"בשנים האחרונות אנו עדים להתרחבות רבה של הנושאים בהם עוסקת התקשורת, למסירה מהירה הרבה יותר של ידיעות ופרשנות, ובעצם למעבר כמעט טוטאלי לכלכלת שוק, בה החריפה מאוד התחרות על הצרכן.

"בד בבד עם שינוי זה באופי הפרסום, חלה הידרדרות מהירה מאוד בלשון שבה משתמשת מרבית התקשורת בישראל. להוציא חלק קטן מהעורכים, הרוב אינו מתעסק כלל בעניין הרמה הלשונית, כאומר: לא אכפת לי איך הדברים נאמרים, העיקר שהקורא יבין את המסר; כאילו אין זיקה בין המסר לבין הלשון שבתוכה הוא מתרחש.

"נשאלת השאלה: בהנחה שהכל מתרחש בתוך לשון, ובלעדיה אין לנו דרך להגיע אל הקוראים, היש קשר בין אתיקה עיתונאית בסיסית לבין הלשון שבה העיתונות פועלת, אם אין?

"[...] אנו מוצאים את עצמנו במצב שבו האמצעי, המדיום הלשוני, מעביר לנו כל הזמן מסרים דלים, בלתי מדויקים וחסרי מידע ממשי – היפוכה של עיתונות טובה.

"[...] אצלנו נדפסים דברי כתבים שאינם מבדילים בין ציטוט וציתות, מדברים על מי שקפאו שד (לשד יש פריזר?), כותבים מכודד תחת מקודד, גיבנת תחת חטוטרת, מיעוטי יכולת (אם יש לנו מיעוט ערבי ומיעוט דרוזי, מדוע לא יהיה מיעוט יכולת?), התחלק במדרגות (לכמה חלקים?), תחורים תחת טחורים, הווילון תולה (את מי?) [...] יצא לחופש עם בת זוגתו (כלומר, גילוי עריות, כי בת זוגתו היא בתה של אשתו), מידי כמה ימים (לימים יש ידיים?) וכיוצא בזה דברי רשלנות, ואין מתקן במערכת. מצאנו גם כלב ש'מקשקש בזנבו' (יש לו שם מכחול?) ו'כל המשפחה מקרקרת סביבי' (הם גרים בלול?).

"[...] האם החולשה הלשונית פוגעת או שאינה פוגעת במלאכת העיתונאות? באיזה-שהוא מקום – כן; ולו רק בגלל ההרגשה שהכתב אינו יודע את מה שאדם בעל השכלה כלשהי אמור לדעת, ולכן הוא הופך להיות מה שקרוי בספרות 'מספר בלתי אמין', או לפחות מי שאמינותו מוטלת בספק; באחת – חלטוריסט.

"הספקנות ביחס לכתוב בעיתון, שנעשתה בימינו נחלת הרבים, מידת הזלזול, אינה נובעת רק מן ה'מה' שבעיתון, אלא במידה רבה, בחלקה סובלימינלית, גם מן ה'איך'. לשון היא צורת התנהגות; לשון של אמצעי תקשורת היא צורה של התנהגות בציבור.

"בוודאי שאין עוד מקום ללשון החגיגית, או הרגשית מאוד, שהיתה קיימת בשעתה בעיתונות הישראלית, כגון 'ארץ המרצחים' (גרמניה), 'ארונו של הרצל יוטמן בצל כנפי השכינה במרום הררי של ירושלים, בירת הנצח', 'נצחון ישראל ברור, עמדת ערב נבוכה' (באו"ם) וכיוצא באלו דוגמאות מלשון העיתונות בתש"ח. אבל אין מנוס מן העובדה שרוב עמודיהם של רוב העיתונים שלנו היום מופיעים בציבור בלבוש ששום עיתון בחו"ל לא היה מרשה לעצמו; ונשאלת השאלה אם מצב זה באמת הכרחי, או שיש מקום לכמה החלטות במערכות העיתונים".

קטעים מהמאמר "לשוננו לעם" מאת שולמית הראבן (1931–2003), שהופיע ב"ספר השנה של העיתונאים" בשנת 1993