האם הבעיה היא בהסברה או במדיניות? מיד לאחר מלחמת ששת-הימים החל דיון תקשורתי נרחב ב"כשלי ההסברה", כאשר היה נדמה שהישגיה הצבאיים של המלחמה נשחקים בשל, אבוי, הסברה בלתי יעילה של ישראל. במאי 1968, פחות משנה אחרי המלחמה, ניסה העיתונאי טדי פרויס להסביר לקוראי "דבר" שהבעיה אינה נעוצה בדרך שבה מציגה ישראל את עמדותיה, אלא במדיניות עצמה.
כותרת הגג של המאמר היתה "כיצד להוכיח שאין לנו אחות", וכותרתו: "ההסברה אינה מנורת הקסמים של אלדין". הסברה, הסביר פרויס, נועדה להביא לידיעת חוגים רחבים ככל האפשר את הדברים הטובים שנעשו, ולנמק מדוע נעשו פעולות שהן כשלעצמן רעות, כמו פיצוץ בתים של פלסטינים בשטחים, למשל.
"אבל כמו שידוע לנו, לא הצלחנו בכך; נכשלנו בהסברת מעשינו", כתב פרויס. "בדעת הקהל בעולם חל מפנה בולט מאז סיום מלחמת ששת-הימים. [...] צריך להיזהר ולא לתלות בצווארי ההסברה את מה שאין לתלות בה. המצב הפוליטי בתור שכזה השתנה מהקצה אל הקצה, והמצב עצמו, לאו דווקא הכישלון בהסברתו, הניע את העולם להסתכל על המזרח התיכון בעיניים אחרות.
"שורשי המפנה נעוצים בכך שקורבן התוקפנות ניצח ולא הובס במלחמה שנכפתה עליו [...] מלחמת יוני 1967 היתה המקרה הראשון שבו גבר הנתקף על התוקפן. חלק מהטריטוריות של התוקפנים נכבשו בידי הקורבן הפוטנציאלי. הסיטואציה היא ראשונה מסוגה, ומבחינת ציפיות דעת הקהל בלתי מוכרת. לכן נותר מתח אמוציונלי, שבו נאבקות זו עם זו האהדה הטבעית למותקף, לישראל, והנכונות ה'היסטורית' להזדהות עם המוכה – הערבים.
"[...] הממשלה, ולא רק מנגנון ההסברה שלה, לא עמדה בעוד מועד על פסיכוזה זו שנוצרה בדעת הקהל, והניחה לערבים ולידידיהם לנתק את המאורעות מאז 1967 מההקשר הכללי של יחסי ישראל-ערב. בעיית השטחים הכבושים נראית לפתע כבעיה בפני עצמה. ומנגנוני התעמולה הערביים הצליחו להעלים, או לפחות להרדים, מתודעת העולם, מה שהתחולל בארץ ישראל מאז הצהרת בלפור – מאורעות, שחיטות ומלחמת העצמאות לאחר שהערבים הפרו הפרה גמורה את החלטת האו"ם".
האלוף אריאל שרון. 1973 (צילום: לע"מ)
שר החוץ האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר אמר בשנות השבעים של המאה הקודמת כי "לישראל אין מדיניות חוץ – רק פוליטיקה פנימית". שנים אחדות קודם לכן כתב על כך פרויס במאמרו: "כשמאזינים להודעות ולנאומים מפי אישים רשמיים מתקבל הרושם שיותר משהם משתדלים להסביר לעולם כי המדינה בסדר, הם פונים לציבור הישראל ומבקשים לשכנעו כי הממשלה בסדר, אם ציבור מסוים סבור כי ממשלתו מזניחה את תפקידה. אך האומנם יש הרגשה כזאת בציבור הישראלי? נראה שמזמן לא היה ציבור זה מלוכד כבשנה האחרונה. לעומת זאת, הולכת ונעלמת בעולם ההבנה למעשיה של ממשלת ישראל.
"הדימוי שלנו (ולא כאן המקום לדון אם בצדק או לא) הוא של מדינה נוקשה ושוביניסטית, שאינה מוכנה לשום גמישות ביחס לערבים המסכנים. מן הדין שההסברה תפעל נגד דימוי זה, אולם ההודעות הסופר-פטריוטיות של שרים מסוימים (למי היה צורך למשל בנאום חוצב הלהבות שהשמיע בשבוע שעבר [השר ישראל] גלילי בגוש עציון?) מסייעים בידי הערבים כדי להופיע כמתונים, בעוד שהישראלים המבקשים שלום הם הקיצונים.
"קשה לדבר על כשלון ההסברה אם שרי ממשלה מסוימים נושאים נאומים כאילו נתפרו לפי מידתם של שופרות התעמולה הערביים והקומוניסטיים", כתב פרויס. לדבריו, מתקבל הרושם שבממשלה חוששים יותר מראשי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שהוקמה ב-1967 כדי להבטיח את המשך השליטה בשטחים, יותר משהם חוששים מפני דעת הקהל העולמית וממשלות ידידותיות.
עוד כתב פרויס ב-1968 על הניסיון להטיל את כל האשמה על כשלונות הסברתיים: "מן המקובלות הוא לתלות כמעט הכל בצווארה של ההסברה הלקויה שלנו. עיתונות בלתי אוהדת, קריאות 'אבן רוצח, הסתלק' שהושמעו בשטוקהולם ועמדה עוינת של טנזניה באו"ם משתקפות בדעת הציבור הישראלי ככשלונות של ההסברה. אם נקבל את ההנחה שמחדלי ההסברה הם שחוללו תופעות אלה, אפשר לטעון באותה מידה של היגיון כי אי-קיומה של הסברה נאותה הפכה את נאצר לאויב ישראל, את פולין ליוזמת המסע האנטישמי בעולם, ואת ברית-המועצות לספק הנשק העיקרי של הערבים.
"לעומת זאת נצטרך גם להאמין כי הסיוע המדיני שארצות-הברית מגישה לנו מאז יוני 1967, העמדה האוהדת של הולנד, קנדה ומלאווי, והיחס החיובי של ארצות אמריקה הלטינית, כל אלה מקורם בהצלחת ההסברה הישראלית...
"[...] ההסברה הישראלית יכולה לשנות רק מעט מאוד, לטוב או לרע. הרגשת כשלון ההסברה מקורה בעיקר בערבוב תחומים של מדיניות והסברה. אותן תופעות אינן אלא תוצאות של מדיניות, כפי שהיא נראית, או אינה נראית, לגורמי חוץ. לנאצר לא נראה קיומה של מדינת ישראל; לדה-גול לא נראתה החלטתה של ישראל לאחוז בנשק, ולסולצברגר מה'ניו-יורק טיימס' לא נראה הקו הקשוח שנוקטת ממשלת ישראל מאז מלחמת יוני אשתקד. קשה להניח שאנשי הסברה טובים יותר היו מצליחים להזיז את נאצר, את דה-גול או את סולצברגר מעמדותיהם.
"בניגוד להרגשה המקננת בציבור, אין בהצבעות באו"ם, או בעמדה קבועה מראש נגד ישראל, הוכחה להסברה לקויה [...] הסברה אינה מנורת הקסמים של אלדין, שבאמצעותה ניתן להזיז ארמונות ממקומם, או לשנות את יחסו של מאו צה-טונג לישראל".