בשנה שעברה ביקרה בארץ, על-פי הזמנת המועצה להשכלה גבוהה, ועדה בינלאומית של מורים לתקשורת מאוניברסיטאות באמריקה ובאירופה כדי לבחון ולהעריך את המחלקות לתקשורת במוסדות השונים. בשנים האחרונות אני מלמד באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע ובמקומות אחרים שיעורים שבמרכזם התקשורת הערבית, וחברי הוועדה נפגשו גם איתי. שם השיעור שלימדתי היה "התקשורת כשדה קרב". אחרי שיחה קצרה הציע לי היו"ר, פרופסור אמריקאי, לשנות את שם השיעור. מדוע? הצעתו היתה: לא עוד התקשורת כשדה קרב – אלא קביעה ברורה יותר: "התקשורת היא שדה הקרב".
ואכן, ללא מחקרים מוסמכים ועל-פי התרשמות כללית אפשר לקבוע שמעמדה של התקשורת, בהקשרים חברתיים ופוליטיים, השתנה בשנים האחרונות במידה ניכרת. השינויים הנובעים ממהפכת הטכנולוגיה העילית נידונים בהרחבה, זה שנים, במסגרות שונות. אני מבקש לדון בשינויים הנובעים מאופיים של הסכסוכים האלימים בדור האחרון, במיוחד באזור שלנו.
הדוגמאות שבהן אני עוסק נוגעות לסכסוך בינינו ובין העולם הערבי בכלל, והפלסטינים בפרט. עם מעט הגזמה אפשר לומר שהמלחמות שמדינת ישראל נלחמה בעשורים הראשונים לקיומה עברו מהעולם. אין יותר מלחמות כמו מלחמת העצמאות, מלחמת סיני (1956), ששת-הימים ומלחמת יום הכיפורים. במלחמות ההן התנהלו קרבות כבדים בין צבאות סדירים; הושמדו טנקים, הופלו מטוסים, נכבשו שטחים, רבים נהרגו ונפצעו, ומאות ואלפי חיילים נפלו בשבי. במלחמות ההן ניתן היה למדוד את התוצאות הצבאיות: מה גודל השטח שהצבא כבש ושולט בו, מה מספר הטנקים שנפגעו, כמה מטוסים הופלו, מה היה מספר ההרוגים והשבויים.
הנתונים הללו כמעט שאינם משמעותיים במלחמות של הדור האחרון; ולכן עולה השאלה: מי בדיוק מנצח? באינתיפאדה הראשונה, ובשנייה, לא כבשו שטחים; לא השמידו כלי נשק כמו טנקים ומטוסים; ולהשוואת מספרי ההרוגים והשבויים היתה חשיבות משנית לגורל המערכה (חייל ישראלי שבוי אחד, גלעד שליט, עומד מול אלפי אסירים, שבויים פלסטינים).
גליונות העיתון "אל-קודס", מזרח ירושלים, ספטמבר 2009 (צילום: סרג' אטאל)
מי ניצח באינתיפאדות? מי ניצח בשתי המלחמות בלבנון ובמלחמה האחרונה בעזה? אלו האחרונות הוגדרו כמלחמות נגד קבוצות טרור, שכן חרף העובדה שהשתתפו בהן כוחות גדולים, בוודאי מהצד הישראלי, לא היתה בהן התמודדות צבאית שניתן למדוד את תוצאותיה על-פי נתוני העבר, כמו השוואת מספרי טנקים ומטוסים. במלחמה בעזה ("עופרת יצוקה"), למשל, שהוגדרה כמבצע בלבד, הכין צה"ל מכלאה להמוני שבויים של חמאס על-פי הדגם של מלחמות העבר. המכלאה נותרה ריקה. מה שנותר ממלחמה זו היה סיפור הזוועה של הרופא מעזה שאיבד את בנותיו, והוויכוחים על אמינותה של ועדת החקירה של האו"ם, שקבעה כי צה"ל ביצע במלחמה פשעים נגד האנושות.
איך נקבע מי מנצח במלחמות הללו? במלחמת העצמאות לא עלתה בכלל שאלה כזאת; בוודאי לא במלחמת ששת-הימים (במלחמת יום הכיפורים כבר עלו שאלות אחרות). אין זה מקרה שבשתי האינתיפאדות, במלחמות לבנון ובעזה, יכול היה כל צד לטעון לניצחון ולהציג לשם כך נתונים משלו.
מכאן אפשר להסיק שלשדות הקרב של צבאות העבר אין אותה חשיבות כשהיתה. מערכה שהפכה חשובה יותר היא המערכה התקשורתית שמלווה את הסכסוך האלים. תמיד היו מאבקים בדרכי התעמולה, היו נסיונות להרים את המורל בצד שלנו ולהורידו בצד היריב.
פרופ' דן כספי כתב לאחרונה, בעזרתי, מאמר מדעי מקיף על "חומת המידע" שנבנתה בינינו ובין הערבים. מאז הקמת המדינה נודעה חשיבות לתפקיד הדוברים הישראלים והערבים ולתפקיד התקשורת. מעולם, כך נראה, לא היתה להם חשיבות כמו בשנים האחרונות, עד שאפשר, כאמור בכותרת, לקבוע שהתקשורת הפכה לשדה הקרב. התקשורת שוב אינה ממלאה את התפקיד של מי שמלווה את הסכסוך – אלא היא הפכה לשדה המערכה עצמו.
כעיתונאי ישראלי העוקב בקביעות אחרי התקשורת הערבית, בעיקר העיתונים הפלסטיניים היומיים ותחנות הטלוויזיה ובראשן אל-ג'זירה, אני יכול להעיד על הבדלים גדולים בגישת העיתונות הישראלית והפלסטינית לאותם נושאים עצמם. ההבדלים ניכרים בכל מימד של ההגשה העיתונאית: בתוכן הידיעות ובמיקומן, בניסוח הכותרות, בשימושי השפה והמלים, כמובן בפרשנויות, בצילומים, בקריקטורות, בעצם בכל מדורי העיתון ובכל תוכניות השידור.
אתן דוגמה. ב-7 באפריל השנה ראיתי בעיתון הפלסטיני "אל-איאם", היוצא לאור ברמאללה ועורכו הוא אכרם הנייה, דמות מרכזית ברשות הפלסטינית, תצלום גדול בראש העמוד הראשון. בתצלום רואים אבן גדולה עם סיתות עתיק, הרודיאני, שהוצבה בכניסה לבניין הכנסת. ניסיתי לבדוק במה מדובר, ולא מצאתי מאומה בכל התקשורת הישראלית, למעט ידיעה בת שורות אחדות, ללא תמונה, בעמוד פנימי של החינמון "ישראל היום". בידיעה החבויה הזו נאמר כי יו"ר הכנסת ראובן ריבלין פתח גן ארכיאולוגי קטן בכניסה לכנסת, והוצבה בו אבן גדולה מחפירות הכותל שמשקלה 17 טון. זהו.
מזרח ירושלים, אפריל 2009 (צילום: אביר סולטן)
ב"אל-איאם" היה כיתוב לתצלום האבן ההרודיאנית, שהובלט בראש העמוד הראשון, ובו נכתבו דברים שונים לחלוטין מהשורות המעטות בעיתון הישראלי. ב"אל-איאם" נכתב: "אבן מאבני מסגד אל-אקצה שנגנבה על-ידי מוסד ישראלי והוצבה ברחבת הכנסת". המקור שצוין לתצלום היה "מוסד ההקדשים והמסורת של אל-אקצה".
מצאתי את הצילום וכיתובים דומים גם בעיתונים הפלסטיניים האחרים. העיתון הנפוץ "אל-קודס" ציין שמדובר באבן מהארמונות האומיים שהתגלו בחפירות בכותל הדרומי, סמוך לחומת הר-הבית, המקיפה את אל-אקצה. שאלתי עורך לילה של "אל-קודס", איך אתם מפרסמים סילוף כזה שיש בו גם משום הסתה; מפני שכל מה שקשור לאל-אקצה מעורר מיד התרגשות בציבור הפלסטיני הרחב, המשוכנע שיהודים מבקשים להשתלט על מסגדי הר-הבית (אגב, קיימים לא מעט גופים של תלמידי ישיבות בעיר העתיקה שמודיעים מפורשות לפלסטינים שזו באמת כוונתם).
עורך הלילה הערבי ענה לי: מדוע סילוף? מבחינתנו זו בפירוש גניבה. לא לוקחים אבנים ממקום קדוש ומעבירים למקום אחר. כל המתחם שסביב לחומות העתיקות של הר-הבית נחשב אצל המוסלמים לחלק מאל-אקצה.
הוא הוסיף ואמר: תאר לעצמך מה היה קורה אם אנחנו היינו לוקחים אבן מבית-כנסת יהודי קדום כמו סמוע (אשתמוע הקדומה בדרום הר חברון) ומציבים אותה בכניסה למוקטעה ברמאללה. איך אתם הייתם מגיבים? שאלתי עיתונאים פלסטינים אחרים לדעתם. אחד אמר לי: מה שאתה צריך לכתוב זה שראשית כל יחזירו את הגזילה. עיתונאי שני העיר בצחוק שברחוב הפלסטיני חושבים שאם היהודים לא יכולים עכשיו להשתלט על אל-אקצה, הם מתכננים לפרק את המתחם אבן אבן ולהעביר אותו לכנסת.
כך אך כך, תמונת המצב ברורה: בעוד שהציבור הישראלי כלל לא שמע על האבן ההרודיאנית בכנסת ולא ידע מכל הפרשה, לא נמצא פלסטיני אחד שלא ראה ושמע על כך, ומן הסתם גם כעס.
לקורא כמוני של העיתונים הפלסטיניים, העיסוק שלהם באל-אקצה נראה ממש כפייתי. אין כמעט שבוע בלי ידיעות על פגיעות של חפירות ארכיאולוגיות הקשורות לאל-אקצה. בשבועות האחרונים שורטטו בעיתונים מנהרות הנחפרות באתרי עתיקות שונים בסילואן (כפר השילוח) המובילות לאל-אקצה. החופרים הם מתנחלים דתיים מעמותת אלע"ד (אל-עיר-דוד), שהקימו בסילואן אימפריה של ארכיאולוגיה ותיירות.
רוב הידיעות בעיתונים הפלסטיניים ובטלוויזיה, המלוות בצילומים, מצביעות, כמעט תמיד, על השפלת כבודם של המאמינים המוסלמים. כיצד חוסמים את דרכם לאל-אקצה, כיצד הם כורעים להתפלל בכבישים ובשדות ליד המחסומים, או ברחובות המובילים לעיר העתיקה. לרוב מצולם ברקע חייל מג"ב ישראלי אוחז ברובה ומאיים על שורות הכורעים בתפילה. לעתים המשטרה מודיעה שהכניסה לתפילה באל-אקצה מותרת רק למבוגרים שגילם מעל 45, ובאחד העיתונים נכתב ששוטר מג"ב שבדק את תעודות הזהות של המבקשים להיכנס למסגד מצא אחד שהוא בן 44 ואמר לו: לך ותחזור בעוד שנה.
חיילי מג"ב מעיינים בעיתון "אל קודס", חברון מאי 2006 (צילום: פלאש90)
המערכה על עתיד ירושלים מתנהלת אמנם בשטח עצמו: סכסוכים ומריבות על עתיד העיר ומעמד חלקיה השונים, ויכוחים על התכנון העירוני, על הקמת שכונות, רשיונות בנייה, פינוי והרס בתים – בעיקר של ערבים. נערכות הפגנות ושביתות שבת; נישאים נאומים ועולים רעיונות – וכל זה מתנהל בשדה הקרב של התקשורת, שהאבן ההרודיאנית בשער הכנסת היא ההמחשה לו.
שני דיווחים דרמטיים, מלווים בצילומי טלוויזיה ועיתונות, קבעו את הוויית המערכה האלימה בינינו ובין הפלסטינים בעשור האחרון. מה שאירע בהם המשיך להעסיק את הפוליטיקה והתקשורת שנים ארוכות. האירוע הראשון היה הלינץ' שבוצע בשני החיילים הישראלים ברמאללה לפני תשע שנים והביא להסלמה של האינתיפאדה השנייה (אל-אקצה). האירוע לווה במאבק תקשורתי חריף. התקשורת הישראלית עשתה שימוש נרחב בדיווחים ובצילומי הזוועה כדי להראות כמובן עד כמה הפלסטינים הם ברברים אכזרים.
לשם כך חרגה הטלוויזיה הישראלית מעקרונותיה שלא להראות זוועות הפוגעות בכבוד המת וצילמה שוב ושוב את גופת החייל הישראלי המחוללת מושלכת מחלון בניין המשטרה הפלסטינית לקול תשואות ההמון המריע. תגובת הפלסטינים היתה לנסות למנוע את פרסום הדיווחים והתמונות. כתב הטלוויזיה האיטלקית שהיה במקום הוזהר על-ידי הפלסטינים שלא לפרסם את האירוע ונבהל. פחדנותו עוררה ויכוחים גם מחוץ לאיטליה, ולבסוף החליטה הנהלת הטלוויזיה האיטלקית להענישו ולהעבירו מתפקידו.
האירוע השני היה באותם ימים סיפורו של הילד מוחמד אל-דורה, שנורה ומת בזרועות אביו בחילופי אש בצומת נצרים מדרום לעזה. הפלסטינים עשו כמובן בצילום שימוש לטובתם כדי להציג את הברוטליות של החיילים הישראלים. התמונות הללו זכו לפרסום, כנראה חסר תקדים. לא מעט פלסטינים, ואפילו ישראלים, אמרו שפרצו בבכי למראה הנורא של האב המנסה לגונן בזרועותיו על בנו המת. התמונות פורסמו שוב ושוב בעשרות ומאות תחנות טלוויזיה ערביות וזרות. במדינות ערב נקראו תינוקות על שמו של הילד המת, ובערים נקבעו רחובות ומוסדות הנושאים את שמו.
מדינת ישראל השיבה מלחמה: חקירות של צה"ל הגיעו למסקנה שלא חיילים ישראלים פגעו בילד, אלא קרוב לוודאי ירי של הפלסטינים. בצרפת נפתחה מערכת תקשורתית ומשפטית רחבת ממדים. האשימו את כתב הטלוויזיה הצרפתית שצילם את האירוע כי סילף וזייף את המראות. עלו אפילו האשמות כאילו מוחמד אל-דורה כלל לא מת; בצילום אחד ראו אותו זז, וכל הסיפור היה אפוא מבוים. חילופי האשמות והמשפט בצרפת סביב פרשה זו נמשכים גם היום, תשע שנים אחרי האירוע.
סיפור מוחמד אל-דורה גרם נזק לישראל, אולי אפילו גרוע יותר מהנזק שנגרם, באותו זמן ממש, לפלסטינים מסיפור הלינץ' ברמאללה. אפשר אפילו לקבוע שהקרבות התקשורתיים בין ישראל לפלסטינים בהקשר לאירועים הללו החליפו במידה רבה את קרבות הטנקים, התותחים והמטוסים במלחמות הקודמות. שדה המערכה המרכזי מתנהל בכלי הנשק החדשים: מרקעי הטלוויזיה, עמודי העיתונים, שידורי הרדיו, ובשנים האחרונות יותר ויותר גם באתרי האינטרנט.
פעמיים-שלוש בשבוע אני מעמיד זה מול זה את אחד העיתונים היומיים הישראלים, ואחד משלושת העיתונים היומיים הפלסטינים ("אל-קודס", "אל-איאם", ו"אל-חיאת אל-ג'דידה") ובוחן את הכותרות, הצילומים, הקריקטורות, והפרשנויות. זוהי, מבחינתי, תמונת המערכה של אותו יום. ידיעה שאצלנו חשובה, נדחקת אצלם לשוליים, או בכלל לא קיימת – וההיפך.
אפשר לחבר מילון שלם של מילים טעונות, בעברית ובערבית, הנוגעות לכל נושאי הסכסוך: להתנחלויות, שהפלסטינים מכנים את תושביהן "עדרי המתנחלים"; לגדר ההפרדה, שתמיד מצורף אליה בערבית התואר "גזענית"; לצה"ל שנקרא בערבית אך ורק בשם "צבא הכיבוש", וכך הלאה.
עיתונאי מזרח ירושלמי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית אמר לי שגילה שכאשר לתושב ערבי בכפר בגדה יש הרבה ילדים מתייחסת התקשורת הישראלית לעניין כאל איום, או "בעיה דמוגרפית" – אבל כאשר למתנחל היהודי מישוב סמוך יש הרבה ילדים, זה משהו אחר וקוראים לזה "ריבוי טבעי". זוהי אולי כל סיפורה של מלחמת המילים, הלשון – בשדה הקרב של התקשורת.