באמצע פברואר אישרה ועדת חוק, חוקה ומשפט לקריאה ראשונה את "הצעת החוק איסור הטלת חרם, התש"ע 2010". הדיון בוועדה היה סוער. היו"ר דוד רותם אף מנע מחברי-הכנסת דב חנין (חד"ש) ויוחנן פלסנר (קדימה) להקריא רשימת הסתייגויות לחוק. בתגובה עזבו חברי-הכנסת מהאופוזיציה את הוועדה, והחוק אושר בקולותיהם של שבעה תומכים וללא מתנגדים. "זוהי שבירה של כללי המשחק", אמר חנין מאוחר יותר במליאת הכנסת. "אפשר להעביר חוקים ואפשר לנצל רוב, אבל צריך לפחות לשמור על מתכונת של דיון שבו לפחות אפשר להביע את דעתך".
הזכות להבעת דעה היא שעומדת גם במרכז הביקורת על "חוק החרם" עצמו. נוסח הצעת החוק קובע כי "אין ליזום חרם על מדינת ישראל, לעודד השתתפות בו או לספק סיוע או מידע במטרה לקדם אותו". בהגדרות החוק נקבע כי החוק חל גם על חרם שיוטל על "אזור הנמצא בשליטת מדינת ישראל, לרבות שטחי יהודה ושומרון", ונקבע קנס של 30 אלף שקל ללא הוכחת נזק (כלומר, אין צורך להראות שמישהו נפגע מהחרם).
מבקרי הצעת החוק ציינו כי היא בבחינת פגיעה מהותית בחופש הביטוי: על-פי ניסוחו העמום, גם מי שמפרסם רשימת מוצרים המיוצרים מעבר לקו הירוק או שקורא להימנע מביקור בהתנחלויות עלול לעמוד לדין.
מנקודת מבטם של ארגוני חברה וזכויות אדם, מפלגות אופוזיציה ופעילים פוליטיים, בעיקר משמאל, "חוק החרם" הוא חוליה נוספת בשרשרת של התקפות על הדמוקרטיה הישראלית בכלל ועל חופש הביטוי בפרט. בדו"ח שפירסמה האגודה לזכויות האזרח בדצמבר האחרון נכתב כי "בשנתיים האחרונות היינו עדים להתגברות האיומים על חופש הביטוי ועל החירויות שנגזרות ממנו: הזכות להפגין, חופש העיתונות, החופש האקדמי וחופש הפעילות הפוליטית".
מנגד, יש הטוענים כי התמונה אינה חד-משמעית, וכי חופש הביטוי הוא בין החירויות הבולטות שנשמרות באדיקות בישראל, לפחות בכל הנוגע לציבור היהודי. במאמר באתר "העוקץ" טען לאחרונה אבנר ענבר, מהפעילים הבולטים בתנועת "סולידריות שיח' ג'ראח", כי "לא חסרות דוגמאות לאיתנותו של חופש הביטוי בישראל".
גם על-פי "מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה נשמרת תמיכה עקבית של הציבור בזכות להביע עמדות שאינן בקונסנזוס והתנגדות לצעדי ענישה נגד יהודים שיביעו עמדות שאינן ציוניות. ברקע הדיון עומדת שאלה מהותית: כיצד מודדים "חופש ביטוי" או "מחויבות לדמוקרטיה", והאם ניתן לקבוע באופן חד-משמעי כי קיימת שחיקה בזכויות של אזרחי ישראל בכלל? האם מדובר בסך-הכל בהמשכו של הדיון המוכר בין ימין לשמאל, או שמא, כדבריו של ח"כ חנין, "נשברו חוקי המשחק"?
אווירה מרסנת
"בשנתיים האחרונות מתבצעים במדינה מהלכים חסרי תקדים בנוגע להגבלות על חופש הביטוי והמחאה", אומר חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח. "זה טוב מאוד שלפעמים חוקים ויוזמות מעוכבים או נבלמים, אבל זה לא מסכל את הנזק שנגרם מעצם סימן השאלה שמרחף באופן קבוע מעל נושאים מהותיים.
"לחלק מהחקיקה, גם כשהיא נבלמת, יש 'אפקט מצנן'. כלומר, אנשים מבינים מעצם האווירה הציבורית שלאמירות מסוימות יש מחיר. אנשים מרגישים שיש להפעיל שיקול דעת אם לפתוח את הפה בכל מיני נושאים, שצריך לחשוב קודם איך זה יתבטא עם המעסיק שלהם, איך זה ישפיע על מעמדם. זה במיוחד קורה במערכות ממסדיות".
כדוגמה לנסיונות חקיקה שיוצרים "אפקט מצנן" על השיח הציבורי מציינים באגודה לזכויות האזרח את הרחבת האיסור על הסתה, כך שגם שלילת מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" תיחשב עילה למאסר (יוזמה של זבולון אורלב, המצויה בהליכי חקיקה); הרחבת חובת הגילוי של גוף הנתמך על-ידי מדינה זרה (עברה בקריאה ראשונה); הצעת חוק נאמנות הקולנוע, שלפיה יוצר הנתמך בכספי ציבור יצטרך להצהיר על מחויבותו לערכי הציונות (היוזמה נדחתה על-ידי ועדת השרים לענייני חקיקה); הצעת חוק לסגירת עמותות המעורבות בתביעות נגד בכירים ישראלים; חוק שלילת האזרחות של מי שהורשעו בעבירות חמורות; ו"חוק הנכבה", שיבטל את המימון למוסדות שיציינו את האסון הפלסטיני (החוק בדרך לקריאה שנייה ושלישית).
הצבעה בכנסת (עיבוד צילום: "העין השביעית")
"מול כל היוזמות האלו צריך לחזור על אמת בנאלית מאוד", אומר אלעד. "חופש הביטוי אינו עוסק בדעות שנוח לנו לשמוע, אלא בדעות שנויות במחלוקת. דעות מקובלות אינן זקוקות להגנה. לכולנו יש דברים שמאוד מקוממים אותנו, וצריך לשמור על גבולות רחבים לגבי הדברים שניתן לומר".
יוזמות פרלמנטריות למגבלות על חופש הביטוי אינן מתמצות בנסיונות החקיקה. בשנה שעברה קיימה ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת דיון במה שהוגדר כ"הדרת עמדות ציוניות באקדמיה", ובסיומה הוחלט כי תנועת אם-תרצו (שעשרה מחבריה לקחו חלק בדיון) תגיש דו"ח על הסוגיה למועצה להשכלה גבוהה, וזו תחויב לדון בו. עוד קודם לכן הודיע שר החינוך גדעון סער כי הוא "יפעל נגד מרצים שקוראים לחרם אקדמי על ישראל ."בדצמבר פירסמה המועצה להשכלה גבוהה החלטה הקובעת כי "יש לדחות כל ניסיון לפוליטיזציה של האקדמיה"; לצד זאת התפרסמו באחרונה גם טענות של מרצים שקידומם נעצר על רקע פוליטי.
פרסום רב עוד יותר ניתן להחלטת הכנסת על הקמת שתי ועדות פרלמנטריות לבדיקת מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם. ההחלטה, שכרגע נראה כי לא יהיה לה רוב, נעדרת שיניים של ממש (ועדת הכנסת אינה יכולה אפילו לחייב את הארגונים להופיע בפניה), אולם חשיבותה, טוענים בארגוני זכויות האדם, היא בהשפעתה על השיח הציבורי. אפילו בתשובת המדינה לעתירות לבג"ץ בעניין זה נטען כי להקמת הוועדות עלול להיות "אפקט מצנן" על השיח הציבורי.
"למאמצים האלה, להגביל את חופש הביטוי, כבר יש השלכות", אומרת רחל ליאל, מנכ"לית הקרן החדשה לישראל. "אני רואה שמוזמנים מסוימים לכנסים חושבים פעמיים לפני שהם מסכימים לבוא. אנשים לא תמיד מעוניינים להתבטא. בנושאים מסוימים נדרש ליצור 'איזון' מלאכותי כדי שלא ייאמר שניתן מקום גדול מדי לשמאל, וקשה לדבר על זכויות המיעוט הערבי. יש לדברים אפקט, גם אם זה לא תמיד נאמר בגלוי. אנחנו מרגישים את זה מסביב. אז אנחנו עוד לא דיקטטורה ולא שמים אותך בכלא אם אתה מבקר את השלטון, אבל יש בהחלט אווירה מרסנת".
בעקבות המתקפות עליה ועל ארגוני זכויות האדם שבהם היא תומכת, יזמה הקרן החדשה קמפיין ציבורי תחת הכותרת "לא נסתום", שנועד, על-פי הנכתב באתר האינטרנט שלו, "לבנות מחדש את המחנה הדמוקרטי בישראל ולהחזיר את היכולת שלו לתפקד ככוח משמעותי בציבוריות הישראלית" (גילוי נאות: באתר פורסם גם טקסט של הח"מ).
"הבחירה בשם 'לא נסתום' באה לתת תשובה ישירה לנסיונות לפגוע בחופש הביטוי", אומרת ליאל. "אנשים צריכים להתבטא באופן חופשי. הביקורת היא חלק אינטגרלי מהדמוקרטיה, ומי שאוהב את ישראל צריך להיות בעד חופש הדיבור. מדברים על דה-לגיטימציה לישראל, אבל הבידוד בעולם יגיע אם הדמוקרטיה הישראלית תתמוסס, יותר מכל דבר אחר".
מגזריות וכוחנות
הציבור היהודי מגלה תמיכה עקבית בדמוקרטיה, אולם לעתים, כאשר הוא נשאל על נושאים ספציפיים, המגמה מתהפכת. על-פי סקר מדד הדמוקרטיה האחרון, 44% מהציבור היהודי סבורים כי חופש הביטוי מיושם בישראל במידה נאותה, 36% סבורים כי יש יותר מדי חופש ביטוי בישראל, ו-17% סבורים כי חופש הביטוי מוגבל מדי. "התוצאות לא מראות על שחיקה בתמיכה של הציבור היהודי בחופש הביטוי", מסכמת עורכת הסקר, פרופ' תמר הרמן ("מדד הדמוקרטיה" הוא פרויקט של המכון הישראלי לדמוקרטיה, המוציא לאור, יחד עם המסלול האקדמי של המכללה למינהל, גם את "העין השביעית").
הרמן: "בסקר האחרון שאלנו בפעם הראשונה לגבי צעדים מעשיים הנוגעים לחופש הביטוי, והתוצאות היו ליברליות למדי. שאלנו אם המדינה צריכה לפקח על התבטאויות באינטרנט נגד המדינה ולהגיש תביעות משפטיות בנושא, ורוב מוחלט של הציבור, כולל בימין, ענה נגד. לגבי עונשים למי שמבקר את הציונות, יש רוב בשמאל ובמרכז ששולל אותם, ורק בימין ההתפלגות היא חצי-חצי. יש גם רוב בציבור נגד חקיקה שתאפשר לסגור כלי תקשורת שמבקרים את המדינה.
"באופן כללי, לא הייתי אומרת שיש בציבור תמונה מזעזעת של רצון להתנכל למי שמנצלים את חופש הביטוי. הרוב מסכימים שצריך לתת למפלגות לא ציוניות להשתתף בבחירות. אני מתרשמת שהרוב הגדול בציבור חושב שיש חירות ביטוי ומעוניין לשמור עליה. צריך לסייג שמדובר בעמדות של הציבור היהודי ביחס לציבור היהודי. הסובלנות של הציבור היהודי כלפי ערבים מאוד נמוכה, ואותן אמות מידה אינן מיושמות כשזה נוגע לערבים".
מדוע, אם כן, קיימת תחושה של פגיעה בחופש הביטוי בישראל?
"אני כמעט בטוחה שבנושא הזה הציבור מקבל השראה מהפוליטיקאים לומר עמדות מסוימות ולא להפך, כלומר, שבמקרה שקיימת שחיקה של התמיכה בחופש הביטוי, היא מגיעה מלמעלה למטה, מפני שאנחנו לא מזהים בציבור רצון לפגיעה בחופש הביטוי, אפילו לא במקומות שציפינו לה, כמו בכל הנוגע למתיחת ביקורת על הציונות".
פרופ' רות גביזון מסכימה שהגנות היסוד על חופש הביטוי בישראל נותרו בעינן. גביזון, שהיתה ממקימות האגודה לזכויות האזרח, התרחקה ממנה בשנים האחרונות והיא מזוהה כיום עם המרכז הפוליטי. "בישראל בימינו בדרך כלל לא הורגים, מכים, או אוסרים אנשים בגין דבריהם, בוטים וקשים ככל שיהיו", אומרת גביזון. "אינני רואה שחיקה במציאות הזאת. והדבר אינו טריוויאלי, שכן יש משטרים שבהם כל הדברים האלה קורים. לעתים יש מעצרים והעמדות לדין בגין הפגנות שנטען על-ידי משתתפיהן כי היו שקטות, וזו פגיעה בחופש להביע עמדות, אבל זה בכל זאת לא פגיעה בחופש הביטוי נטו, אלא בחופש להפגין, שהוא שונה.
"בדרך כלל קריאות לחקור ולהעמיד לדין על התבטאויות באות דווקא מחוגי השמאל, וקריאות אלו מכוונות אל התבטאויות שיש בהן פוטנציאל של הסתה. מחוגי הימין טוענים כי דברי הסתה משמאל אינם 'זוכים' בתגובות כאלו. כך שאם ביטחון יחסי מפני אלימות או הליך פלילי ממצה הגנה טובה, התשובה היא כן. וזו תשובה משמעותית. המציאות לגבי תגובות פוליטיות וחברתיות על דיבור מורכבות יותר. בעיקר במקום שלא מדובר בדיבור נטו, אלא בדיבור כחלק מדפוסי התנהלות מורכבים יותר".
ברמה הכללית יותר, את מזהה שחיקה במחויבות הדמוקרטית של החברה והשלטון בישראל?
"שאלת המפתח היא כמובן מה היא דמוקרטיה. אינני רואה שחיקה משמעותית במידה שבה יש חופש להתבטא, אך יש בהחלט יוזמות חקיקה שאין דרך להסביר אותן אלא כניסיון להצר את צעדיהם וחירותם של המשמיעים דעות או פועלים בצורות הנראות פסולות או מסוכנות ליוזמי החקיקה.
"חמור מזה, נראה כי להצעות כאלו יש רוב בכנסת, וכי יוזמות כאלו מקודמות מתוך דחפים פופוליסטיים ואלקטורליים. אלו הן מגמות מסוכנות ביותר לא רק לדמוקרטיה, אלא גם לחוסנה של החברה וללגיטימיות של מוסדותיה. במקביל ניכרת גם נטייה של אנשים, חלקם מתוך מוסדות המדינה עצמם, להתבטא ולפעול בצורה המחלישה ומבזה את המוסדות שבתוכם הם פועלים. ישנה גם חולשה במקצועיות וברצינות של העבודה הנעשית על-ידי נבחרי הציבור, ולעתים חוסר הבנה של תפקידיהם ושל האחריות שהם מטילים עליהם.
"בסופו של יום, דמוקרטיה תהיה קיימת ויציבה רק אם כל הקבוצות שהן חלק מן החברה תעשינה הבחנה בין מה שנראה להן טוב ורצוי – ושצריך להיות להן חופש להתארגן ולהתבטא על מנת לשכנע בכך אחרים בחברה – לבין הצורך לכבד את ההחלטות של מקבלי ההחלטות המוסמכים, ורק אם מקבלי ההחלטות יפעלו מתוך אחריות ומקצועיות לטובת הציבור שעליה הם מופקדים – וייראו כאילו כך הם פועלים. בישראל יש לא רק מחלוקות עמוקות על ערכים ועל דרך, אלא גם נטיות גוברות למגזריות ולכוחנות, יחד עם זלזול בנורמות הבסיסיות ביותר של ניהול ענייני הציבור. במציאות כזו, ייתכן שייווצרו כוחות העלולים להכשיר תמיכה רחבה בהיחלשות מרכיבים בסיסיים של הדמוקרטיה בישראל.
"אסגור מעגל ואציין – דווקא באתר כמו 'העין השביעית' – שראוי כי התקשורת החופשית תבדוק את תרומתה שלה לא רק לחופש הביטוי, אלא גם לתהליכים המחלישים את הדמוקרטיה".
שני סוגים של אזרחות
זכות המחאה, שרבים רואים בה נגזרת של חופש הביטוי, עלתה גם היא בשנתיים האחרונות לסדר היום הציבורי. מפגינים נעצרו והפגנות פוזרו ללא עילה חוקית. במקרים מסוימים נדרשה התערבותם של בתי-המשפט כדי לאפשר קיומן של הפגנות או משמרות מחאה. כך סירבה המשטרה לאשר צעדה של פעילי ימין באום אל-פחם, נאסרו הפגנות של פעילי ימין מול בתיהם של קצינים ופקחים מהמינהל האזרחי בעת תקופת הקפאת הבנייה בהתנחלויות, וגם לא אושרה צעדת סטודנטים בבני-ברק במחאה על "חוק האברכים". בתגובה למחאת חרדים באשקלון נגד בניית חדר המיון בעיר, אף הציבה המשטרה מחסומים שנועדו למנוע ממפגינים מלהגיע למקום.
במהלך השנה וחצי האחרונות ניסתה משטרת ירושלים למנוע ממפגיני שמאל לקיים מחאה בשכונת שיח' ג'ראח, ועשרות מפגינים נעצרו במקום. מאז מתח בית-המשפט ביקורת חריפה על התנהלות המשטרה, אולם המעצרים נמשכו, ובמקרה אחד לפחות נעצר מפגין בביתו.
בתגובה לדרישת המשטרה להרחיק את אחת הפעילות מהשכונה לחצי שנה בנימוק שהיא ממארגנות ההפגנות, פסק השופט משה דרורי כי "חבל שבא-כוח המשטרה, המייצג את המדינה, אינו פוסע בנתיב שנקבע בפסיקה. תנועת הסולידריות תוכל להמשיך ולהפגין ללא כל הפרעה, כאשר המשטרה, לאחר שתפנים את האמור בהחלטה זו, תסייע להם להפגין בכל עת שיחפצו [...] לא ראיתי צורך שבית-המשפט המחוזי יחזור ויסביר למשטרה שעליה לקיים פסקי דין של בית-המשפט העליון שניתנו לפני כ-30 שנה".
מניעת ההפגנות והפעלת כוח נגד מפגינים בולטות במיוחד בכל הנוגע לציבור הלא-יהודי. במהלך מבצע חומת-מגן נעצרו מאות מפגינים מהמגזר הערבי שמחו נגד המלחמה. אין זו הפעם הראשונה שבה זכויות האזרח מוגבלות בעת מלחמה, אלא שההליכים נגד רבים מהמפגינים הערבים נמשכו גם זמן רב לאחר תום הקרבות (בניגוד, למשל, ליוזמה לסגירת התיקים ומחיקת האישומים למפגינים נגד ההתנתקות). שוב ושוב נראה כי חירויות האזרח, שנראות מובנות מאליהן ליהודים, הופכות למותנות ומוגבלות כשמדובר באוכלוסייה הערבית.
"כשמדובר באזרחים יהודים חופש הביטוי יותר חזק", אומר עלי חיידר מעמותת סיכוי, הפועלת לקידום השוויון האזרחי בין יהודים לערבים בישראל. "ברוך מרזל זכה לצעוד באום אל-פחם. זו היתה התגרות ופרובוקציה, אבל המדינה שמרה על המפגינים ופגעה באזרחים שמחו נגד המחאה. היא לא היתה טורחת להגן כל-כך על חופש ביטוי של ערבי. יש בארץ שני סוגים של אזרחות: אזרחות יהודית, שהיא חזקה ומוגנת, ואזרחות ערבית, שהיא חלשה ומותנית".
גם המהלכים האחרונים בכנסת, אומר חיידר, מכוונים קודם כל נגד המיעוט הערבי והם בבחינת פגיעה מהותית בחופש הביטוי שלו. "חוק הנכבה הוא הדוגמה המובהקת ביותר. כולו מכוון למנוע מהערבים לציין את ההיסטוריה שלהם. אבל גם הנסיונות לשלול אזרחות, המתקפה על חברי-הכנסת הערבים – הפגיעה בזכויות של ח"כ עזמי בשארה ושל חנין זועבי, וההתקפה הפיזית על זועבי בכנסת – ועד להרחבת האיסור על הסתה, כולם מיועדים להוציא את הערבים מהזירה הציבורית ומהמרחב התרבותי. התוצאה כבר עכשיו היא שאזרחים ערבים שוקלים היטב לפני שהם אומרים משהו או לפני שהם יוצאים להפגין".
החופש מתחיל מבפנים
באוקטובר 2010 פירסם הארגון עיתונאים-ללא-גבולות את מדד חופש העיתונות: ישראל שבתחומי הקו הירוק רשמה עלייה קלה, מהמקום ה-93 בעולם למקום ה-86, ואילו חופש העיתונות בשטחים עלה מהמקום ה-150 בעולם למקום ה-132. דרום-אפריקה, נמיביה, צפון קפריסין ולבנון עדיין מקדימות את ישראל בדירוג, המבוסס על שאלונים ומשקלל תקריות כמו התקפות על עיתונאים ולחץ ישיר או עקיף הנוגע לעבודתם.
בעיתונות הישראלית אין הגבלה על ביטוי דעות, אולם יש הגבלות שונות המקשות על הסיקור העיתונאי ומצמצמות את הדיון הציבורי. ידה של הצנזורה ניכרת בעיקר בתחום פעולות השירותים החשאיים ובנושא הגרעין. בתחומים אחרים בתי-המשפט מונעים סיקור ידיעות פליליות, בטחוניות ואפילו כלכליות. כך למשל, ב-2010 הוטל צו איסור גורף על נסיבות מעצרה של ענת קם, ומאוחר יותר גם על מעצרם של אמיר מחו'ל וד"ר עומר סעיד. על הפרשה העוסקת ב"אסיר X" לא ניתן לכתוב או לדווח בארץ.
במאי 2010 הגיש ח"כ נחמן שי הצעת חוק העוסקת בהגבלת תוקפם של צווי איסור פרסום. על-פי ההצעה, יתקיים דיון בצווי איסור הפרסום בנוכחות הצדדים ונציג מועצת העיתונות, או גוף דומה שיוגדר על-ידי שר התקשורת. ההצעה עברה בקריאה טרומית, והיא ממתינה לדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט.
כתבים זרים וישראלים סובלים גם מצווי שטח צבאי סגור, מאיסורי כניסה (במיוחד בשטחים), ובמקרים מסוימים גם מפגיעה פיזית, החרמת וחבלה בציוד. כ-60 עיתונאים זרים שהיו על המשט הטורקי לעזה במאי 2010 נלקחו למעצר, ציוד הווידיאו והמחשבים שלהם הוחרמו ובמקרים רבים לא הוחזרו. יתרה מכך, צה"ל עשה שימוש לצרכיו בחומרים המצולמים שהוא החרים מהעיתונאים, ללא אישור או מתן קרדיט (איגוד העיתונאים הזרים בישראל הגיש מחאה על כך). בהשתלטות על הסירה איירין הוחרם הציוד של העיתונאי אלי אושרוב. הפגיעה בעיתונאים והגבלת הסיקור העיתונאי בעת מבצע עופרת-יצוקה אף הביאו להורדת דירוג חופש העיתונות בישראל ל"חופשי במידה חלקית" על-ידי הארגון האמריקאי Freedom House (בשנה שלאחר מכן חזרה ישראל לדירוג של עיתונות חופשית).
במקרים שונים הפעילו רשויות השלטון לחץ ישיר על עיתונאים להימנע מפרסום סיפורים. העיתונאי קלמן ליבסקינד מ"מעריב" שוחרר מיחידת המילואים שלו בפיקוד דרום בעקבות תחקיריו על האלוף יואב גלנט, ומנכ"ל חדשות ערוץ 10, ראודור בנזימן, חשף לאחרונה כי בכיר במשטרה איים להתנכל לערוץ אם זה יפרסם תחקיר לא מחמיא על המשטרה.
בחודשים האחרונים עלו גם כמה יוזמות חקיקתיות שמשמעותן הגבלה של חופש העיתונות: הצעת חוק של עתניאל שנלר (קדימה) נועדה לקבוע עונשים כבדים לעיתונאי שיחזיק מידע סודי ולא ימסור אותו לשלטונות; הצעת חוק של חברי-הכנסת אורי מקלב ומשה גפני קובעת כי אסור יהיה לכלי התקשורת לפרסם את תמונותיהם של נפגעי אסונות ופיגועים ללא אישורם.
העיתונאים הישראלים שעימם שוחחתי לצורך הכנת הכתבה חשים שבישראל יש חופש גדול יחסית לכתוב ולהתבטא. דווקא מערכת הלחצים המופעלת על העיתונאי בתוך המערכת מזוהה על-ידיהם כמכשול העיקרי בעבודתם. "הבעיות הגדולות הן האינטרסים של הבעלים ותחושה חזקה בנוגע לקו המערכתי, שאינה מופעלת תמיד באופן ישיר", אומר כתב בעל ותק בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה.
"במקומות שונים שבהם עבדתי ידעתי טוב מאוד מה האינטרס העסקי של הבוס, ולא עבדנו בכיוונים שהזיקו לו. כך גם לגבי הקו הפוליטי: ברור לך מה העורכים רוצים, מה העמדה שלהם על הפרקליטות, וכו'. רק אחר-כך מגיעות ההגבלות המוסדיות – צנזורה, צווי איסור פרסום, חוקים וכו'. בתחום הזה, התחושה היא שצווי איסור הפרסום הולכים ונעשים תכופים יותר. עם הצנזורה אתה עוד יכול לקיים משא-ומתן, אבל אם מוציאים צו בית-משפט, אכלת אותה".