשה והפניות לאינטרנט. באותו יום החליטה שופטת בית-משפט השלום בפתח-תקווה, עינת רון, להסיר חלקית את איסור הפרסום (קובץ PDF).
בדברי ההסבר להחלטה כתבה השופטת כי "כפי שקורה לא אחת בפרשות מעין עלה [כך במקור], היו לדבר הדים, ומאחר שצו איסור הפרסום אינו חל מחוץ לישראל, עיקר ההדים לפרשה זו ניתן במקורות זרים ובפרסומים בחו"ל. יודגש כבר עתה, כי הטעמים למתן צו איסור פרסום, או לצמצומו, או להסרתו, אינם אלה הלוקחים בחשבון את הפרסומים בחו"ל. אמנם, כידוע, עם התפתחות הטכנולוגיה כיום, לא ניתן למנוע פרסומים כאלה על אף קיומו של צו איסור פרסום, ובעיקר לא ניתן למנוע פרסומים כאלה מחוץ למדינת ישראל.
"אולם, יחד אם זאת [כך במקור], ברי כי אין בכך כדי להביא למצב, בו לא יוצאו כלל ועיקר צווי איסור פרסום, כאשר קיים חשש ניכר הן לפגיעה בבטחון המדינה והן לפגיעה ממשית לצורכי חקירה, שהיא רגישה, מסועפת ומורכבת. השיקולים להוצאת הצו יהיו [...] מתוך ידיעה, כי גם פרסום במקורות זרים אין בו כדי לאשר, בהכרח, את המידע שפורסם". השופטת רון היתה מעורבת גם היא בפרשת ענת קם – היא חתומה על אחת מהארכות צו איסור הפרסום על הפרשה.
חמשת הבלוגרים שהוזכרו פה – סילברסטיין, ברמן, לנדו, גורביץ וברייטמן – היו בין אלה שפעלו נגד צו איסור הפרסום גם בפרשת ענת קם. סילברסטיין היה זה שפירסם באנגלית את דבר מעצרה של קם וחשף אותו לתקשורת העולמית. "אשתו של מח'ול דיברה עם הארגונים הערביים, והם הוציאו מהר מאוד הודעה לעיתונות", אומר ברייטמן. "בלי ההודעות של הארגונים, הפרטים על המעצר לא היו יוצאים כל-כך מהר". ולנדו אומר: "נדמה לי שהבלוגוספירה ממש הפילה את הצווים במקרה הזה, בטווח של יומיים-שלושה. שיפור רציני לעומת מקרה ענת קם".