מחר, יום שלישי, היה אמור להיות חצי יום חג לעורכי "מעריב" וכתביו. אחרי כמה שנים שרק מקצצים להם, סוף-סוף עופר נמרודי גם נותן: ישיבה של חלוקת אופציות. מדובר בהענקת מניות לעובדים שהסכימו לקיצוץ בשכרם. אלא שהתפטרותם המפתיעה של דורון גלעזר ורותי יובל, העורכים הראשיים של העיתון, מעמידה בספק גם את המחווה הזו. "אני לא יודע עכשיו כמה כבר שווה המניה הזו", אמר עובד מתוסכל כמה שעות אחרי שההודעה הדרמטית חלפה ביעף במסדרונות. "ממש לא בטוח שנגמור את 2009".
גלעזר חזר לעיתון רק בימים האחרונים, אחרי היעדרות של חודש וחצי בעקבות ניתוח לב פתוח. למרות הניתוח הלא פשוט, הוא חזר בכוחות מחודשים להמשיך בהתמודדות סיזיפית ובלתי נגמרת של מפקד על צבא מתדלדל וקצוץ כנפיים. גלעזר ויובל התמודדו עם מצב עסקי בעייתי שלא היה כדוגמתו בתולדות העיתון ושפגע קשות בעובדים: קיצוצי שכר משמעותיים, ביטול החניה חינם, ויכוחים קטנוניים על ימי חופש. כשגלעזר הבין בימים האחרונים שהוא יידרש ליישם גל קיצוצים נוסף, הוא הגיע, כנראה, למסקנה שזה מעבר לכוחותיו. הגזירות הצפויות היו חמורות ביותר, וביניהן סגירה של המוסף היומי, פיטור כל כתבי הפרילנס והתניית כל הוצאה כספית, ולו קטנה, באישור הדירקטוריון.
בישיבת עורכים דרמטית שכונסה היום בצהריים שם גלעזר סוף לחרושת השמועות על פרישתו הצפויה, שריחפו בבית "מעריב" החל מאתמול בערב. הוא אמר בישיבה: לא חזרתי מהתקף הלב כדי לבלות עוד כמה חודשים בקובצי אקסל ולהתעסק ב"את מי לפטר הפעם". הוא הוסיף כי קיווה שיוכל להתמקד סוף-סוף בעבודת עריכה כדי להמשיך לשפר את העיתון. כשהבין שהוא נדרש שוב לשמש גרזן של המו"ל עופר נמרודי, הוא ושותפתו לדרך הרימו ידיים. אין לי כוח לעבור את התהליך הזה מחדש, אמר לנוכחים.
מצב הרוח במסדרונות העיתון מעורב, כפי שמעיד אחד העיתונאים: "חלק בדיכאון וחלק כבר בפוסט-דיכאון, כבר יותר משועשעים מאשר מיואשים. כולם באווירת סוף קורס, עובדים בעצלתיים, מחכים לראות מה יקרה עכשיו".
למצבו הבריאותי של גלעזר יש משקל בהחלטה?
"לא מאמין. היו להם [לגלעזר וליובל] הרבה תוכניות לעיתון, אבל נראה שפשוט משכו להם את השטיח מתחת לרגליים".
גלעזר ויובל, שנחשבו לקרש ההצלה של "מעריב" השוקע, הגיעו בנובמבר 2007 עם בשורה לשינוי משמעותי בתוכני העיתון. הם גם קיימו את ההבטחה. בתקופתם "מעריב" השתפר מאוד. אמנם הדו"חות הכספיים התקופתיים המשיכו להראות הפסדים, סקרי ה-TGI המשיכו לצלול, אבל העיתון הציג חזית עיתונאית משמעותית וחזר להיות דומיננטי במפת העיתונות הישראלית. המוספים השתפרו, עמודי החדשות הציגו ידיעות ענייניות ולא מוטות, והמסר הכולל שעבר לקורא היה של עיתון עצמאי שהשתחרר במידה רבה מתכתיבים פוליטיים ומלחצים מו"ליים. הכיוון הפוליטי של העורכים נטה שמאלה, אבל הם נתנו ביטוי למגוון דעות, ולא ניכרה התערבות בוטה של המו"ל בשיקול דעתם המקצועי של העורכים.
לא פחות חשוב, השניים הביאו בשורה סוציאליסטית שהפיחה תקווה בעיתונאי "מעריב". בפגישות היכרות עם מחלקות העיתון הבטיח גלעזר שיפור בתנאי שכר והחזר הוגן של הוצאות רכב וטלפון. התחושה היתה שהם מדברים אל האנשים בגובה העיניים. גלעזר אמר לעיתונאים עם כניסתו לתפקיד כי הם מוזמנים לדבר איתו ישירות בכל עניין ("צלצלו למרכזייה ותקבלו את המספר שלי"), ואף הבטיח שבתוך כמה חודשים ייפגש אישית עם כל אחד מהם. ההבטחה הזו, אגב, לא מולאה. במיוחד התעודדו העיתונאים מבשורת השוויוניות הצפויה בין המערכת למינהלה. גלעזר נתן לעיתונאים תחושה שהוא עומד לצדם כתף אל כתף. הוא אף יצא בגלוי נגד צי כלי הרכב המפוארים של אנשי המינהלה, והכריז כי יילחם בתופעה כדי להחזיר את העיתון לשפיות תקציבית וכדי לתגמל בצורה הוגנת עיתונאים, עורכים וצלמים.
הפער בין העיתונאים המועסקים במערכת העיתון לדרגים המינהליים בא לידי ביטוי במייל שנשלח היום לכלל עובדי העיתון, ובו הודעה על הזוכים, "מקרב המחלקות השונות בחברה", שישתתפו בטקס עובדים מצטיינים ויזכו בפרס כספי. אלא שהזוכים באו ממחלקות המנויים, ההפצה, הדפוס, הכספים והמכירות, ואף לא אחד מהם ממערכת העיתון. בקרב העובדים היה מי ששאל מדוע עורכי העיתון הם אלה שנאלצים להתפטר, ולא מנהל העיתון רוני קליינפלד, שזו לו כהונה שנייה, גם היא אינה מבשרת על אופק ורוד לחברה שבניהולו.
לפני כחודשיים נסדק מעט הדימוי הסוציאליסטי של שני העורכים לאחר שפורסמה עלות משכורותיהם: כמאה אלף שקל בחודש לכל אחד. כמו כן נמתחה ביקורת על העובדה שגלעזר ממשיך להחזיק ברכב מדרגה 6 (הונדה סיוויק) שקיבל מהעיתון, במקום להראות דוגמה ולהסתפק ברכב צנוע יותר. אחד העיתונאים אמר: "אין ספק שפרסום משכורותיהם עורר כעס בעיתון. מאיתנו דרשו כל הזמן לקצץ, בעוד שהם מרוויחים מה שהם מרוויחים. מצד שני, היו כאלה שאמרו שאם אלה האנשים שיצילו אותנו, אז בסדר, שיהיה להם לבריאות".
למרות אי-הוודאות העסקית והפרסומים השליליים במדורי הברנז'ה, האווירה במסדרונות לא היתה תבוסתנית, אלא של הליכה לקראת אתגר. אחד העורכים מספר: "היתה תחושה שעם רותי ודורון כולנו בסירה אחת, הכל שקוף ולא מרמים אותך. לא היתה אווירה קשה כמו שהרגשנו בתקופת דנקנר, לא היו פיטורים מכוערים. למרות כל הקיצוצים, היה רצון לעשות דברים ולתת כתף כדי שהעיתון ישרוד".
אלא שבחלוף הזמן הלכה האווירה ונעכרה. קצת יותר משנה וחצי אחרי שהגיעו בתור הקברניטים שיצילו את הספינה, גלעזר ויובל מרימים ידיים. במערכת יש מי שאינם פוסלים אפשרות שהשניים יישארו בסופו של דבר, אבל בינתיים בורסת ההימורים על המחליף נוטה לכיוונו של בן-דרור ימיני. שאלה לא פחות חשובה היא מי יגיע קודם, עורך חדש או מפרק נכסים. המכה עלולה לנחות מכיוון בנק הפועלים, שנתן לא מזמן ל"מעריב" הלוואה ואשראי מחודשים. זה קרה גם בזכות העובדה שגלעזר ויובל התייצבו אישית לפני כמה חודשים מול צמרת הבנק, פירטו את צעדי ההתייעלות הצפויים וביקשו בהתרגשות לתת צ'אנס לדרך שלהם בעיתון. בבנק התרשמו והעניקו מנת חמצן נוספת. החמצן הזה, מסתבר, לא היה מספיק כדי להשאיר את גלעזר ויובל ברחוב קרליבך.