עיקרי ההכרעה

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בפני השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן

ת"פ (ת"א) 66/84

מאשימה: מדינת ישראל

נגד

הנאשם: משה ליכטמן

הנאשם, עתונאי במקצועו, התקשר אל שני קציני משטרה המשרתים ביחידה לחקירות הונאה במשטרת ישראל ודרש להפגש עמם לצורך קבלת אינפורמציה, תוך שהוא מאיים עליהם כי אם יסרבו, אזי יבולע להם, שכן ביכולתו לפרסם דברים שיפגעו בשמם ובמעמדם. עקב זאת, הועמד לדין בגין עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין [4] וסחיטה, לפי סעיף 428 לחוק [4].

בית-המשפט הרשיע את הנשאם ופסק:

1. א. בסעיף 192[4] כוונת המאיים היא להפחיד את המאויים או להקניטו.

ב. בסעיף 428[4] המטרה היא להניע אדם לעשות מעשה או להמנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו.

ג. בשני המקרים מה שמאפיין את האיום הוא סגולתו לעורר אצל המאויים חשש בפני תגובתו של המאיים אם המאויים יסרב לדרישתו.

ד. מבחן פליליות המעשה של הנאשם מתחלק לשניים: מבחן מעשהו הפיזי ומבחן כוונתו.

2. א. על-פי הפסיקה, המבחן לגבי איומים הוא כפול - סובייקטיבי ואובייקטיבי.

ב. איום "בעל-פה" כולל גם איום המשתמע מכללא מתוך דברי הנאשם.

ג. אין ספק כי הנאשם ידע היטב כי המשפט בו הזהיר את המתלונן כי פרסומיו ילכלכו אותו, יעוררו אצל המתלונן דאגה ופחד, וידיעה זו כמוה ככוונה.

מתוך הכרעת הדין

הנאשם בתיק זה, משה ליכטמן, הואשם בפני ב-2 אישומים: האישום האחד מייחס לנאשם איומים כלפי פקד בועז גוטמן המשרת ביחידה לחקירות הונאה במשטרת ישראל; האישום השני מייחס לנאשם עבירה של סחיטה באיומים כלפי פקד ראובן קובנט המשרת באותה היחידה של משטרת ישראל.

הנאשם הוא עיתונאי במקצועו.
פקד גוטמן (היום - רפ"ק) העיד בפני, כי בתאריך 9.11.83 היה עסוק בחקירת חשוד בלשכתו במשטרה, כאשר התקשר אתו טלפונית אדם אשר זיהה את עצמו כמשה ליכטמן. גוטמן (להלן - המתלונן) ידע כי ישנו עיתונאי בשם זה, אך הוא לא הכיר אותו וא פגש אותו בעבר. כאשר אמר הנאשם באותה שיחה טלפונית כי ברצונו לדבר עם המתלונן, היתה תשובתו של המתלונן כי אין הוא יכול לדבר עם ליכטמן ללא אישור הדובר של המשטרה ובעיקר ביקש המתלונן לדעת על מה מדובר בכלל. הנאשם השיב כי רק אם יפגשו יוכל לדבר אתו. המתלונן לא יכול היה לחזור בביהמ"ש בעל-פה על תוכן השיחה מילה במילה, לאחר עבור 4 שנים, אך העיד כי סמוך לאחר השיחה רשם זכרון דברים בו ציטט במדוייק את הדברים שנאמרו באותה שיחה. את זכרון הדברים מסר לממונים עליו, ובהמשך הוזמן בתאריך 10.11 אל סנ"ץ חי הלוי ונתבקש למסור הודעה על אותו אירוע.

לדבריו, הראה לו סנ"ץ הלוי את זכרון הדברים אשר נרשם בכתב-ידו סמוך לשיחה הטלפונית. בעמ' 30 לפרוטוקול נרשם מפי העד:
"נקראתי לחקירה, היציגו לי את זכרון הדברים שלי שבפנים שמתי ציטוט של המשפטים וכתבתי בדיוק מה היה, ומסרתי עדות".

ובעמ' 48 אומר העד:
"ראיתי את זכרון הדברים ביום גביית העדויות... ראיתי את זכרון הדברים מלא מתחילתו ועד סופו".

[...]

כאשר התנהל המשפט בפני, ייחדה הסניגוריה שעות רבות ואף ימים לחקירת עדים מטעם התביעה, ואלה אשר הוזמנו במיוחד על-ידי הנאשם, בעניינם של המזכרים האורגינלים. הוזמן גם עד מומחה מטעם ההגנה, אשר טען כי מהמזכר נ/4 אשר נכתב ע"י קצין בשם שגיא ניתן להסיק כי לא היתה רציפות בכתיבת המזכר. מכאן רצתה כנראה ההגנה להיבנות לגבי הטענה כי המזכרים בענין שיחותיו של ליכטמן נרשמו כתוצאה מהוראות מגבוה או בעקבות התערבותם של הממונים על הקצינים. כל זאת במסגרת הטענה על "קנוניה" נגד ליכטמן.

עדותו של המומחה לוי היתה בלתי-משכנעת לחלוטין ומגמתית ואיני מייחסת לה כל חשיבות. אגב האישום שהתייחס לתלונתו של שגיא נמחק ע"י התביעה עוד לפני תחילת המשפט, לאחר שיקולים משפטיים, לדבריהם.

רוב רובה של גירסת הנאשם, המבוססת, לדעתי, על הערכתו העצמית המוגזמת בעיני והמייחסת למנגנון של המשטרה ושל הפרקליטות, עיסוק מיוחד מתמשך תככים אפלים המכוונים נגדו ונגד פעילותו העיתונאית, ניזונה בחלקה הגדול מהמחדל האדמיניסטרטיבי של טיפול רשלני, לכאורה, בענין המסמכים הנדונים.

לאחר ששמעתי חקירת עדים בנושא המזכרים, אשר התמשכה לעתים מעל ומעבר לסביר, ושקלתי את מכלול הראיות, הנני קובעת באופן חד-משמעי כי אין לייחס לגורם כלשהו זדון או פעולה מכוונת שמטרתה להעלים את זכרונות הדברים שנרשמו בידי הקצינים - המתלוננים לאחר פניותיו של הנאשם אליהם.

[...]

בסיכומו של דבר, הנני קובעת כי הדברים כפי שנרשמו על-ידי גוטמן בזכרון הדברים וצוטטו במדוייק בפני אכן נאמרו על-ידי הנאשם בשיחה הטלפונית המשמשת בסיס לאישום שבכתב-אישום זה. אין לי כל סיבה לפקפק בדיוק הדברים שנרשמו, לאחר שהמזכר נרשם סמוך לקיום השיחה תוך תחושה כי קיים הצורך לדווח על שיחה חריגה אשר היתה, אולי, קשורה עם מקרה מסויים שהיה בטיפולו של גוטמן באותה עת.

רב-פקד ראובן קובנט העיד בפני כי בתאריך 13.11.83 התקשר אליו הנאשם ללשכתו במשטרה, וזיהה את עצמו כמשה ליכטמן, עיתונאי. קובנט (להלן -המתלונן) ידע כי ישנו עיתונאי בשם זה אך לא הכיר אותו ולא פגש אותו בעבר. לאחר שהנאשם הזדהה וביקש מהמתלונן לשוחח אתו ולהיפגש איתו, המתלונן רצה לברר תחילה מה מטרת הפגישה. הנאשם השיב שהנושא הוא לא לשיחת טלפון, המתלונן השיב לו שהוא יכול דבר חופשי בטלפון. או אז השיב לו הנאשם, לפי מיטב זכרונו של העד, לאחר עיון בצילום המזכר שבו ציטט במדוייק את הדברים שנאמרו לו באותה השיחה (עמ' 56):

"שהנאשם עומד לכתוב סידרת מאמרים או מאמר על היחידה הארצית לחקירות הונאה וכדאי לי להיפגש איתו מאחר ואם אני לא אפגש איתו ישתמע מתוך המאמרים שאני הוא שהעברתי לו את החומר, ואז אני עלול להיקלע לצרה עם מפקד".

המתלונן השיב שהוא מוכן להיפגש עם הנאשם אצלו במשרד, בתנאי שהוא רוצה למסור לו אינפורמציה, אך הנאשם חזר ואמר למתלונן כי כדאי לו להיפגש איתו כי אחרת עלול להשתמע מתוך המאמרים שמתלונן הוא זה שמסר את החומר. מיד לאחר השיחה דיווח המתלונן לממונה עליו, נצ"ב גרוסמן אשר הורה לו להעלות את הדברים על הכתב.

מאוחר יותר, באותו היום, גבה ניצב משנה זיגל מהמתלונן הודעה בנושא השיחה.

[...]

לאור הראיות אשר בפני בחנתי את כל אחת מטענות ההגנה המחשידות את המשטרה בחוסר תום-לב, לפי גירסתו של הנאשם. במשקלן המצטבר של ראיות אלו לא היה מספיק כדי לעורר גם בליבי ספק לגבי אמיתותן של התלונות אשר העלו נגד הנאשם על-ידי שני המתלוננים.

[...]

הבעיה העומדת עתה לפני היא האם עבר הנאשם את העבירות המיוחסות לו על-פי העובדות, כפי שנמסרו מפי כל אחד מהמתלוננים.

אתייחס תחילה לפסיקה הקיימת המנחה בנושאים הרלבנטיים לתיק זה. כאמור, אישורם אחד מייחס לנאשם עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין [4], והאישום השני הוא של סחיטה באיומים, לפי הסעיף 428 לחוק
[4].

בסעיף 192 כוונת המאיים היא להפחיד את המאויים או להקניטו. בסעיף 428 המטרה היא להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו. בשני המקרים מה שמאפיין את האיום הוא סגולתו לעורר אצל המאויים חשש מפניתגובתו של המאיים אם המאויים יסרב לדרישתו. מבחן הפליליות של מעשהו של הנאשם מתחלק, איפוא, לשניים: מבחן מעשהו הפיזי ומבחן כוונתו.

[...]

הנני ערה לכך, כי כל אחד מהאישומים נשען למעשה על עדותו של עד אחר. אולם קיום השיחות לא הוכחש על-ידי ההגנה ועיקר המחלוקת היא על פרטים וניואנסים של השיחה, אשר מהם ניתן להסיק, לטענת הצדדים, מסקנות סותרות לגבי כוונתו של הנאשם בשיחותיו אלו. אם כך הדבר, הנני רואה בתגובתם המיידית של המתלוננים בעקבות השיחות נסיבה בעלת משקל התומכת בגירסתם כי ראו בדבריו של הנאשם תוכן חריג המעורר תחושה של אי-נוחות ודאגה שמא צפוייה להם פגיעה בשמם הטוב או בפרנסתם מצידו של הנאשם אם לא ייענו לדרישותיו. יש לזכור כי בתקופתנו הויכוח על כוחה של המדיה ליצור ולהרוס אינו עוזב את תודעת הציבור, ומכאן רגישותו של כל אדם מהישוב ורגישותו המיוחדת של אדם הנושא במשרה ציבורית בפני כוונותיו הסתומות של עתונאי הפונה אליו ומסרב להבהיר את מטרת פנייתו. לכן, העובדה כי כל אחד מהמתלוננים בנפרד, ללא קשר ביניהם וללא רקע של הדברות כלשהי המכוונת נגד הנאשם (כפי שקבעתי) הרגיש את הצורך להעלות את תוכן הדברים מיד על מזכר ולהביא את האירוע לידיעת הממונים, מהווה בעיני חיזוק כנגד הטענה המבקשת להפחית מעדותו של עד יחיד בכל אחד מהאישומים, כי ראה איום בדבריו של הנאשם. בעניינו של רפ"ק גוטמן המילים האופרטיביות מפי הנאשם הן כי לנאשם יש חומר ואם גוטמן לא יסכים לפגישה "זה יזיק לך, זה ילכלך אותך".

לי נראה כי במילים אלו העביר הנאשם לגוטמן מסר ברור אשר עשוי לעורר מורא בפני חשיפה פומבית של פרטים בלתי-מוסברים על-ידי בן-שיח על-פי כל מבחן אובייקטיבי. מה עוד - כאשר המדובר באדם המוצב במשרה ציבורית רגישה ובחשד סביר כי פרסום בלתי-אוהד על-ידי עיתונאי עשוי לפגוע גם בפרנסתו של האיש.

ענין הכוונה - אין בליבי כל ספק כי הנאשם המכנה את עצמו "עיתונאי חוקר" ידע היטב כי המשפט בו הזהיר את הקצין כי פרסומיו ילכלכו אותו יעורר אצל גוטמן דאגה ופחד וידיעה זו כמוה ככוונה. אילולא התכוון הנאשם ללחוץ על גוטמן על-ידי הפחדתו, לא היה פונה אליו ישירות ולא היה משתמש במילים בהן בחר להשתמש. איני רואה בדבריו אלה של ליכטמן מעשה בלתי אתי בלבד, כי אם איום מכוון הנופל במסגרת מעשה פלילי.

[...]

המסר הוא ברור ומאיים ובמצב המיוחד בו נמצא קובנט באותה התקופה לא יכול להיות ספק כלשהו כי כוונתו של הנאשם היתה לקבל מקובנט אינפורמציה בעזרת הפחדה ואיומים חד-משמעיים. התוצאה היא כי גם בענין של קובנט הוכחו האלמנטים של העבירה הפלילית המיוחסת לנאשם. טענתו של הנאשם כי דבריו נאמרו בתמימות במסגרת הפרקטיקה העיתונאית המקובלת, נדחית על-ידי. עובדה היא, כי ההגנה לא יכלה להציג בפני בית-המשפט עיתונאי בעל רמה אשר יעיד כי מי שמכנה את עצמו "עיתונאי חוקר" רשאי על-פי הפרקטיקה של מקצועו הרציני והמכובד לפרוק מעצמו את עול מגבלות החוק.

הנני מרשיעה, איפוא, את הנאשם בעבירות על הסעיפים 192 ו-428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

גזר-דין

העבירות בהן הורשע הנאשם, הינן דוגמא של שימוש לרעה בכח אותו מעניקה, בחיים המודרנים, החברה לעיתונות.

בידיהם של אנשים בעלי רמה נאותה ובעלי אחריות ציבורית, עטו של העתונאי יכול לשמש, ולמעשה משמש, כאמצעי הגנה משמעותי על חרויות האזרח כפרט ועל תקינות חיי החברה.

הדוגמאות רבות לאין ספור, בכל העולם החופשי. אולם למרבית הצער, פוגשים גם בין שורות האנשים המזינים את כלי התקשורת השונים - כאלה אשר אינם בחורים בדרך המקובלת להשגת המידע הנראה להם כדרוש לעבודתם, הם עוברים את גבול המותר ולעיתים גם פוגעים בשמם הטוב של הרוב הגדול של אנשי מקצוע העיתונות, העושים את מלאכתם נאמנה ובדרך מקובלת. האיצטלה של "עיתונאי חוקר" אינה משמשת הרשאה לשימוש באמצעים מפוקפקים ובלתי חוקיים לאיסוף אינפורמציה.

על-פי העובדות אשר שימשו בסיס להרשעת הנאשם בתיק זה, לא נרתע הנאשם מלעבור על החוק, תוך נסיונו להביא לפרסום עובדות העשויות לפגוע בתדמית המשטרה, או אולי תוך נסיון להשפיע לרעה על עבודתם של חוקרי המשטרה. אל התנהגות כזו יש להתייחס בחומרה הראויה, כאשר בדרכו פוגע הנאשם במה שכונה ע"י התובעת בצורה נכונה - חירויות האדם וזכותו לשמו הטוב, לפרנסתו וכד'.

לנאשם אין הרשעות קודמות. הנאשם הביא עדים אשר סיפרו על דרכו בחיים, כאשר רכש לו קולגות וידידים אשר היו מוכנים לבוא ולהעיד בפני לא היו בעדויות אלה דברים העשויים לסתור את הממצאים אליהם הגעתי.
המשפט אשר בפני, התייחס לדרך בה אסף הנאשם אינפורמציה, לא מפי חבריו וידידיו ולא מפי האנשים אשר לידיעתו עמדו מצידו של המתרס לגבי בעיה זו או אחרת אליה החליט להתייחס בכתבותיו.

התנהגותו, אשר בעיני היתה התנהגות אסורה ועוברת את גבולות המותר ע"פ החוק, היתה כלפי אנשים אשר נגדם פעל ובהן ביקש לפגוע בכתבותיו. גם לגבי חוג זה של אנשים, אל לו לעיתונאי להתיר את הרסן לפגוע, ולהזיק.

שקלתי את טענותיהם של באי-כח הצדדים לענין העונש והגעתי למסקנה, כי במקרה זה ניתן לראות את עיקר ההרתעה הדרושה בהרשעה עצמה, המביעה בעיני תגובה שיפוטית נאותה להתנהגות הנאשם, אשר נקבעה בפסק-הדין כהתנהגות פלילית.

אינני רואה מקום, במקרה זה, להטיל עונש מאסר גם אם יהיה זה מאסר על תנאי.

מדובר בעבירות משנת 1983, ובהתחשב בגבול המקסימלי של הקנס בתקופה ההיא, הנני גוזרת על הנאשם, לגבי כל אחת מ-2 העבירות שהורשע, קנס של 1000 ש"ח, דהיינו קנס של 2000 ש"ח.

הנאשם יוכל לערער תוך 45 יום.

הקנס ישולם עד ה- 12.2.88 שעה 10.00.

במידה והקנס לא ישולם יוטל על הנאשם מאסר של חודש ימים.

לקריאת הכרעת הדין המלאה