"אני מציב אתגר בפני המדינה", אמר היום ראש עיריית שדרות לשעבר, אלי מויאל, והציע לממשלה להפעיל את כוחה ולסגור כלי תקשורת שמדווחים אי-אמת. "אם פעם אחת מערכת אחת תושבת ליומיים, שזה לא עונש גדול, אתם תראו בבוקר אחרי זה עיתונים חדשים לגמרי. ויש את זה בידי המדינה, והמדינה טומנת את ראשה בחול. המדינה נותנת את הרישיון, היא חייבת להגן קודם כל על אזרחיה".
מויאל, שדיבר בפני באי כנס "ישראל-שדרות לחברה" של המכללה האקדמית ספיר, סיפר על תחושותיו עת פורסמו בתקשורת דיווחים שהחשידו אותו במעורבות בעבירות שחיתות. "מי שקרא את קפקא פעם", אמר מויאל, "יש לו ספר שנקרא 'החוטם', בתרגום אחר זה נקרא 'האף'. פתאום קם אדם בבוקר ואין לו אף. זה מה שקרה לי. קם אדם בבוקר, פותח את הטלוויזיה. פריים-טיים. חדשות. שני מגישים. 21 דקות, זה אני. למחרת, עוד 12 דקות בפריים-טיים של החדשות.
מתוך כתבה במהדורת החדשות בערוץ 10, 10.10.10
"יום אחד אתה מתעורר ואתה רואה שאתה שפוך על העמוד הראשון עם שאלה שכַּתֶּבֶת מאוד מתחילה בערוץ כלשהו אומרת, 'תושבים שואלים לאן נעלמו 300 מיליון שקל'. וכשאתם קוראים את האותיות הקטנות, 'תושבים שואלים לאן נעלמו 300 מיליון שקל מכספי המיגון. גם רצחת וגם ירשת'".
כיום, לאחר שהפרקליטות החליטה לסגור את תיק החקירה נגד מויאל, חש ראש העירייה לשעבר כי התקשורת לא עשתה צדק בעניינו. לדבריו, "התקשורת שואלת את עצמה אם מר מויאל הוא סלב מספיק מפורסם שיכול למכור את העיתונים בבוקר. האמת מעולם לא עיניינה אותה". הוא ציין גם כי "אותו ערוץ ממשיך לשדר ואותה כתבת ממשיכה להביא תחקירים, ועולם כמנהגו נוהג, וזו המדינה שבה אנחנו חיים".
מויאל הצהיר כי אין לו עניין לתבוע את כלי התקשורת שפירסמו את החשדות בעניינו, אם כי לא הסביר באיזו עילה ניתן היה לתבוע אותם גם לו היה מעוניין בכך. "אני לא רוצה לשחרר את המדינה מהחובה שלה", הסביר. "אתה תתבע מערכת של עיתון או רשת תקשורת, תצטרך לפרנס שניים-שלושה עורכי-דין מהבכירים בארץ, כמה מאות אלפי דולרים, ואת הצדק אתה תראה במקרה הטוב אחרי חמש שנים, ואין לי. אני סתם יהודי פשוט".
מויאל הדגיש את סמכותה של המדינה כלפי כלי התקשורת: "שכחנו שהערוצים האלה ומערכות העיתונים האלה מקבלים רישיון מהמדינה, וכאשר הם מפרסמים כתב אשמה כזה נגד יהודי, שלא היה ולא נברא, יושבת המדינה בשקט. רישיון, כמשפטן אני אגיד לכם, זה סוג של חוזה, היתר. כאשר החוזה הזה מופר ניתן לבטל אותו, ניתן לקנוס, ניתן להעניש. מעולם זה לא קרה".
אמנם כלי התקשורת לא פירסמו ידיעות על אודות "כתב אישום" נגד מויאל, אלא שפכו אור על חשדות נגדו שאכן הובילו לחקירה משטרתית שבסופה הודיעו החוקרים כי "יש תשתית ראייתית" להעמדתו לדין.
עוד אמר מויאל כי "המדינה נותנת רישיון, המדינה צריכה לבוא איתם חשבון, ולו בגלל שאני שירתתי את המדינה ועשיתי תפקיד ציבורי". בתשובה לשאלה מהקהל הבהיר מויאל כך: "אני בעד חופש הדיבור, ואם אין עיתונים במדינה, זו מדינה שאני לא רוצה לחיות בה. אלא מאי, אם נותנים לך עסק למכור שתייה קלה ואתה מוכר בירה, יסגרו לך אותו. ואם העסק של התקשורת לשדר אמת, והיא לא משדרת אותו, היא לא מקבלת עונש. זה הסיפור". הצעתו של מויאל לסגור כלי תקשורת התקבלה במחיאות כפיים.
האשמה אחרת של מויאל כלפי התקשורת נגעה לא לפרסום דברים בעניינו, אלא לאי-פרסומם: לאחר סגירת התיק בעניינו, סיפר, המתין לפרסומי התיקונים, אך ב"ידיעות אחרונות", שם פורסם התחקיר הגדול בעניינו ב-2006, ובערוץ 10, שם הקדישו עשרות דקות לפרסום החשדות נגדו (ב-2007), לא הופיעה ידיעה על סגירת התיק.
לדבריו, לאחר שעברו כמה ימים בלא שתתפרסם ידיעה על דבר סגירת התיק, צילצל לעורך "ידיעות אחרונות" ושאל מדוע אין מוסרים את המידע לציבור. מויאל סיפר כי העורך אמר לו שהם לא ידעו על כך. מויאל טוען שהיה זה תירוץ שווא, משום שהוא עצמו דיבר עם הכתב בדרום, ובכל מקרה הפרקליטות העבירה קומוניקט לכל מערכות התקשורת. לדברי מויאל, בתום השיחה הבטיח העורך לחשוב על העניין וכעבור כמה ימים פורסמה ידיעה קטנה ליד מודעות האבל.
תהליך דומה תיאר מויאל במגעו עם ערוץ 10. לאחר כמה ימים שבהם לא התפרסם דבר בנוגע לסגירת התיק, ולאחר שיחה שניהל עם הערוץ, לדבריו, שודרה ידיעה בעניין. "מדדתי", אמר מויאל, "דקה ושש שניות. בצד, לפני שעוברים לפרסומות. 'דעו לכם, התיק נסגר'".