בין אם ברחו, גורשו או שוכנעו על-ידי מנהיגיהם להתפנות זמנית עד לכיבושה מחדש של הארץ; בין אם היתה זו תופעת לוואי של המלחמה או תוצאה של תוכנית מכוונת לטיהור אתני – על עובדה אחת אין ויכוח: במהלך 1948 התרוקנו מאות יישובים בארץ-ישראל מתושביהם, ומאות אלפי בני-אדם הפכו לפליטים.

פונה כפר ליד גבעת עדה
פוצצו 40 בתים. 4 ערבים נהרגו
אתמול ב-9 בבוקר חדרו אנשי מגן לכפר הערבי קאניר, בואדי ערה, למזרח מגבעת עדה. אנשי הכפר גילו התנגדות, אבל אחר קרב קצר, שבו נהרגו 4 ערבים, פינו יתר תושבי הכפר את המקום. פוצצו 25 בתים גדולים ו-15 בתים קטנים. כן פוצצו טחנת-קמח וכמה בארות. ב-11 הפך הכפר לחורבה. אנשינו שבו בשלום לבסיסם.

(ידיעה שהופיעה בעמוד האחורי של "הארץ",10.5.48. ההדגשה כאן, ובכל הידיעות שלהלן, במקור)

לעיתונות העברית היו די סיפורים דרמטיים לסקר באותה שנה. ובכל זאת, תנועת הגירה מבוהלת של מאות אלפי בני-אדם אינה יכולה להיעלם מאמצעי תקשורת של מדינה, גם אם זו רק "מדינה בדרך", גם אם המהגרים שייכים לצד האויב במלחמת אזרחים, גם אם הכתבים והעורכים מוטים.

ואמנם, סיפור היווצרות בעיית הפליטים הערבים והתרסקות החברה הפלסטינית בישראל הופיע בעיתונות העברית בזמן אמת. בקטן, בעמודים האחוריים, ממקורות זרים, בסיומן של ידיעות על נצחונות יהודיים, תוך מסגור חד-כיווני, ללא אזכור של פשעי מלחמה. אבל הסיפור הופיע. להלן תמציתו.

פליטים ערבים ב-48' (צלם לא ידוע)

פליטים ערבים ב-48' (צלם לא ידוע)

מפאת כמות החומר ומגבלות הכתבה העיתונאית, נבדקו לצורך כתבה זו גליונות "הארץ" (מספטמבר 47') ו"דבר" (מינואר 48') בלבד, ורק עד סוף דצמבר 1948 (כל תאריך שיצוין להלן ואינו כולל את ציון השנה הוא מ-48'). בהחלט ייתכן שבעיתונים אחרים מהתקופה, דוגמת "חירות" או "קול העם", הסיפור שסופר היה אחר.

משיחות שערכנו לקראת הכנת כתבה זו עם בני מוריס, מחבר המחקר החלוצי "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", ועם אנשי עמותת זוכרות, הפועלת להנצחת הנכבה בישראל, עלה כי עד היום לא נעשה כל מחקר על האופן שבו סיקרה העיתונות העברית את בעיית הפליטים הפלסטינים בעת היווצרותה. הנה, אם כן, גישוש ראשון בכיוון, שאולי יהווה בסיס למחקרים עתידיים.

פליטים? בינתיים רק "פליטים"

ידיעות ראשונות על פליטים הופיעו בעיתונים כבר בדצמבר 1947, כשהעיתונות מתמקדת, מטבע הדברים, בפליטים יהודים. אלה עקרו מבתים שהיו נתונים בחילופי אש בשכונות שונות של תל-אביב וחיפה, וקיבלו לאורך שבועות וחודשים סיקור חדשותי צמוד, מאמרי פובליציסטיקה וכתבות צבע מפורטות. על הדרך הוזכרו גם ראשוני הפליטים הערבים.

כך, למשל, ב-8.12.47, הופיעה בעמוד האחורי של "הארץ" בגופן קטן הכותרת: "נמשך פינוי שכונות הספר בחיפה". בידיעה נכתב כי בעקבות יריות אקדחים ותת-מקלעים,

אתמול בבוקר החל פינוי תושבי המקומות האלה. היהודים ברחובות איבן גבירול, יהודה הלוי, המשך רחוב ביל"ו, מדרגות שוקרי ומדרגות תימן, יצאו מבתיהם להדר הכרמל. השכנים הערבים פינו את בתיהם וירדו העירה. [...] מוסרים על מקרים של חילופי דירות בין יהודים וערבים. [...] כן נמלטו רבים מהערבים משכונת חאליסה וואדי רושמיה.

יומיים אחר-כך סיקר העיתון את המצב באזור תל-אביב. הכותרת "בעיית הפליטים עדיין חמורה" התייחסה לפליטים היהודים שנמלטו משכונות הספר של העיר, ונאמר כי מספרם הגיע באותה עת ל-5,000. בסוף הידיעה חזר הדיווח לחיפה:

ערבים מפנים את וואדי רושמיה
אתמול בבוקר נראתה בואדי רושמיה בחיפה תנועה גדולה מאוד של ערבים הנמלטים משכונה זאת הגובלת בהדר הכרמל. מאות גברים, נשים וטף נראו יוצאים את הבתים כשהם סוחבים אתם את מעט המטלטלין שבידם.

בעמוד האחורי של אותו גיליון – שלוש ידיעות בנושא. האחת, קצרצרה:

נמלטים ללבנון
תורים ארוכים נראו אתמול ליד האוטובוסים ומכוניות טאכסי ערבים הנוסעים ללבנון. רבים מעשירי חיפה נמלטים לבירות עם כל משפחותיהם. כן נראתה בחיפה תנועה גדולה של ערבים השולחים את משפחותיהם לכפרים שבסביבת חיפה.

בידיעה אחרת, קצרה אף היא, נכתב:

ערבים מפנים את השרון הצפוני
זה שלושה ימים ששבטי הבדואים ואנשי הכפרים הערבים בשרון הצפוני מפנים את מקומותיהם ועוברים לסביבות טול-כרם או למישור הבורג', שבין כפר יונה וטול כרם. המפונים הם בעיקר נשים וילדים. הגברים חוזרים למקומותיהם. הפינוי נעשה ברובו על ידי מכוניות משא ערביות משכם, טול-כרם ויפו. אתמול נמסר שגם שבט בלאונה, בעמק חפר, ושבטי הבדואים באיזור הפאליק, עוקרים ממקומותיהם.

בידיעה השלישית מופיעה בפעם הראשונה המלה "פליטים" ביחס לאוכלוסייה ערבית מארץ-ישראל, אף כי היא נתונה במרכאות:

"שובו לבתיכם" קורא ראש עיריית יפו לתושבי מאנשייה הערבים
המאורעות באזור הספר ופעולות הכנופיות הערביות המזוינות בו המריצו את רוב הערבים שם לצאת מבתיהם ולעבור ללב יפו. "פליטים" אלה תפסו את בנייני בתי הספר ובתי השעשועים ועוררו מבוכה ובהלה. עיריית יפו חילקה להם מזונות.
ערבים נמלטים ב-48' (מאתר אונר"א)

ערבים נמלטים ב-48' (מאתר אונר"א)

השימוש בידיעות קטנטנות בשולי העמודים האחוריים של העיתונים מאפיין את היחס לפליטים הערבים לאורך מרבית חודשי המלחמה. רק לקראת סוף אפריל, אז יצאו באחת עשרות אלפי ערבים מחיפה ויפו, תפס העניין לראשונה כותרות ראשיות. עד אז עברה התרוקנות הכפרים הערביים מתושביהם בשקט תקשורתי יחסי.

הכפרים הערביים מתרוקנים, העיתונים מוצאים אשמים

כאמור, בשלב הראשון של פליטת הערבים מארץ-ישראל מיעטה העיתונות העברית להתייחס לתופעה, וכשסיקרה אותה עשתה זאת באיחור, תוך חשדות באשר לכוונות הערבים ובאגביות. באופן כללי, בידיעות החדשותיות ניתן היה למצוא רמזים, ולעתים עדויות, לכך שהבריחה נבעה מהתקפות של כוחות ההגנה (ואחר-כך צה"ל), בעוד שבקטעי הפרשנות והפובליציסטיקה דובר על הבטחות שווא מטעם מדינות ערב, והאחריות ליציאת הערבים מיישוביהם הוטלה על הערבים עצמם.

ב-15.12.47 הופיע, בעמוד השני של “הארץ”, טור פרשנות ובו הסברה כי בעיית הפליטים הערבים, שאז רק התחילה להתגבש, מומצאת במידה מסוימת וללא ספק מוגזמת לצרכים תועמלניים של האויב. בטור, שכותרתו "הפליטים – גורם צבאי", נכתב כך:

[...] בשכם ותול-כרם התארגן ביעילות מפתיעה שרות להעברת נשים וילדים ערביים מהכפרים בסביבת המושבות היהודיות השונות לשתי הערים הללו.
על אף התנגדות המוכתרים של המקום, הצליח ארגון חדש זה "לגייס" מספר ניכר של פליטים. הופעתם של אלה במרכזים הערביים הגדולים תשמש ללא ספק חומר להוכחת "תוקפנותם" של היהודים, וגורם מסייע לפעולות גיוס, איסוף כספים והלהבת המונים. ואולי מכינים כאן "חומר" והוכחות לקראת התערבותן של מדינות ערב בענייני ארץ-ישראל? צלמי עתונים ערביים שונים, המופיעים בקאהיר ובבירות, היו עסוקים במשך כל היום בצלום פליטים אלה מכל זויות ובכל מצב.

יחד עם זאת, לאורך כל הדרך הופיעו בשולי העיתונים ידיעות שסתרו סברה זו. ב-8.1, למשל, הופיעה ידיעה פצפונת בעמוד האחרון של "דבר" תחת הכותרת "מה ציווה הוועד הערבי לפנות?":

קאהיר, 8 (ס.י.צ). הועד הערבי העליון מוסר, כי הוא לא פקד על פינוי האוכלוסיה האזרחית מאזורים מסויימים בארץ ישראל, הבאים במיוחד בחשבון לפעולות גארילה. הועד הערבי העליון הרשה רק את הוצאתם של הילדים והזקנים מכמה כפרים. להיפך, הועד הערבי העליון דרש מכל אשה ערבית בארץ-ישראל להשאר באותם האזורים שבהם תוכל לסייע לגברים במאמציהם.

כאשר הוזכרו פליטים של ממש, האשמה הוטלה בדרך-כלל על "הכנופיות". כמו ב-22.1, כשהופיעה ידיעה קטנטונת בשער "דבר" תחת הכותרת "ערביי הגליל המערבי ברחו מכפריהם":

מנהריה מודיעים לנו, כי הכפרים הערביים בגליל המערבי נעזבו ברובם מתושביהם, לרגל השתוללות הכנופיות בסביבה.

אולם כי גם סיבות לפליטות שהיו פחות נעימות לקורא היהודי הופיעו לעתים בעיתונות העברית. ב-11.1, למשל, הודפסה ידיעה זעירה ב"דבר". למרות השימוש בביטוי "סיורי-הטרדה", לא מצוינת תוצאת הטרדה זו:

ההגנה מסיירת בכפרים ערבים
יחידות ההגנה במחוז ירושלים המשיכו בלילות האחרונים בסיורי-הטרדה בכפרים הערבים.

פעמים רבות תוארו פעולות ההגנה, ומאוחר יותר צה"ל, תוך הימנעות מתיאור היציאה ההמונית של התושבים. נכתב רק כי תושבי האזור כבר עזבו קודם לכן, כשבדרך-כלל אין למצוא ידיעות על הנטישה הזו. כך, למשל, בידיעה מה-14.1, בעמוד הראשי של "הארץ" ("נחרב בסיס הפורעים בשכונת שייך ג'ראח"), מסופר כי 26 בתים ניזוקו ומצוין כי "בשכונה לא היו תושבים ערבים, לפי שהללו פינוה עוד לפני כמה שבועות".

באותו שלב של התרחשויות, כשהוזכרה נטישת כפר, הקפידו העיתונים להזכיר גם את מעשי התוקפנות שיצאו מן הכפר. בשער "דבר" מה-26.1 הופיעה הכותרת "פוצץ כפר ערבי – בסיסם של רוצחי ה-11 ליד גן-יבנה":

רוב בתי הכפר הערבי ערב-סוכריר פוצצו במוצאי-שבת בפעולת עונשין של ההגנה [...] בכל הכפר לא נמצאה נפש חיה [...] משערים, שתושבי הכפר עוזבים אותו לילה-לילה מפחד נקמת היהודים לאחר הרצח האכזרי שבוצע על-ידם.

בהמשך המלחמה, לא ילוו ידיעות על פינויי כפרים באזכור מעשי התוקפנות שיצאו מהאזור. הסיפור המרכזי שהעסיק את העיתונות, גם בידיעות שהזכירו את הפליטים, היה נצחונם של הכוחות היהודיים. ב-16.3, למשל, מופיעה ידיעה קטנה בעמוד האחרון של "הארץ" – "6 בתים פוצצו בפעולת עונשין". רק בידיעה עצמה מוזכרות תוצאות הפיצוץ: התרוקנות הכפר מתושביו:

6 בתים פוצצו אור ליום ב' בתוך הכפר הערבי רוביה, בסביבות משמר העמק. בפעולת עונשין שנערכה על ידי יחידת ההגנה כתשובה על היריות שנורו מכפר זה על משמר-העמק ועל התחבורה. תושבי הכפר ברחו בעת ביצוע פעולת העונשין. לא היו אבדות.

ב"דבר" דווח באותו יום כי הכפר התרוקן מתושביו לפני הפעולה, אך גם כאן במרכז הידיעה עומדת פעולת ההגנה והמחיר ששילמו בתי הכפר, לא תושביו:

יחידת הגנה חדרה אור ליום ב' אחרי חצות לכפר הערבי רוביה, קילומטר אחד ממשמר העמק, ופוצצה בו ששה בתים – כפעולת תגמול על היריות שנורו מכפר זה אל משמר העמק וישובי הסביבה. כל אנשי היחידה חזרו בשלום. סבורים, כי דיירי הכפר, שציפו לתגמול, נמלטו עם בוא היחידה.

בכל זאת, גם בשלב ראשוני זה היה מדי פעם אזכור נרחב יותר לתופעה. ב-16.1 מופיעה בעמ' 4 של "הארץ" כתבה ארוכה, שני טורים רוחבה, מאת א. אבן חן, תחת הכותרת "ישראל וישמעל בעמק השרון". אבן חן מתאר בה את התרשמותו בעת סיור באזור השרון ("יצאתי אתמול לפגוש ערבים בחוצות נתניה"), שם מצא שרידים של דו-קיום, אך גם תחילתה של בעיית פליטים, אם כי מלה זו עדיין נתונה אצלו במרכאות. לאחר תיאור החיים המשותפים נכתב:

תול כרם - "גן עדן" לפליטים
מובן, רבים עזבו את הכפרים בסביבה, בגבור התגובה היהודית באזורי הפורעים. [...] מלבד זה ניסתה תול-כרם להטיל על הכפרים את אימת ה'חביות' של היהודים. הכוונה היתה ברורה: אם יבואו אנשי הכפרים כפליטים לתול-כרם, נקל יהיה לגייס את ה'שבאב' לכנופיות, בעוד שבכפריהם, הנמצאים בין ישובים עברים, לא תשיג אותם יד מארגני ה"ג'יהאד". ערבי יודע דבר מן הסביבה הסביר לי את המצב בדרך משל: אלה שעזבו את מקומם (והם הרוב הגדול) הם רדופי 'הפחד הקוטע את הגב' (אלכוף ביקטאע אלדהר).

גם אבן חן מפרש בשלב זה את הפליטות כיתרון אסטרטגי לערבים, ולא כמעמסה. באותה הזדמנות מסייר אבן חן בכפר אום-כאלד ומביא לקוראי "הארץ" את רשמיו: "רוב הבתים בכפר סגורים על מסגר. ערבייה זקנה אמרה לנו בקיצור: 'הלכו'!”.

ב-28.3 מופיעות ידיעות מפורטות ראשונות על יציאת האוכלוסייה הערבית. נראה כי הסיבה לפירוט טמונה באופי הנטישה – תוך ליווי של הצבא הבריטי, ללא ירי של כוחות יהודיים, ובאופן מסודר יחסית.

בעמוד האחרון של "הארץ" הופיעה כותרת גדולה למדי, וכך נכתב:

ערבים יוצאים מאזורים יהודים
ערביי חווארת בעמק חפר, השוכנים לאורך הכביש חיפה – תל אביב בין מערבות וחבת-ציון, פונו אתמול ממקומם בעזרת הצבא [הבריטי] לאחר שהביעו את רצונם לכך מטעמי ביטחון לפני מושל מחוז השומרון. המפונים הועברו לסביבות תול-כרם במכוניות ערביות בלווי משמרות חזקים של צבא.

בידיעה מסופר על "יחסים תקינים בין היהודים לערבים”, על כך שהערבים באזור "פנו באמצעות השומרים היהודים של העמק אל ראש מועצת עמק-חפר מר ה. בן צבי והודיעו לו על רצונם לעזוב את המקום עד שיחזור השקט”, ועל עצם הפינוי:

סופר "הארץ" בנתניה סייר אתמול לאורך כל ישובי הערבים באזור זה זמן מה לפני הפינוי. בכביש חנו משמרות צבא ושיירות קטנות של ערבים נראו עוזבות פה ושם עם בהמותיהם. הערבים עמדו ושוחחו כתמול שלשום עם אנשי מעברות, שמעבר לכביש. אותה תמונה נראתה גם ליד אלישיב. סופרנו נכנס בשיחה עם כמה ערבים ליד מעברות. הם טוענים כי במצב הנוכחי מוטב שיעזבו את המקום עד יעבור זעם. הם ציינו את יחסי הידידות הקיימים ביניהם לבין הישובים העבריים.

בהמשך הידיעה, תחת הכותרת "בכו והשאירו מפתחות בתיהם", נכתב: "לפני שעזבו, באו אתמול ערביי חווארת להיפרד מקיבוץ מעברות שבשכנותם. רבים מהערבים בכו בצאתם את המקום. הם השאירו בידי הקיבוץ את מפתחות בתיהם".

הסיפור הופיע גם בתחתית העמוד האחרון של "דבר" מאותו התאריך, תחת הכותרת "ערביי עמק חפר עזבו את כפריהם". לכותרת זו התלוותה כותרת משנה ששאלה: "היהודים הבטיחו לשמור על שלומם, מי אילצם לעזוב?”. בידיעה עצמה אין תשובה לשאלה זו, אך מצוין כי "הערבים אינם מגלים שמחה יתרה לעזיבתם את האזור ואת שכניהם היהודים".

לצד ידיעה זו דווח כי "גם הערבים באזור פתח-תקווה עוזבים":

כל הכפרים הערבים שלאורך הירקון, מאיזור פתח תקוה מערבה, המשתרעים על שטח של ארבעים אלף דונם ומכילים למעלה מששת אלפים ערבים, עומדים להתרוקן במשך ימים מספר. היציאה החלה שלשום.

גם בדיווח זה מודגש כי "הכפרים קיימו יחסים מסודרים עם היישובים היהודיים". לאחר שמוטל אשם מסוים באנשי האצ"ל והלח"י ("הם סבלו בשבועות האחרונים מהפורשים, שהציקו להם בגזילת מכוניות ולקיחת בני תערובות"), מובהר כי האשמה העיקרית היא בכל זאת של תושבי הערים עצמם ("היו תחת לחץ הכנופיות מהמשולש לכן החליטו לצאת מהאזור"). הידיעה מסתיימת בנימה אופטימית – "אנשי הכפרים נפרדו בידידות ממכריהם היהודים ואמרו להם שאם תהיה מדינה יהודית, ישובו אליהם".

בעיתונים אחרים ניתן היה למצוא גרסאות שונות לנסיבות העזיבה. ב-30.3 הופיעה ב"דבר", במסגרת המדור "בכפר", ידיעה הנוגעת לסיבות לעזיבת ערביי השרון. תחת הכותרת "ערביי השרון שיצאו מבקשים לשמור על מסורת השכנות הטובה" נכתב:

בדיה ואיולת היא הידיעה, שפורסמה ב"קול העם" ביום א', כי הערבים עזבו, כביכול, את אדמתם לפי הוראות אנשי ה"הגנה" או המוסדות היהודיים. לאמיתו של דבר, מספרים הערבים עצמם על יחסי השכנות הטובים, ששררו מאז ומתמיד בשרון ביניהם ובין היהודים, ועד כמה ידעו אנשי הישובים העבריים גם בארבעת חדשי המלחמה בארץ לשמור על חייהם ורכושם של השכנים הערבים. אפשר היה לראות בימים אלה, כיצד נפרדים הערבים היוצאים בשל הלחץ הפוליטי של הועד הערבי העליון, משכניהם, תוך הבעת הכרת תודה על התנהגות היהודים כלפיהם במשך כל השנים. ערבים ביקשו משכניהם היהודים לשים עין על רכושם ולזכור להם את חסד שכנותם, למען יוכלו – בשובם למקומותיהם, לאחר שתשקוט הארץ – להמשיך ביחסי שכנות הוגנים כתמיד.

אך ידיעות חדשותיות על פינויים בהוראת ההגנה הופיעו לא רק ב"קול העם". כך, למשל, ב-4.1 מדווח "הארץ" בעמ' 4 על כך ש"שכונות ירושלים באש יריות". מעל הפסקה ה-17 של הידיעה מופיעה כותרת ביניים קטנה – "הערבים מרוממה הוצאו", ולאחריה הדיווח הבא:

כל הערבים מרוממה הוצאו. בעלי החנויות השכירו את חנויותיהם ליהודים. כפי שנמסר, עשו זאת הערבים לאחר שאנשי ההגנה הודיעו להם כי ההגנה לא תוכל להיות אחראית לביטחונם של ערבים ברוממה אפילו אם הם שומרי שלום.

וב-12.2 מופיעה בשער "דבר" ידיעה זעירה – "ערביי טלביה מסתלקים לפי דרישת ההגנה":

מכונית ההגנה עברה אתמול אחה"צ בשכונת טלביה וקראה לערבים לפנות את השכונה. הרבה ערבים הסתלקו. המכונית נעצרה על-ידי משוריינים של המשטרה ושלושה בחורים נאסרו. בשעות הערב שוחררו בערבות.

וב-21.4, בתחתית עמ' 2 של "הארץ", תחת הכותרת "נכבשו 2 הכפרים בית-סוריק ובידו", נכתב:

בית סוריק ובידו, שני כפרים ערבים הנמצאים כ-5 ק"מ צפונית מזרחית לגוש קרית-ענבים, נכבשו ונהרסו בליל ג' על ידי כוחות ההגנה [...] לאחר שהתרו בנשי הכפרים וילדיהם לעזוב אותם תוך זמן קצר, פתחו באש קטלנית ממשלטים קרובים שנכבשו אחרי חצות. [...] אחרי שהבתים התמוטטו וקברו כמה עשרות ערבים, החלה מנוסת בהלה של 'חיל השחרור הפלשתינאי' והכפרים נעזבו בתוך חצי שעה. [...] נראתה תנועה רבה של מכוניות ואנשים.

באותו היום, בעמוד האחרון של העיתון, הופיעה ידיעה זעירה תחת הכותרת "פונה השרון הדרומי". הנה היא במלואה:

ערביי חירבת אל אזון, שעל יד רעננה, עזבו את הכפר. גם ערביי הכפר מיסקי, הסמוך לרמת הכובש, החלו אתמול לעזוב את הכפר. זהו הכפר הערבי האחרון בשרון הדרומי שתושביו נשאר עד עכשו. עם עזיבתם פונה השרון הדרומי מן הערבים.

ערביי הערים בורחים, והעיתונות אינה יכולה להתעלם

היקף הסיקור של הפליטים הערבים השתנה לאחר התרוקנות חיפה ויפו מתושבים ערבים. לא עוד זרזיפים מקוטעים; במהלך כמה ימים עזבו עשרות אלפי תושבים את בתיהם. היה ברור כי נוצרה בעיית פליטים של ממש, הן מהבחינה האנושית והן מהבחינה הצבאית, כשהאחרונה זוכה להתייחסות רבה יותר בעיתונות העברית.

טבריה

העיר הראשונה שפונתה מתושביה הערבים היתה טבריה. ב-13.4 הופיעה ב"דבר" ידיעה על "פעולת גמול נגד כפר פורעים ליד טבריה":

יחידות ההגנה ביצעו אתמול פעולת גמול נגד הכפר הערבי נסר-אדין [...] הכפר נעזב. נשים, ילדים וזקנים הורשו לצאת מן הכפר ואנשי ההגנה לא פגעו בהם. מאנשי המגן לא נפגע איש.

הידיעות מהעיר פסקו עד שב-19.4 הופיעה בעמוד האחרון של "הארץ" הידיעה הקטנה הבאה:

כל הערבים פונו מטבריה
אחרוני הערבים עזבו אתמול את טבריה בחסות הצבא הבריטי שהטיל עוצר על העיר בשעת יציאתם. כ-30 מכוניות עמוסות מטלטלין עברו דרך קרית-שמואל וכ-30 אחרות יצאו בכיוון לצמח.

למחרת, ב"הארץ", תחת הכותרת "הוכרז שלטון עברי עצמאי בטבריה", נכתב:

תמונה של הרס וחורבן נתגלתה לעיני תושבי טבריה ברדתם אתמול בבוקר לעיר התחתית. אחרי שהערבים עזבוה. חוטי החשמל והטלפון היו מנותקים. כל החלונות והתריסים היו מנופצים, הדלתות פרוצות וכמה חנויות היו ריקות מסחורתן. ברחובות התגוללו שיירי ירקות ודגים ונבלות בהמות, שנפגעו מכדורים. עובדי הנקיון של עירית טבריה מתאמצים לטהר את העיר מחלאתה.

גם "כרוז ועד הקהילה העברית בטבריה" הודפס בעיתונים, ובו נאמר: "לא אנו נישלנו את התושבים מבתיהם בעיר. בעצמם בחרו להם דרך זו. זו היתה תוצאה מהתקפתם הפרועה עלינו ואחר ההתערבות האֵפקטיבית של כוחות ההגנה לשם חיסול מוחלט של יכולתם להתקיף שוב. אך יבוא יום והתושבים ישובו לבתיהם ורכושם בעיר, כתושבים בעיר בעלי זכויות שוות בה. איש אל יעז על כן לגעת ברכושם".

וב"דבר" נכתב על "אנדרלמוסיה בקרב הערבים":

זרם הפליטים הערבים גובר והולך עם התפשטות התקפות ההגנה. כפרים רבים נעזבו מיושביהם, ואלה נדחקו לערי ה'משולש' הערבי או לנגב הערבי. עם ריבוי הפליטים מדי יום ביומו, גדלה הצפיפות ומאמיר היוקר. [...] העדות הערביות בחיפה וביפו פחתו עד כדי שליש ממספרן!

חיפה

נטישת חיפה החלה הרבה לפני שהבריטים החליטו לפנות את העיר, בסוף אפריל. כבר ב-19.12.47, בטור "ראיתי שמעתי" ב"הארץ", החתום על-ידי רו-ן (ראשי תיבות של "רואה ואינו נראה"), מופיעה כותרת הביניים "יוצאים על מיטלטליהם", ותחתיה התיאור הבא:

העומד שעה קלה ליד חניית האוטובוסים בקריית-מוצקין, ליד הכביש המוליך צפונה לראש הנקרה ומכאן לבירות אשר בלבנון, יראה מחזה כזה: מדי כמה רגעים עוברת מכונית משא ערבית עמוסה מטלטלין רבים. רהיטים, כלי בית, כלי מטה נערמים אלה על אלה ומאחורי הכבודה הזאת נאחזים בני המשפחה – ילדים מכל הגילים, ונשים אף הן בנות גילים שונים. בעל הכבודה הזאת יושב לו מבפנים לסוכת-הנהג כולו שקוע במחשבות ועוגמה שפוכה על פניו.
מכוניות המשא האלה ממשיכות לעבור. מניתי במשך כחצי שעה 15 מכוניות. לא ידעתי את פירוש הנדודים האלה. האם עונת "מוחרם" כיום? ולאן יוצאים כל אלה מחיפה? הוסבר לי: אלה הם הערבים שהחליטו לעזוב את ארץ-ישראל "עד יעבור זעם". הם נוסעים כולם ללבנון, שם הם סבורים, יהיו בטוחים מפני כדור ממארב או סחיטת כסף מצד כל מיני כנופיות. ורבים הם החששנים האלה...

אבל בדרך-כלל הסיקור באותו שלב היה מצומצם ולקוני בהרבה. ב-12.1, בטור הצדי של עמ' 3 ב"הארץ", ידיעה זעירה:

ברחו עשירי הערבים ונכבדיהם בחיפה
הדובר בשם ה"וועדה הלאומית" בחיפה, גילה בישיבה האחרונה עם עיתונאים ערבים כי רבים מהנכבדים והאמידים שבין הערבים ברחו מחיפה, בנשאם אתם את חפציהם ואת פנקסי הצ'קים שלהם. הם עשו את זאת בשמעם את היריה הראשונה.

ב-18.1 הופיעה בשער "דבר" ידיעה בולטת על "פעולות תגמול של ההגנה בחיפה". לאחר תיאור ארוך וממצה של הפעולות, שכללו יריות ופיצוץ בתים, מחסנים ומוסך, מופיעה כותרת הביניים "ערבים עוזבים את חיפה", ותחתיה הפירוט: "מאות משפחות ערביות, לרוב נוצריות, עזבו את חיפה מבוהלות ביום ו' ובשבת, רובן מחיפה המערבית. יצאו לסביבות עכו ונצרת".

דפוס דומה של סיקור ניתן למצוא בשער "דבר" מה-22.2, שם מופיעה הידיעה תחת הכותרת "ההגנה פעלה לאור היום בלב הרובע הערבי בחיפה". בפסקה החמישית, לאחר תיאור הפעולה, מצוין:

פעולת ההגנה גרמה לבהלה רבה בין הערבים במזרחה של חיפה. במשך כל יום השבת נראו מכוניות עמוסות רהיטים והמוני ערבים עזבו את בתיהם בסביבת תחנת הרכבת המזרחית. סביבה זו נחשבה עד כה "בטוחה" אצל הערבים, והנה החלה גם משם בריחה בהמון. יציאת הערבים מחיפה, שנפסקה לפני זמן מה בהשתדלותם של המוסדות הערביים, חודשה אתמול, ומשערים שהיא תימשך. זרם הפליטים יגבר. מחירי ההובלה במכוניות משא עלו שוב במידה רבה. הערבים בחיפה מרגישים יותר ויותר שלא יוכלו לשבת בשקט בשום מקום בעיר אם הכנופיות הערביות ימשיכו בהתקפותיהם על היהודים.

בתחתית העמוד האחרון של "דבר" מה-5.4, לצד הידיעה "11 מיליון קופסאות ריבה לארץ-ישראל", מופיעה הכותרת הבאה: "5,000 ערבים חיפנים – בלבנון". הידיעה כולה בת משפט אחד: "רומא, 4 (שירות 'דבר'). 5,000 ערבים מחיפה הועברו ללבנון מחמת ההתקפות היהודיות”.

דפוס הדיווח הקצר והשולי השתנה בסוף אפריל, עם החלטת הבריטים לפנות את העיר, אז הגיעה יציאת הערבים לכותרת הראשית. יום לאחר תחילת פינוי הצבא הבריטי, ב-23.4, קראה הכותרת הראשית ב"הארץ": "נצחונה של ההגנה בחיפה – הערבים מפנים את העיר", וכותרת המשנה הוסיפה: "15,000 ערבים יצאו והיציאה נמשכת [...] הערבים בורחים מאזור נצרת". בידיעה עצמה נכתב:

במשך היום כבר יצאו מחיפה כ-15.000 ערבים והיציאה נמשכת [...] סופר רויטר בחיפה מוסר שהחופים מלאים נשים וילדים ערביים, המחכים לתורם בפינוי לעכו [...] כל הפעולות בוצעו על פי תכנית. בקרב הערבים קמה מבוכה ובהלה. ראשי הערבים ברחו מן העיר. המוני ערבים בורחים מן השכונות ופונים לנמל.

הפרשן הצבאי של "הארץ" הסביר:

לא ביהודים האשמה שאוכלוסיה ערבית אזרחית היתה נאלצת לעזוב את מקומות מגוריה ולסבול קשה כתוצאה מכך. בכל אופן נוצר והולך על פני מפת המדינה העברית שטח רצוף של שלטון עברי.

בגרסת סוכנות הידיעות הזרה לאירועים, המובאת בקצרה בעמוד האחרון של העיתון, נכתב:

חבר אחד של הועדה הלאומית הערבית אמר – טוען יו.פי. – שהיהודים הרגו מספר גדול של נשים וילדים, שניסו לברוח לעיר העתיקה אל אזור הביטחון הבריטי בנמל [...] הערבים הודו ש-50,000 מתוך 80,000 ערביי חיפה עזבו את העיר ועברו לפנים הארץ או אל הלבנון".

ב"דבר" של אותו יום נכתב במאמר המערכת "דבר היום" כך:

ערביי חיפה יודעים עכשיו, להיכן הובילו אותם המתימרים להיות מנהיגיהם והכנופיות הזרות שהשתלטו עליהם. ארבעת החודשים האלה הביאו לישוב הערבי דם ואש, חורבן והרס. הם רוקנו את חיפה ואת כפריה מרוב תושביהם הערבים. כל זה היה לשוא. [...] עתה, משהוכר השלטון היהודי בחיפה, הועמד הישוב היהודי במבחן אחראי מר. משפסק הקרב [...] דינם של ערביי חיפה לגבי קיום החיים התקינים בעיר כדין תושבי חיפה היהודים. [...] נדע, כי הפוגע באזרח ערבי שוחר שלום הוא אויב עמנו ומכשיל את המערכה הכבדה שלנו. ואם כי הכריחו ראשי הכנופיות את רוב ערבי חיפה לעזוב את העיר, בעינה עומדת האפשרות של חיים משותפים במדינה היהודית ובעינה עומדת החובה לראות את האזרח הערבי כאזרח שוה-זכויות לכל דבר.

עזיבת הערבים את חיפה נמשכה כמה ימים, וכך גם הסיקור הבולט יחסית. ב-25.4 פורסם ב"הארץ", מפי סוכנות הידיעות הצרפתית:

זרם הפליטים הערביים מארץ-ישראל הגיע לממדים גדולים במשך הימים האחרונים [...] צי של סירות דייג וסירות מוטור שעזב את בירות בכיוון לחיפה לעזור בפינוי "המזכיר את פינוי דאנקאֵרק".

וב"דבר" נכתב באותו יום:

בכל הדרכים זורמים המוני ערבים, העוזבים את העיר; בנמל בלבד התקהלו עשרת אלפים ערבים, שמיהרו לצאת לעכו וללבנון בדרך הים. [...] הערבים, הרואים את עצמם עזובים ממנהיגיהם ומעסקניהם, עוזבים את חיפה בבהלה. ביום ה' יצאו 15 אלף את העיר, ביום ו' נמשכה המנוסה המבוהלת, אשר הישוב העברי אינו רוצה בה. הישוב העברי יראה ברצון את התושבים הערבים השקטים בחיפה ממשיכים בחייהם, בחיי עבודה ומלאכה.

אבל עם כל הכבוד לרצונו של היישוב העברי, בעיני הפרשן הצבאי של "דבר" יש דווקא יתרון להיווצרות המוני פליטים. באותו היום, במדור "במערבולת הימים", הוא משווה בין כוח ההגנה לצבא הנאצי, ובין הפליטים הערבים לפליטי צרפת ופולין:

אלפי הפליטים הערבים שיגיעו במנוסת-בהלה לערים ולכפרים הערביים – אף הם גורם צבאי חיובי בשבילנו. נזכור את מיליוני הפליטים בצרפת ובפולין בתקופת ה"בליץ הגרמני", שחסמו את הדרכים בפני הצבא וזרעו את גרעיני התבוסתנות והפאניקה בעמם והכריעוהו לצר. [...] אם בראשית מאורעות-הדמים עוד היו ליהודים כישלונות חמורים בתחבורה ובקרב על הבטחתה, ואם המוני הערבים הפרימיטיביים במזרח ניזונו מסיפורי-בדים על ניצחונות ערביים מכריעים ועל כיבוש עשרות נקודות יהודיות ומחיקתן מעל פני האדמה, הרי עם התהפך הגלגל ועם ספיגת המהלומות, הם מאבדים את עשתונותיהם שלא היו מחוסנים גם בלאו הכי וזרעי המבוכה כבר נותנים אותותיהם.

גם הפרשן הצבאי של "הארץ" מתחיל בשלב זה לנתח את יתרונות הפליטים במערכה הצבאית:

עשרות ישובים ערביים פונו. [...] לפי ידיעות ממקורות שונים, גרמו מאורעות חיפה הגברת תנועת האזרחים הערבים ולוחמיהם מתוך השטחים שבתוך התחום היהודי בכיוון לאזורים הערביים.
קיימים סימנים להתרחבות תנועת הפינוי הצבאי והאזרחי של שטח המדינה העברית על ידי הערבים לא רק בסביבה הסמוכה לאזור הפעולות, אלא גם בשטחים מרוחקים. האזור בין ראשון-לציון לרחובות פונה מלוחמים ואזרחים ערבים.
תנועה דומה מורגשת גם בצפון הארץ. הופעת האוכלוסיה הערבית העקורה בסביבות הערביות תגרום לאויב קשיים אדמיניסטרטיביים וקשיי אספקה ואיכסון. פליטים אלה יביאו לשטחים הערביים סיפורים על המצב האמיתי באזורי הקרבות והמובלעות הערביות, הקיימות עדיין בתוך תחום השלטון העברי. פליטים אלה, המציפים את 'המשולש' הערבי, את הארצות השכנות ואת אזור חברון ויריחו, מהווים נשק פסיכולוגי רב-ערך בידי המאמץ הצבאי היהודי. יותר משידורי הסברה, יותר מכרוזים מודפסים, מפיצים פליטי המלחמה את האמת בקרב האוכלוסיה, שלתוכה נקלעו בכלל השתלשלויות המצב.

יפו

מצבה הקשה של יפו החל לבצבץ בעיתונות העברית כבר בשלהי 1947. ב-14.12.47, בדיווח מאת "פרשננו הצבאי", נכתב ב"הארץ" על "ריכוז פליטים ביפו":

למרות היותה אי בים ישובים עבריים, הפכה עיר זו מרכז לריכוזי פליטים לא רק מכפרי הסביבה, אלא אף ממקומות מרוחקים. מצב האספקה בעיר קשה. מחירי המזון עלו באופן ניכר. אלפי הפליטים מצטופפים ללא מכסה וללא סידור כלשהו. לא פועלים כל שרותים סוציאליים מאורגנים ואין כל נטיה צבורית לעזור לנגועים.

ב-20.1 , בעמ' 2 של "דבר", מופיע ידיעה "מאת סופרנו ביפו". כותרתה: "יפו כעיר נצורה", ונכתב בה על המצב הכלכלי הקשה בעיר, על חוסר הביטחון האזרחי, על הרחובות השוממים, וגם על הבריחה ממנה:

רוב ערבי מנשיה, גבּליה ובאסה שעל גבול ת"א עזבו את שכונותיהם. ממנשיה בלבד יצאו כ-3,000 משפחות. רוב המשפחות הללו מתגוררות בעיר העתיקה, בנוזהה ובעג'אמי. פליטים אלה פרצו בחוזק-יד לבתים וכבשוּם, ועתה גדולה בהם הצפיפות, ובחדר אחד דרות עד עשר נפשות.
משפחות רבות נסעו לסוריה, ללבנון, לעבר-הירדן, לקפריסין ולמצרים. כן עברו משפחות רבות לעזה, שכם, ג'נין, נצרת ויריחו. אומדים את מספר הפליטים מיפו שנפוצו במקומות שונים בארץ ובארצות השכנות ב-25 אלף נפש. כל שבוע מפליגה ספינה מיפו ומעבירה משפחות לארצות השכנות. בשעת ההפלגה מתלקט אספסוף על החוף לחרף ולגדף את היוצאים.

ב-15.2 מופיעה ב"דבר" ידיעה תחת הכותרת "ההגנה חדרה לאבו-כביר, יאזור וג'באליה". לאחר תיאור מפורט של הפעולה, מופיעה כותרת הביניים "פחד בין הערבים", ואחריה:

פחד בין הערבים
שלוש הפעולות של אנשי "ההגנה" אשר בוצעו בשלושה ישובים ערבים קרובים זה לזה עוררו בהלה ופחד בין התושבים הערבים בכפרי הסביבה הסמוכה. המשפחות הערביות אשר עוד נשארו ביפו עומדות אף הן לחפש לעצמן מקלט במקומות אחרים. כן מוסרים ממקורות ערבים כי הרעב הולך וגובר בעיר. ברחובות יפו נראים מזי רעב רבים.

ההתקפה של אצ"ל על יפו, שהביאה להתרוקנות מהירה של העיר, אירעה חודשיים אחר-כך. ב-27.4 מתפרסמת בעמוד השער של "הארץ" ידיעה כי "נמשכת התקפת אצ"ל ביפו". בהמשך הידיעה, המופיע בתחתית עמ' 4 של העיתון, מגיע גם נושא הפליטים: "1,000 נשים וילדים ברחו מיפו לביירות".

למחרת, ב"דבר", אופי הסיקור דומה: ידיעה על הפעולה הצבאית, ובסיומה, תחת כותרת הביניים “בהלה גדולה ובריחה מיפו", נכתב:

מוסרים על בהלה גדולה בין תושבי יפו. לפי הודעה ממקורות רשמיים בורחים התושבים בהמונים וכ-20 מכוניות גדושות פליטים יוצאות בכל שעה. בנמל יפו עוגנות סירות מנוע וסירות מפרש שבאו ממצרים ומדרום הארץ "להציל את תושבי יפו".

ב-2.5, במסגרת ידיעה על "סיור במנשיה הכבושה", כותב עיתונאי "הארץ":

במשקפות אפשר היה לראות 2 אניות-מלחמה בנמל יפו ולידן שתי אניות-סוחר. שורת סירות העבירו לאניות-הסוחר אנשים רבים, וכפי שמסרו מורי-הדרך, היו אלה תושבי יפו, הבורחים בדרך הים.

למחרת הופיעה ב"הארץ" כותרת קטנה בעמוד האחרון: "יפו מתרוקנת – רק כ-20% מאוכלוסי העיר נשארו". וכך נכתב שם:

קצין צבא מסר לסופרנו, כי מצב האוכלוסיה ביפו הוא בכל רע והבריחה ההמונית נמשכת. היום מעריכים את מספר התושבים ביפו ב-14,000 נפש בלבד. לדעת הקצין, תתרוקן יפו בזמן הקרוב מכל תושביה (מספר אוכלוסי יפו היה כ-70,000). [...] הערבים נמלטים, נוסף על דרך הים, גם בכביש הראשי לראמלה.

וב-4.5 הגיעה התרוקנות יפו מערבים לעמוד הראשי של "הארץ" (גם אם בתחתית), תחת הכותרת "יפו כמעט ריקה מערבים". א. וואלנשטיין, סופר "הארץ", מספר מחוויותיו:

עמדנו על מרפסת בית ערבי המשמש עתה מטה-משנה לכוחות היהודים באזור יאזור. במרחק כמה מאות מטרים מתפתל בין הפרדסים הכביש לירושלים ובמשקפת הצבאית אפשר להבחין אפילו בלבוש הבורחים הערבים וארשת פניהם.
- "איננו פוגעים בהם לרעה. אדרבה. יברחו ויצילו את נפשם", משיב לשאלתי מפקד האזור, ומוסיף כי עד לשעה זו – היתה זו שעת הצהרים – עברו מן הבוקר 132 מכוניות-משא טעונות פליטים, רובם גברים. הנשים והילדים ברחו עוד קודם לכן ומשפחות העשירים והאמידים נמלטו עוד בימי השקט היחסי.
כעבור כמה דקות עמדנו על הכביש הראשי לירושלים במרכז כפר המרצחים הערבי יאזור. שם עברו על פני הג'יפ שלנו מכוניות הפליטים ובעצבנות הציצו אל עבר החיילים העברים החמושים, שעמדו בצדי הכביש. [...]
ממרחק רב יותר עוד נראו בבוקר פליטי יפו המבוהלים כשהם נצמדים אל סירות שהובילו מן הנמל אל האניה הנוסעת לבירות. במשקפת חזקה ניכרים היו ההתרגשות והדוחק בין המשתדלים לברוח. רק לפנות ערב אפשר היה לסכם: מיפו ברחו אתמול ביבשה ובים כ-4,000 איש ובעיר נשארו רק כ-8,000 איש, ביניהם ראש העירייה וכמה מעובדיה [...]
"למעשה נראה כי פעולתנו באזור זה הושלמה", אומר המפקד כשהוא לוחץ את ידי בטרם נפרד, אחרי ארבע שעות של נסיעות–סיור בעמדות. "מיפו, מסלמה, חיריה, סאקיה, יאזור – וכעת גם מבית-דגון – בורחים הם". טיהור האזור כמעט שהושלם. וזמן קצר לאחר שנפרדנו שוב אני עובר בכביש הראשי לירושלים ושוב עוברות על פני מכוניות הבורחים.

לחלקה השני של הכתבה

"השבר אשר הושברה העיר" / אורן פרסיקו