1. חובת עדכון
לפי חוק איסור לשון הרע כיום, נשללת הגנת תום הלב ממפרסם (נתבע או נאשם) אם מתברר כי בידיעה שפירסם אין אמת ועניין ציבורי. לפי סעיף 17(א) לחוק, נשללת הגנת תום הלב גם אם יש בידיעה אמת ועניין ציבורי, אך הנפגע דרש לפרסום הכחשה או תיקון מטעמו, ואלה לא פורסמו.
באחרונה הוגשה הצעת חוק הקובעת כי אם הנפגע מידיעה מסר לאחראי על הפרסום שאין בה אמת, או העביר לו גרסה שונה, על האחראי מוטל לבדוק את העובדות במהירות, ואם מצא או יכול היה למצוא כי הידיעה שקרית, עליו לפרסם ידיעה מתוקנת בהבלטה ובדרך שבה פורסמה לשון הרע – ולא תעמוד לו הגנת תום הלב.
בית-המשפט העליון קבע לאחרונה (ע"א, 3199/93, יוסף קראוס נגד "ידיעות אחרונות" בע"מ ואחרים) כי הגנת תום הלב תישלל במקרה נוסף: כאשר חלה על המפרסם "חובת עדכון הידיעה" ואין הוא עומד בה. העובדות בתיק האמור היו אלה: "ידיעות אחרונות" (וכן עיתונים אחרים) פירסם שורת כתבות הנוגעות לחשדות בדבר טובות הנאה שקיבל המערער, איש משטרה בכיר, חשדות כי התנכל לקצינה שהיתה תחת פיקודו, וחשדות לאי-ניהול ראוי של חקירות שעליהן הופקד. לאחר פרסום הכתבות, החליט פרקליט מחוז חיפה לסגור את התיק נגד קראוס מחוסר ראיות ומחוסר עניין לציבור.
קראוס עירער לבית-המשפט העליון, וזה לא חלק על קביעת בית-המשפט המחוזי באשר לכך שהכתבות, בעת פרסומן, אמרו אמת, שכן כולן הופיעו בזמן שבין פתיחת החקירה במשטרה לבין ההחלטה שלא להעמיד את המערער לדין. כמו כן, לא היתה מחלוקת על כך שבפרסום היה גם עניין ציבורי. יתר על כן, השופט אליעזר גולדברג קבע כי "ראוי הוא שנפרש בהרחבה את הרכיב 'עניין ציבורי' שבסעיף 14 כך שיכלול דיווח על כל שלביה של חקירה משטרתית המתנהלת כנגד מי שממלא תפקיד רשמי או ציבורי".
יחד עם זאת, השופט גולדברג היה סבור כי הגנת תום הלב מחייבת את מי שפירסם "אמת לשעתה" (ביחס לשלבי החקירה) לפרסם גם את האמת לאמיתה, כפי שנתבררה בסופה של החקירה. המדיניות הראויה, לדעתו, היא הטלת חובת עדכון "בנסיבות מתאימות". כשם שזכות הציבור לדעת על חשד נגד אדם, יש לו זכות ועניין לדעת כי אותו אדם לא סרח וכי הוא ראוי לאמון הציבור. עם זאת, שלל השופט גולדברג את הגנת תום הלב רק מ"ידיעות אחרונות", שפירסם כתבות רבות ותדירות על המערער ועשה זאת זמן קצר לפני החלטת פרקליט מחוז חיפה לסגור את התיק. הגנת תום הלב לא נשללה מן העיתונים "כלבו" (מקומון רשת שוקן באזור חיפה) ו"חדשות", שפירסמו ידיעה אחת בלבד כל אחד, זמן רב לפני החלטת פרקליט המחוז. עוד קבע השופט כי החובה קיימת לגבי "ידיעות אחרונות", משום שעיתון זה כבר "התיימר לתת לעובדות פרשנות חד-משמעית, שנטעה [...] בלב הקורא את הדעה על קיומו של חומר ראיות מרשיע והשלכותיו".
מדברים מסייגים אלה עולה הבחנה בין מצב שבו חלה על המפרסם "חובת עדכון" ובין מצב שבו חובה כזו אינה חלה עליו. המשמעות העיקרית של הדברים היא שאין זו חובה מוחלטת.
נשיא בית-המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, מסכים עם דברי השופט גולדברג. הוא סבור כי מבחינה הגיונית אין להבחין בין הימנעות מפרסום תיקון או הכחשה (החובה לפי סעיף 17(א) לחוק) לבין הימנעותו של עיתון שפירסם סדרת כתבות מפורטות הפוגעות בשמו הטוב של פלוני מלפרסם ידיעה בדבר סגירת התיק נגדו.
"עיתון, כאמור", אומר הנשיא בדימוס, "אינו יכול להיות לפתע בגדר מי שנאלם דום, כאילו נעתקו המלים מלשונו, ולהימנע ממתן מקום להודעה רשמית בדבר החלטת הפרקליטות על סגירת תיק בשל העדר ראיות והעדר עניין לציבור". פסק הדין ניתן פה אחד, כאשר השופט מישאל חשין מצטרף לדעת חבריו.
איור: איתן בושרי
2. חופש הביקורת
מה ייחשב להוצאת לשון הרע ומה יש לראות כביקורת לגיטימית? בשאלה זו נתקל בית-המשפט פעמים רבות בבואו לעסוק בתביעות דיבה. השאלה מתי חוצה הביקורת את גבול הלגיטימיות העסיקה את השופטים בע"א 755/93 (מחוזי תל-אביב), "חדשות" עיתון יומי בע"מ ואחרים נגד חנוך סהר.
אלה הן העובדות: בעיתון "חדשות" פורסמה ביקורת על ספר שהוציא המשיב באמצעות הוצאת הספרים סער שבבעלותו. הספר, "החותנת המושלמת", כלל ציורים המתארים מצבים שונים שבהם ניתן "להיעזר" בחותנת, כמטרה בסיף, כשק אגרוף וכיוצא באלה. בביקורת על הספר עשה הכותב, קובי ניב, שימוש בביטויים קיצוניים וערך אנלוגיה בין ציורי הספר ובין קריקטורות שהופיעו באירופה בתקופת הנאצים. המשיב הגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע, ותביעתו התקבלה בערכאה הראשונה, בבית-משפט השלום.
בערעור שהוגש מטעם העיתון היתה השופטת דרורה פלפל בדעת מיעוט וסברה כדעת בית-משפט השלום. היא פסקה אמנם כי לא ניתן "לחסום אמוציות של כותב", וכי גם ביקורת קיצונית היא ביקורת מותרת, אולם קבעה כי לא קמה לעיתון הגנת תום הלב, בגלל שרבוב שם ההוצאה (סער) לרשימת הביקורת ועשיית קשר משתמע בינו ובין פלוגות הסער הנאציות. עם זאת, בדעת הרוב, אף שהובע שאט נפש (הן כלפי מושא הביקורת והן כלפי צורת הביקורת), נתקבל הערעור ונקבע כי הביקורת לגיטימית.
השופט אורי גורן סבר כי יש להפעיל את המבחן הישן, המבחין בין עובדות המהוות "לשון הרע" לבין ביקורת הבאה "מן הלב".
השופט איתמר פלפל קבע כי הקורא הסביר לא יסיק שקיימים "השוואה, קרבה או קשר" (כדברי בית-המשפט בערכאה הראשונה) בין התנהגות המשיב ובין מעשי הנאצים.
לפסק דין זה, אף שאין בו חידוש הלכה, נודעת חשיבות בעיקר לנוכח הקריאות הרבות הנשמעות כיום לאסור כל ביקורת היוצרת קשר בין מושאה ובין הנאצים או גרמניה הנאצית. פסק הדין מזכיר כי רק עובדות שקריות הן בסיס לתביעת לשון הרע, ודעה קיצונית ככל שתהיה לא תצמיח עילה לתביעה על בסיס חוק איסור לשון הרע.
3. עלבון מיני
בשני פסקי דין שניתנו בתקופה האחרונה נקבע כי למרות הדעות הליברליות והמתקדמות המתגבשות בציבור לגבי נטייה מינית שונה, פרסום הטוען שאדם הטרוסקסואל הוא הומוסקסואל הוא עלבון המצדיק פיצוי. בת"א 20174/94 (בית-משפט שלום תל-אביב), שמעון אמסלם נגד יוסף קליין ואחרים, פסקה השופטת דותן בעניינו של שחקן כדורסל שבכותרת הומוריסטית בעיתון "העיר" נרמז כי הוא הומוסקסואל: "לצערנו טרם הגענו למידה כזאת של פתיחות וסובלנות, ובמציאות כיום המלה 'הומו' מהווה עלבון לפחות בעיני חלק נכבד מן הציבור". יתר על כן, נאמר, לא היתה כל הצדקה לגרור את התובע בעל כורחו למאבק שאין לו חלק בו ושאין הוא רוצה לקחת בו חלק. בע"א 420/94 (בית-המשפט המחוזי תל-אביב), חזון נגד שמחי, חזר בית-המשפט על אמירה זו. בערכאה הראשונה בבית-משפט השלום לא פסק השופט שלי טימן פיצויים בעניין זה, משום שקבע שלא הוכח שלתובע נגרם נזק בעקבות הפרסום. שופטי הערעור קבעו כי התובע אינו נדרש להוכיח קיום נזק בפועל, די בכך שיוכיח שהדברים שנאמרו עלולים להביא לתוצאות המצוינות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. כיוון שנקבע שהושמע דבר לשון הרע, יש מקום לפיצוי.
4. פיצויים עונשיים
בניגוד לתביעות נזיקין רגילות, הפיצוי בתביעות לשון הרע בעייתי ביותר. בלתי אפשרי להוכיח סכום מוחלט, או אפילו מקורב, המשקף את הנזק שנגרם. עקרון ה"השבה", שתכליתו להחזיר את מצבו של הניזוק לקדמותו ככל הניתן, הוא העיקרון הרגיל בדיני נזיקין, אך קשה מאוד ליישמו בתביעות דיבה. מנגד, פיצוי עונשי הוא כלי אשר ברמה הרשמית לפחות אינו מוכר במשפטנו, שלא כמו בארה"ב, למשל, שם הסכומים בתביעות דיבה נמצאים בעלייה ומרקיעים שחקים.
קיימים נימוקים נגד פיצויים עונשיים בתביעות דיבה: אפקט של הרתעת יתר (chilling effect), העלול לגרום לחשש אצל כלי התקשורת מפני טיפול בנושא רגיש באמצעות תחקיר מעמיק. זאת ועוד, מדובר בענישה שאיננה מסויגת בהגנות המשפט הפלילי.
מצד שני, פיצויים נמוכים אינם מעודדים, ואף מדכאים, כל רצון להגיש תביעה בשל לשון הרע, שכן לאחר שהתובע חושף את עצמו להליך ארוך ובו חקירה נגדית מתישה (ואף הרסנית לעתים), כל שהוא מקבל הוא מעין פיצוי "סמלי", שוודאי אין בו כדי לפצות על הפרסום ועל השלכותיו ועל ההליך המשפטי עצמו.
משפטנים מצביעים על עלייה שחלה בעת האחרונה בגובה הסכומים הנפסקים לתובעים בתביעות לשון הרע, מגמה היוצרת את הרושם שמדובר ב"פיצויים עונשיים". דוגמה לכך, בת"א 2017/94, אמסלם הנ"ל, נפסק פיצוי של 150 אלף שקל – סכום העולה בהרבה על מה שנפסק בעבר. כך, לדוגמה, בת"א 965/91, ח"כ דדי צוקר נגד נתיב, מקרה שבו הושווה התובע ליהודי המסגיר יהודים לגסטאפו, קיבל התובע פיצוי בסך 30 אלף שקל. בע"א 755/93, "חדשות" נגד סהר הנ"ל, נפסקו בערכאה הראשונה 60 אלף שקל לתובע בגין הרשימה הביקורתית על הספר שהוציא לאור.
גיליון 1, ינואר 1996