עיקרי הפסיקה

ערעור פלילי מס' 103/88

משה ליכטמן
נגד
מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
[6.9.89]
לפני השופטים א' ברק, א' גולדברג, א' מצא

המערער, עיתונאי, הורשע בבית המשפט המחוזי באיומים ובסחיטה באיומים, עבירות לפי סעיפים 192 ו-428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. רקע האישומים הוא שיחותיו הטלפוניות של המערער עם שני קציני משטרה, שבהן דרש להיפגש עמם לקבלת תגובה, ואמירותיו, כי בידיו חומר שפרסומו עלול לפגוע בהם ולהזיק להם. באחד המקרים הוסיף המערער ואמר, כי הוא מקווה שבעקבות פרסום החומר לא יחשדו בקצין כי הוא שהדליפו. מרכזו של הערעור נסב על השאלה, אם בשיחת הטלפון - בה אך דרש המערער להיפגש עם קצין המשטרה בניגוד לכללים המחייבים אותו כקצין משטרה, והוסיף, כי פרסום החומר שבידיו עלול לפגוע בו - היה משום איום שלא כדין, כמשמעו בסעיף 192 לחוק העונשין.

בית המשפט העליון פסק:

א. תכלית האיומים היא שמבדילה בין העבירה שבסעיף 192 לחוק העונשין לבין זו שבסעיף 428: בעוד שהעבירה לפי סעיף 192 נעברה, כשכוונת המאיים להפחיד את המאוים או להקניטו, הרי שמטרת האיום שבסעיף 428 היא להניע אדם "לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו". מכאן, כי את פליליותם של האיומים לפי כל אחת מן העבירות יש לבדוק על-פי הכוונה או המטרה של המאיים (378ב-ג).

ב. מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192 לחוק העונשין. אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט. גם אם אין בסעיף 192, בהבדל מסעיף 428, דרישה, שמטרת האיום תהא להניע את המאוים לעשות מעשה או להימנע ממעשה, הרי, במקרים רבים מושמעים איומים per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאוים. סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחירות הפעולה של הזולת (378ג-ה).

ג. גם אם הכיר המחוקק בשקט הנפשי של הפרט כערך מוגן מפני פגיעה שלא כדין, אין לבחון את יסוד "האיום", הוא היסוד הפיסי שבעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, לפי קנה מידה סובייקטיבי של האדם שכלפיו הופנה האיום. לא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו הן שקובעות, אם יש בדברים משום איום או לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה (378ה- 379א).

ד. (1) יש להבחין בין "איומים", כמובנם בסעיף 192 לחוק העונשין, לבין עצה, התראה והבעת דעה, שגם בהן יש כדי להביא את השומע הסביר לכדי פחד מפני הרעה הצפויה לו ולערער את שלוות נפשו. אפילו מביאות אמירות כאלה לידי הפחדת אדם רגיל, ואפילו מתלווית להן הכוונה להפחיד, אין הן תמיד בגדר "איומים", כשביסוד האמירה עומד הרצון להביא את השומע למודעות בדבר תוצאה פוגענית אפשרית בו ולשקילת צעדיו בהתאם. שכן לא דומה "הפחדה קונסטרוקטיבית" ל"הפחדה שלילית", היא ההפחדה שמפניה בא סעיף 192 להגן ( 379ב-ג).

(2) קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדויק. ניתן להיעזר בנקודה זו במבחן העזר הבא:ו האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע? אם התשובה היא בחיוב - הדובר שולט על התממשות האזהרה - יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר ( 384ד-ה).

(3) (אליבא דשופט א' גולדברג):נ המבחן המכריע לרכיב "האיום" הוא מבחן "המהות". דהיינו, מה מהותם וטיבם של הדברים שנאמרו ( 379ד).
ה. (1) "איום אסור" איננו אלא איום, שמתקיים בו היסוד של "פגיעה שלא כדין" ( 383ו).

(2) פגיעה היא "שלא כדין", אם היא מהווה עבירה על-פי דיני העונשין או עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ( 385ה). (3) נטל השכנוע בעניין הוכחת היסוד של "שלא כדין" מוטל על שכם התביעה, אלא אם כן הוראה מיוחדת קובעת, כי ההנחה היא שההתנהגות אינה כדין. מקום שהמקור המשפטי להיות הפעולה "כדין" או "שלא כדין" הוא לבר-עונשי, יש לפנות למקור זה לעניין נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות בעניין היות הפעולה כדין ( 385ז- 386א).

ו. (1) היסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים הינו "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". משמעותו של יסוד נפשי זה היא, כי המאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר, כי שאיפתו - ואף המניע שדחפו לעשות המעשה - הייתה להשגתו של יעד זה ( 386ב).

(2) יסוד נפשי זה מתקיים גם במקום שלמאיים הייתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. מאיים, אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, לכך כי דבריו יפחידו את המאוים, פוגע בערכים מוגנים על-ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפרט - באותה מידה ממש כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה ( 386ב-ג).

(3) עבירת האיומים מצטרפת לרשימה של עבירות - מהן עבירות של תוצאה ומהן עבירות התנהגותיות בלבד - בהן יסוד "הכוונה" מתמלא לא רק כאשר קיימת ראיית הנולד (של התוצאה) או השאיפה (להשגת היעד ההתנהגותי), אלא גם במקום שקיימת מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, לכך, כי התוצאה או השאיפה אכן תושג ( 386ז).

ז. (1) (אליבא דשופט א' מצא): בנסיבות המקרה, איומו של המערער על קצין המשטרה לא נבע מכוונה להפחידו גרידא, אלא - כך הדעת נותנת - מכוונה להניעו להיפגש עמו, בניגוד לנהלים שחייבוהו כקצין משטרה. בכוונה זו היה, לכאורה, כדי למלא את יסוד המחשבה הפלילית של עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428לחוק העונשין; ובעבירת סחיטה באיומים מתקיימים יסודותיה של עבירת האיומים שבסעיף 192לחוק העונשין ( 383א-ג).

(2) (אליבא דשופט א' ברק): אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם המערער הציב לנגד עיניו את המטרה - כלומר אם הייתה לו, למערער, השאיפה - להפחיד ולהקניט את קצין המשטרה; לצורך היסוד הנפשי, די בכך כי מנסיבות העניין עולה, כי המערער היה מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, לכך, כי דבריו יביאו לפחד בלבו של הקצין. מכיוון שבידו של המערער השליטה, אם לפסם את החומר המזיק אם לאו, הרי שאין מדובר בעצה בלבד, אלא באיום ממש אשר בנסיבות העניין אינו כדין ( 387ד-ה).

(3) (דעת מיעוט - השופט א' גולדברג): בנסיבות המקרה כל שביקש המערער הוא לקבל מקצין המשטרה תגובה על החומר המצוי בידו ושאותו הוא עומד לפרסם, ולהזהירו על הנזק הצפוי לו אם אותו קצין לא ינצל את "זכות השימוע", שהוא מעניק לו, ואם תתפרסם הכתבה ללא תגובתו. מכאן, שאף-על-פי שסגנון הפנייה של המערער היה בוטה ועורר תחושת אי-נוחות ופחד בלבו של הקצין, עדיין ניתן לפרש את דבריו שלא כאיומים גרידא ( 380א-ג).

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן) מיום 31.12.87 בת"פ 66/84. הערעור נדחה. לגבי אחד האישומים הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט א' גולדברג.

מ' מוזר - בשם המערער;
י' ליבוביץ, סגן בכיר א וממונה על עניינים פליליים בפרקליטות המדינה - בשם המשיבה.

מתוך פסק הדין

פסק-דין

[...]

השופט א' גולדברג: המערער, שהוא עיתונאי, התקשר טלפונית אל הקצין גוטמן, אשר שירת ביחידה לחקירות הונאה, וביקש להיפגש אתו. השניים לא הכירו זה את זה, אולם הקצין גוטמן ידע כי הדובר הוא עיתונאי. בשיחה זו חש עצמו גוטמן מאוים על-ידי המערער, ולפיכך כתב עליה לאחר מכן זיכרון-דברים. זיכרון-דברים זה, וכן זיכרון הדברים שנעשה (על-ידי קצין משטרה אחר) בהקשר לאישום הרביעי, שבו ידובר, לא הוצגו לבית המשפט, לאחר שכל המאמצים למוצאם עלו בתוהו.

הצילום של זיכרון הדברים שעשה הקצין גוטמן, שהוגש לבית-המשפט, לוקה בחסר, וחלקו האחרון אינו קריא כלל. כל שניתן לקרוא בו הוא (בפיסוק שלי):

"היום בערך ב- 11.00 קיבלתי טלפון לחדרי. נכח עד שנחקר ורפ"ק גרינבאום. על הקו היה אדם שהציג עצמו בשם משה ליכטמן עתונאי. לא אמר איזה עיתון. ליכטמן שאל זה בועז גוטמן? השבתי בחיוב והוא אמר אני רוצה לדבר איתך עניתי לו שיפנה לדובר המשטרה ואם הוא יאשר אז אין בעיה. ליכטמן השיב 'ככה אתם?' 'אתה יודע שהדובר לא נותן' 'יש לי חומר ואם אתה לא תגיב זה יזיק לך וזה ילכלך אותך', שאלתי על מה מדובר? ליכטמן השיב רק שתיפגש אתי אדבר אתך. השבתי שנית...".

[...]

3. בהכרעת-דינה קבעה השופטת המלומדת, כי הדברים, שנרשמו על¬ידי הקצין גוטמן בזיכרון הדברים וצוטטו במדויק לפניה, "אכן נאמרו על¬ידי הנאשם בשיחה הטלפונית המשמשת בסיס לאישום שבכתב אישום זה". ובהמשך ציינה כדלקמן:

"לי נראה כי במלים אלו העביר הנאשם לגוטמן מסר ברור אשר עשוי לעורר מורא בפני חשיפה פומבית של פרטים בלתי מוסברים על-ידי בן שיח על פי כל מבחן אובייקטיבי. מה עוד - כאשר המדובר באדם המוצב במשרה ציבורית רגישה ובחשד סביר כי פרסום בלתי אוהד על ידי עיתונאי עשוי לפגוע גם בפרנסתו של האיש.

לעניין כוונה - אין בלבי כל ספק כי הנאשם המכנה את עצמו 'עיתונאי חוקר' ידע היטב כי המשפט בו הזהיר את הקצין כי פרסומיו ילכלכו אותו, יעורר אצל גוטמן דאגה ופחד וידיעה זו כמוה ככוונה. אילולא התכוון הנאשם ללחוץ על גוטמן על ידי הפחדתו, לא היה פונה אליו ישירות ולא היה משתמש במלים בהן בחר להשתמש. איני רואה בדבריו אלה של ליכטמן מעשה בלתי אטי בלבד, כי אם איום מכוון הנופל במסגרת מעשה פלילי".

[...]

6. לא נותר לנו אלא לבחון, אם נתקיימו בעובדות המקרה יסודותיה של עבירת האיומים.

[...]

9. בענייננו, מובנות הרגישות המיוחדת ותחושת הדאגה, המתעוררות בלבו של אדם הנושא משרה ציבורית, כאשר פונה אליו עיתונאי ומזהירו כי פרסום כתבה עלול לפגוע בו. אך, כפי שהבהרנו, תחושת הפחד מפני פגיעה יכול גם שתיגרם כאשר נאמרים דברי עצה, התראה או הזהרה "חיוביים". מכאן, שאף אם נקבל את מסקנת בית המשפט קמא, כי "במלים אלו העביר הנאשם לגוטמן מסר ברור אשר עשוי לעורר מורא בפני חשיפה פומבית של פרטים בלתי מוסברים על-ידי בן שיח על פי כל מבחן אובייקטיבי", עדיין נותרת השאלה, אם היו דבריו של המערער, כעיתונאי, בגדר עצה לקצין גוטמן, כי ראוי לו שיגיב טרם שתתפרסם הכתבה, או שמא היו דבריו בבחינת איום.

סבורני, כי בנסיבותיו של מקרה זה יש גם מקום לומר, כי כל שביקש המערער הוא לקבל מהקצין גוטמן תגובה על החומר המצוי בידו ושאותו הוא עומד לפרסם, ולהזהירו על הנזק הצפוי לו אם גוטמן לא ינצל את "זכות השימוע", שהוא מעניק לו, ואם תתפרסם הכתבה ללא תגובתו. מסקנה זו עולה מהודעתו של הקצין גוטמן (שעיקרה הובא לעיל), ובה מציין גוטמן, כי המערער אמר לו "יש לי איזה חומר ואני רוצה תגובה שלך... יש לי חומר ואם אתה לא תגיב זה יזיק לך וזה ילכלך אותך". מכאן, שאף-על-פי שסגנון הפנייה של המערער היה בוטה ועורר תחושת אי-נוחות ופחד בלבו של הקצין גוטמן, עדיין ניתן לפרש את דבריו שלא כאיומים גרידא. מטעם זה הייתי מקבל את הערעור ומבטל את ההרשעה בפרשה שנדונה באישום השני.

10. לא כן הם פני הדברים באישום הרביעי. גם בפרשה זו התקשר המערער אל קצין אחר ביחידה לחקירות הונאה, הוא הקצין ראובן קובנט, וביקש להיפגש עמו לשיחה. תמצית מימצאיו של בית המשפט קמא היא, כי הקצין קובנט שאל למטרת הפגישה, והמערער השיב, שהנושא אינו לשיחת טלפון. בהמשך הדברים אמר לו המערער, כי הוא עומד לכתוב סדרת מאמרים או מאמר על היחידה הארצית לחקירות הונאה, וכדאי לו (לקובנט) להיפגש אתו, שאחרת ישתמע מדברים שיפרסם, כי הוא (קובנט) מסר לו את החומר, ואז הוא עלול להיקלע לצרה עם מפקדיו.

11. בית-המשפט קמא קיבל את גירסתו של הקצין קובנט כמהימנת, וכפי שצוין לגבי הפרשה הקודמת, אין אנו מוצאים מקום להתערב בקביעה זו ובקביעה כי לא בזדון נעלם זיכרון הדברים המקורי שערך (שרק צילום ממנו הוגש). יתרה מזו, למעשה מודה המערער, כי לאחר שאמר לקובנט כי ברצונו להיפגש אתו והאחרון סירב, הוא הוסיף ואמר לו:

"אני רק מקווה בשבילך, שאם יתפרסם משהו, שלא יתנפלו עליך ביחידה כאילו אתה הדלפת" (ראה שיחזור השיחה על-ידי המערער, מוצג נ/14, וכן עדותו בישיבה מיום 29.6.87, בעמ' 104).

אלא שלטענת המערער נאמרו דברים אחרונים אלה בהומור, על רקע דברים קודמים שהוחלפו ביניהם באותה שיחה, ואשר נגעו לפרסום בעיתון "מעריב" (מוצג נ/6), שייחס לקובנט השמעת ביקורת על "שפיקוד המשטרה אינו מגלה עניין בחשיפת פרשיות רגישות שיש להן היבטים ציבוריים", ולאחר שקובנט שאל אותו: "מי אמר לך שאני אמרתי את זה".

דא עקא, כי הסבר זה על אמירת הדברים בהומור הועלה לראשונה על¬ידי המערער ק בעדותו, וזכרו לא בא בהודעתו במשטרה, על אף שהוצגה לו במפורש גירסתו של קובנט, ובכך ישנה תמיכה נוספת לדחיית "טענתו של הנאשם כי דבריו נאמרו בתמימות במסגרת הפרקטיקה העיתונאית המקובלת", על-ידי בית-המשפט קמא.

[...]

13. בסיכומם של דברים, הייתי מקבל את ערעורו של המערער על הרשעתו באישום השני ומזכהו מהעבירה שיוחסה לו באישום זה, אולם הייתי דוחה את הערעור ככל שהוא נוגע להרשעה באישום הרביעי.

השופט א' מצא:

1. אני מסכים לדחיית הערעור על ההרשעה באישום הרביעי, מן הטעמים שהוסברו על-ידי חברי הנכבד, השופט גולדברג, אך אין בידי להצטרף למסקנתו בדבר קבלת הערעור ביחס לאישום השני וזיכויו של המערער מעבירת איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, בה הורשע בבית המשפט קמא. לדעתי, בכל הכבוד, יש לדחות את הערעור גם ביחס לאישום השני.

[...]

3. אילו דברי המערער, בפנייתו אל הקצין גוטמן, אכן התמצו בבקשת תגובה לחומר המצוי בידו, ובאזהרה שהימנעות מתגובה עלולה להזיק לו, אף אני הייתי סבור, כי מאמירות כאלו - הגם שנוסחו בלשון בוטה - אין להסיק, בהכרח, שהמערער התכוון לאיים על גוטמן. אילו אלה היו פני הדברים, לאשורם, נוטה הייתי לאמץ את ההערכה שביסוד מסקנתו של השופט גולדברג, כי אין לשלול את האפשרות, שפניית המערער אל גוטמן נעשתה במסגרת מילוי תפקידו, כעיתונאי, המחייבו לאמת מידע שהגיע לרשותו, קודם לפרסומו, בעזרת כל גורם יודע דבר, וליתן לכל אדם, שהמידע מתייחס אליו והעלול להיפגע מפרסומו, הזדמנות למסור את גירסתו אודות הנאמר בו קודם לפרסומו.

דא עקא, שהמערער לא הסתפק בבקשת תגובה, ואף לא באזהרה שגוטמן עלול להיפגע אם יימנע מתגובה. הוא דרש מגוטמן להיפגש עמו, וכשהתנה זאת גוטמן באישורו של דובר המשטרה, דחה המערער אפשרות זאת כבלתי מעשית. ועיקרו של דבר: כשביקש גוטמן לדעת "על מה מדובר", השיב המערער, כי רק אם וכאשר ייאות גומן להיפגש עמו (ודוק: בלא שתקדם לכך בקשת אישורו של דובר המשטרה) - יאמר לו מה העניין, שעליו הוא מוזמן להגיב.

אמירות נוספות אלו של המערער אינן יכולות להתיישב אלא עם קיומה של כוונה לאיים על גוטמן

[...]

6. הייתי דוחה את הערעור מכול וכול ומשאיר בעינה את הרשעת המערער בשתי פרשיות האישום.

השופט א' ברק: כחבריי אף אני סבור, כי יש לדחות את הערעור על ההרשעה באישום הרביעי, וזאת מטעמיו של חברי, השופט גולדברג. במחלוקת שנפלה בין חבריי לעניין ההרשעה באישום השני, דעתי כדעת חברי השופט מצא, כי יש לדחות אף את הערעור באשר לאישום זה. ואלה נימוקיי:

[...]

כפי שהזכיר חברי, השופט גולדברג, הקטע הקריטי בשיחה בין המערער לבין הקצין גוטמן הוא זה שבו הודיע גוטמן למערער, כי אם ברצונו לשוחח עמו, עליו לפנות לדובר במשטרה. על כך השיב המערער:

"ככה אתם? אתה יודע שהדובר לא נותן; יש לי חומר ואם אתה לא תגיב זה יזיק לך וזה ילכלך אותך".

נראה, כי דברים אלה מקיימים את היסוד העובדתי שבעבירת האיומים.

[...]

מטעמים אלה דעתי היא, כי דין הערעור להידחות.

הוחלט, ברוב דעות, לדחות את הערעור על ההרשעה בפרט האישום השני, והוחלט, פה אחד, לדחות את הערעור על ההרשעה בפרט האישום הרביעי.

ניתן היום, ו' באלול תשמ"ט (6.9.89).

לקריאת פסק הדין המלא