זאת המציאות בישראל 2005: ראש הממשלה נוסע מירושלים לבית־החולים שיבא בתל־השומר. ד"ר בולק גולדמן, רופאו האישי, מחכה לו שם, לבדיקה שאמורה להיות חשאית. שרון מדבר בטלפון עם בנו גלעד. הוא מבולבל, חוזר על מלים. גלעד מטלפן לגולדמן. גולדמן מחליט לאשפז את שרון מיד בהדסה. השיירה פונה דרומה, לעין־כרם. עוד לפני שראש הממשלה מוכנס לטיפול, הידיעה על אשפוזו משודרת בערוצי הטלוויזיה. כך, מהטלוויזיה, מתבשר על האשפוז בנו עמרי.
עוזריו של ראש הממשלה שומעים את הידיעה ברדיו. כאשר הם מתעשתים, החשד שלהם נופל על השוטרים: ההנחה שלהם היא שהשוטרים שמלווים את השיירה דיווחו לממונים עליהם, ואלה טרחו ליידע את האומה. אילו המשטרה לא היתה מזדרזת, הידיעה היתה יוצאת מבית־החולים, מהרופאים, מאס.אם.אס שמאבטח היה משגר לחברתו, מכל עובר אורח חמוש בסלולרי.
ישראל ניצבת במקום הראשון בעולם במהירות ההתפשטות של ידיעות, בעיקר של ידיעות מדאיגות. "חדשות רעות נוסעות מהר", אומר הפתגם האנגלי. בישראל נוסעות החדשות הרעות עוד יותר מהר.
נוכח הרקע הזה, השעתיים שבאו אחר־כך היו מוזרות. עוזריו של ראש הממשלה נסעו כל עוד נפשם בם לבית־החולים. הם הגיעו לשם בין חצי שעה לשעה אחרי אשפוזו. בינתיים שודרה ידיעה שאמרה: שרון הגיע חסר הכרה. יועץ התקשורת של שרון, אסי שריב, היה במלכוד. הוא לא ידע מה מצבו האמיתי של שרון. אילו היה יוצא למיקרופונים ואומר, הכל בסדר, המציאות עלולה היתה לטפוח על פניו. אילו היה אומר, אנחנו לא יודעים, הוא היה מחמיר את החרדה בציבור.
צוות העוזרים שלח את סגן מנהל בית־החולים אל המיקרופונים, עם הודעה סתמית, עמומה, מגלה טפח ומסתירה טפחיים. במקביל פצח צוות העוזרים במקבץ של הדלפות מרגיעות. מי שרצה להאמין, האמין. רק כאשר הסתיימה בדיקת ה־MRI יצאה לשכת ראש הממשלה בהודעה גלויה, מוסמכת.
זכויות החולה של ראש ממשלה אינן כשל אזרח רגיל: הן הרבה פחות מזה. בעיקר בתקופת בחירות. אזרח רגיל שעבר אירוע מוחי זכאי למנוחה. ראש ממשלה חייב להפגין נוכחות. ב־11:15 בלילה, שלוש שעות ומשהו לאחר שאושפז, הוצמד טלפון לאוזנו של ראש הממשלה. הוא דקלם באוזני שישה עיתונאים, אחד מכל עיתון, אחד מכל ערוץ טלוויזיה, שניים־שלושה משפטי הרגעה זהים. מבחינת קמפיין הבחירות, המהלך הזה היה חיוני: הוא הניב כותרות מרגיעות למחרת בבוקר. מבחינת הרופאים, שערורייה.
החלטה מוצלחת אחרת של אנשי הלשכה היתה להרחיק מבית־החולים את שרי קדימה. די היה במראה המכוניות הממוגנות והמאבטחים החמושים באור הדל, העמום, מול דלת המיון של בית־החולים. אילו היו מתרוצצים שם גם שרים על מאבטחיהם, התחושה הכללית היתה ששרון על ערש דווי, אוי לו, אוי לשריו ואוי למדינה.
שרון הוא ראש ממשלה כמו כולם, אבל יותר: הוא הגיע לנקודה שבה המנדט הציבורי שלו בא ממנו וממנו בלבד, לא ממפלגה, לא ממצע, לא מתוכנית. כאשר מנהיג מובהל פתאום לבית־החולים, המדינה מחסירה פעימה. במקרה של שרון החסרנו פעימותיים.
האתגר העיתונאי היה להעלות את כל השאלות הקשות הכרוכות בהורשת השלטון, אבל לעטוף אותן בצמר־גפן. להעלות את השאלות, אבל לא ללחוץ לקבל תשובות. כשהעם בחרדה הוא נזקק לתקשורת. זה טוב. אבל אסור להגזים בזה, אחרת הוא יברח לנו כשנעבור לפרסומות.
איור: אופיר שרר
▪ ▪ ▪
אביב בושינסקי, שהיה כתב מדיני של גלי־צה"ל ועבר בן־לילה לעבוד כיועץ תקשורת בלשכתו של ראש הממשלה שסיקר, התלונן, ברשימה ב"מעריב", על שהופלה לרעה: כאשר הוא חצה את הקווים התנפלו עליו עמיתיו בתקשורת, ואילו כאשר שלי יחימוביץ' חצתה את הקווים היא זכתה לשבחים.
הטענה שלו לא משוללת יסוד. מותר לשער, שאילו יחימוביץ' היתה חוצה את הקווים ימינה ולא שמאלה היו עמיתיה בתקשורת נדיבים פחות. בושינסקי תואר כמי שערק לארץ אויב. יחימוביץ', כמי שהתגייסה להציל את המולדת. הפער הזה לא מדבר לטובת הברנז'ה.
אלא שהפער לא נובע רק מהתייחסות שונה לשמאל ולימין. בשבע־שמונה השנים שעברו בין בושינסקי ליחימוביץ' השתנו לחלוטין כללי המשחק. העיתונאים, לפחות אלה שמגדירים את עצמם כ"טאלנטים" ומוצאים את פרנסתם באולפני הטלוויזיה, חדלו ברובם להיות עיתונאים. הם מאגרי־רווח. מייצג אותם סוכן, שמנתב את דרכם המקצועית. או, לחלופין, הם מתאגדים לחברה עסקית, מסוג החברה שהקימו למטרות רווח יוסף לפיד משינוי, דן מרגלית מהטלוויזיה ואמנון דנקנר מ"מעריב".
עיתונאים שעובדים בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה משתכרים היום לא על־פי עבודתם המקצועית אלא על־פי הרייטינג שהתוכנית מביאה. אם לא יחוללו מהומות באולפן ימותו ברעב. מראייני טלוויזיה מסוגו של יאיר לפיד, שמשוכנעים שהם תמצית תהילת העיתונות, משכירים את גופם ואת נפשם לפרסומות מסחריות. כל אלה חיים בהוויה שאין בה חציית קווים, כי אין בה קווים בכלל. במלים אחרות, המקצוע איבד את גבולותיו, המקצוע הושחת.
לקביעה הקשה הזאת חייבים לצרף שתי הסתייגויות: ראשית, העיתונות בישראל לא היתה אף פעם בועה סטרילית. עיתונאים הפרו נורמות, חצו קווים, מכרו את מקצועם תמורת נזיד עדשים. אבל אז עשו את המעשים האלה עם סומק קל. הסומק אבד.
שנית, אין שום סיבה לבכות על הזמנים שהשתנו. זאת דרכו של עולם. האתגר הוא לשמור בתוך כללי המשחק החדשים על מידה סבירה של מקצוענות, הגינות ושכל ישר.
פוליטיקאי ידוע שאל אותי פעם, מה אני מתכוון לעשות אחרי העיתונות. "עיתונות", אמר, "היא מסדרון. השאלה היא, לאיזה חדר אתה מתכוון ללכת". נדמה שלא מעט עיתונאים חושבים במונחים דומים: שלי יחימוביץ' היא הבולטת ביניהם.
יחימוביץ' נאמה כפוליטיקאית עוד כשהיתה עיתונאית מן המניין. היא לא היתה עיתונאית עם אג'נדה: היא היתה אג'נדה שמתכסה בעיתונות. כאשר עברה לפוליטיקה מהיום למחר היא הפרה נורמה אתית. אני מאמין לה שכאשר ראיינה במתק־שפתיים את יו"ר העבודה היא לא ידעה שימים אחדים לאחר מכן תצטרף למפלגתו. אבל אי־ידיעה לא פוטרת מעונש. לא היה נגרם שום אסון אילו היתה גוזרת על עצמה תקופת צינון.
הצופים חשבו לתומם שעמיר פרץ בא ל"פגוש את העיתונות". עכשיו, לאחר החיבוקים והנשיקות, אנחנו יודעים שבא לפגישה משפחתית. לאן נעלם הגילוי הנאות, שיחימוביץ' ידעה לדרוש בלהט מאחרים?
עם זאת, בהשוואה לנורמות של כמה מעמיתיה, יחימוביץ' היא צדקת גמורה. היא הלכה בעקבות השקפותיה, הם בעקבות הארנק.
▪ ▪ ▪
באמצע דצמבר הלך לעולמו ג'ק אנדרסון, במובנים רבים אבי העיתונות החוקרת. בשיאו, דיווח "ניו־יורק טיימס", נדפס הטור שלו ביותר מאלף עיתונים, ומספר קוראיו הגיע ל־40 מיליון. הוא הטריד את הממסד עד כדי כך, שראש האף.בי.איי המיתולוגי, ג'יי אדגר הובר, כינה אותו "טינופת עופות־טרף שנלעסה מחדש". באנגלית זה נשמע יותר טוב.
שנים אחדות קראתי את טורו היומי. השפה היתה נמוכה באורח מביך. הכותרות מפוצצות. החשוב מהול בטפל. אבל המידע היה שם: מודלף עמוק מתוך הקרביים של המנגנונים הממשלתיים.
הוא היה בין חושפי עסקת הנשק איראן-קונטראס בתקופת הנשיא רייגן, שאמורה היתה לממן גורמים ימניים במרכז אמריקה בתמורה לנשק שזרם לאיראן. היו כמה ישראלים שהתעשרו בעסקה המבישה ההיא. הוא חשף את המזימה שנרקמה בסי.איי.איי, לגייס את המאפיה לצורך התנקשות בחיי פידל קאסטרו, את תמיכתו החשאית של הממשל האמריקאי בפקיסטן במלחמת בנגלדש, את שערוריית הבנקים להלוואה וחיסכון בארצות־הברית ועוד ועוד.
ההיסטוריונית דוריס קארנס, שכתבה לפני שנים ספר מרתק על הנשיא ג'ונסון ("לינדון ג'ונסון והחלום האמריקאי") סיפרה איך ארז ג'ונסון ושיווק ידיעות לכל בעל טור על־פי מידותיו. ג'ק אנדרסון הסכים לפרסם רק מסמכים מסווגים. ג'ונסון היה מעניק לחומר שרצה להדליף את הסיווג "סודי ביותר", ואז היה מטלפן לאנדרסון.
בניגוד לבעלי טורים אחרים, אנדרסון נמנע מלהתחכך בראשי הממשל. באירועים חברתיים לא ראו אותו: הראשים לא הזמינו אותו, והוא סירב ללכת. הוא עבד עם הפקידים בדרג הנמוך, טיפח את תחושת הצדק שלהם ואת מרירותם האישית, הגן על זהותם ועזר להם לנקום את נקמתם בבוסים. ההשוואה המתבקשת היא עם בוב וודוורד, חושף פרשת ווטרגייט, שבשנים האחרונות הפך מכתב־חוקר שלא עושה חשבון לאיש־סודם האינטימי של הנשיא בוש וסגנו צ'ייני. לאנדרסון זה לא היה קורה.
הוא התפשט יותר מדי: גם טור יומי בעיתון, גם אינספור תוכניות רדיו וטלוויזיה. בדומה לעיתונאים רבים במקומותינו, הוא דילל את עצמו למוות: ככל שהופיע יותר ידע פחות. מספר העיתונים שפרסמו את טורו ירד ל־150. התקשורת חדלה לצטט את המסמכים שחשף. כמו שקורה הרבה במקצוע האכזרי הזה, הוא מת פעמיים: פעם מחוסר עניין ציבורי, ופעם מפרקינסון.
גיליון 60, ינואר 2006