עיקרי הפסיקה

ערעור אזרחי 98 / 323
אריאל שרון
נגד
1. עוזי בנזימן
2. הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[18.2.2002]
לפני השופטים א' מצא, י' טירקל, א' ריבלין

בשנת 1991 פרסמה המשיבה 2 (להלן – הארץ) מאמר מפרי עטו של המשיב 1 (להלן – בנזימן), שעניינו גירסאותיו של המערער (להלן – שרון), אשר כיהן כשר הביטחון בממשלתו של מנחם בגין ז"ל, באשר למלחמת לבנון. בסופו של המאמר נכתב: "במלים אחרות, מנחם בגין אמנם ידע היטב כי שרון רימה אותו". שרון הגיש תובענה נגד המשיבים בגין לשון הרע, אולם זו נדחתה מן הטעם שלמשיבים עומדת הגנת תום-הלב, כמשמעה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- (להלן – החוק) ולחלופין גם הגנת אמת הפרסום כמשמעה בסעיף 14 לחוק. מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק:

א. (1) תחולת סעיף 15(4) לחוק על הפרסום מותנית בראש ובראשונה בכך שמדובר בהבעת דעה או סברה ולא בקביעת עובדה. המבחן העיקרי הוא מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" או "האדם הרגיל". על-מנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני האדם הסביר יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת (262ג – ד, ז, 263א).

(2) במקרה דנן דברי בנזימן במאמרו וכן מיקומו של המאמר בעיתון, במסגרת טור פובליציסטי שבו התייחס הכותב גם לנושאים אחרים, מטים את הכף לעבר המסקנה כי מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדה (272ו – ז).

ב. (1) במקרה דנן פרסום האמירה נושא הערעור נעשה בתום-לב. הדבר עולה מתצהירו של בנזימן שהוגש לבית-המשפט המחוזי (270ג – ה).

(2) המסקנה כי הפרסום נעשה בתום-לב מתחייבת גם מכך שהמשיבים הוכיחו את התנאים הנדרשים לביסוס חזקת תום-הלב העומדת להם לפי סעיף 16(א) לחוק, דהיינו כי בנסיבות שבהן נעשה לא חרג הפרסום מתחום הסביר. לעניין זה די בנתונים האלה: כי מדובר במאמר פובליציסטי שנועד לבקר את שרון על רקע אירועים שלציבור יש עניין בהם; ההקשר הענייני שבו הובאה במאמר האמירה נושא התביעה והחשיבות שיש לייחס בהקשר זה לעקרון חופש הביטוי. מאידך עולה כי באי-כוחו של שרון לא הביאו ראיות שבכוחן לשכנע את בית-המשפט כי יש להחיל על המקרה איזו משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, שבכוחן להביא להקמת חזקה הפוכה, כי הפרסום נעשה בחוסר תום-לב (270ו – 271א).

ג. (1) בדין קבע בית-המשפט המחוזי שלמשיבים עומדת הגנת תום-הלב. לפיכך ניתן להימנע מנקיטת עמדה ומהכרעה בשאלת אמיתות הפרסום (257ד – ה).

(2) קביעת "האמת ההיסטורית" – ככל שיש קיום למושג זה – הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית-המשפט, וככל שישכיל בית-המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב. קביעתה של אמת היסטורית הינה, במידה רבה, נושא להערכה העשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן (257ו – ז).

(3) גם כשבית-המשפט אינו מוצא מנוס מלהידרש למחלוקת המתייחסת לאירוע היסטורי, עליו להיות ער למגבלות שבגדרן הוא פועל; עליו להגביל את הכרעתו למה שניתן להסיק מן הראיות המובאות לפניו במשפט, ואל לו להתיימר להכריע בדבר האמת ההיסטורית לאשורה או במלוא היקפה (258ב).

ד. (אליבא דשופט א' מצא):
(1) במקרים שבהם ההבחנה בין קביעת עובדה לבין הבעת דעה איננה ברורה מתחדד הצורך במערכת שיקולים נוספת על זו המופעלת במישור העובדתי. זהו המישור המשפטי. בגדרו ניתן להפעיל שיקולי מדיניות שיאפשרו לסווג אמירה, אם כקביעת עובדה ואם כסברה, מקום שסיווגה העובדתי-לשוני איננו מוביל למסקנה חד-משמעית. סיווג הנעזר בכללי מדיניות משפטית, אין משמעו שהאמירה באמת משתייכת לאחת משתי הקטגוריות האמורות – לה בלבד ולא לקטגוריה האחרת – אלא רק שמבחינה משפטית יש להתייחס אליה ככזו (263ב – ד).

(2) כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום, לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב (266ב – ד).

(3) במקרה דנן מדובר במאמר ביקורתי בשאלת אמינותו של שרון בכהונתו כשר בממשלה על רקע הכחשה לדבריו בנושא אקטואלי מצד ראש-ממשלה לשעבר שבממשלתו כיהן שרון כשר הביטחון. במאמר, המנוסח בלשון פולמוסית, מסיק המחבר מסקנות גם על רקעה של המחלוקת סביב קורותיה של מלחמת לבנון, שמנחם בגין ושרון מילאו בה תפקידים מרכזיים. בפרשנות האמירה נושא הערעור לעניין סיווגה כהבעת דעה או כקביעה עובדתית יש לייחס משקל רב ונכבד לעקרון חופש הביטוי, וההתחשבות בשיקול זה תומכת בפרשנות הרואה באמירה משום הבעת דעה (268א – ב).

(4) במקרה דנן המחלוקת בדבר אמיתות הפרסום מתייחסת לאירוע היסטורי שבית-המשפט נעדר את הכלים הדרושים לבירורו. אף שיקול זה, שיסודו בנטיית בית-המשפט להימנע ככל האפשר מהכרעות עובדתיות הנוגעות לאירועים היסטוריים שנויים במחלוקת, תומך בסיווג אמירות המתייחסות למי שהיה מעורב באירוע היסטורי שכזה, כהבעת דעה. נטייתו האמורה של בית-המשפט להימנע מהכרעה עובדתית בנושא כזה מהווה מדיניות מוסדית לגיטימית (268ד – ה).

(5) ההסתמכות על השיקול המשפטי השני, התומך בייסוד ההכרעה על הגנת תום-הלב, איננה מוגבלת לפרסומי לשון הרע הנוגעים למעורבותם באירועים היסטוריים של אנשי ציבור דווקא. מטעם זה גם אין יסוד ממשי לחשש כי אמירה הנוגעת לאירוע היסטורי תסווג כ"הבעת דעה", כשהיא מופנית כלפי איש ציבור, וכ"קביעת עובדה", כשהיא מופנית כלפי אדם מן היישוב. אך מטבע הדברים אמירות הנוגעות לאירועים היסטוריים השנויים במחלוקת מופנות בדרך-כלל כלפי אנשי ציבור (269ד – ה).

(6) חשיפת אנשי ציבור לביקורת בשל חלקם באירועים היסטוריים אינה מוצדקת פחות מחשיפתם לביקורת בשל נושאים אקטואליים. חשיפה זו מהווה חלק מן הסיכון החברתי שאדם הבוחר בקריירה ציבורית מצופה ונדרש ליטול על עצמו. חשיפתו לביקורת אינה מציבה את איש הציבור בעמדה נחותה. דווקא לו – להבדיל ממי שאינם אנשי ציבור – יש כלים לבר-משפטיים אפקטיביים להתמודדות עם דברי שקר המוטחים כלפיו. הואיל וגישתו לאמצעי התקשורת גדולה יחסית, נתונה לו ביתר שאת האפשרות להכחיש, אף להזים, את הדברים בפומבי ולהעמיד את גירסתו לשיפוט הציבור (269ו – ז).

(7) שני שיקולים אלה של מדיניות משפטית עשויים להיות מופעלים רק כאשר ההבחנה הנדרשת, לעניין סיווגה של אמירה כהבעת דעה או כקביעה עובדתית, איננה חד-משמעית. ההסתמכות על שיקולים אלה אינה רק מתיישבת עם עקרון חופש הביטוי, אלא אף תורמת לחיזוקו, שכן הגנת תום-הלב מקלה עם המפרסם לעומת הגנת "אמת דיברתי". הבחירה במסלול זה כרוכה בפגיעה מסוימת בזכות הנפגע לשם טוב, אלא שפגיעה זו היא לתכלית ראויה, ובהיותה מוגבלת לתחום צר של מקרים חריגים הריהי גם מידתית. זכותו של הנפגע לקבל סעד משפטי נגד המפרסם אינה נשללת. בידו, אם ירצה, להציג בפני בית-המשפט ראיות להוכחת היעדר תום-לבו של הנתבע ולהקים חזקה הפוכה שהפרסום נעשה שלא בתום-לב (268ז – 269ג).

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא מ' טלגם) מיום 4.11.1997 בת"א 818/93. הערעור נדחה.

דב ויסגלס, יעקב ויינרוט – בשם המערער;
מיבי מוזר, מוטי גולדשטיין – בשם המשיבים.

לקריאת פסק הדין המלא