זירת פיגוע הרצח בבת-עין, אתמול (צילום: גרשון אלינסון)
פיגוע
הכותרות הראשיות של העיתונים היום עוסקות ברצח הלאומני בבת-עין. "מסע הרג בהתנחלות בת-עין: מחבל רצח נער בן 13, פצע ילד בן 7 ונמלט" היא הכותרת הראשית של "הארץ".
ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הוולגרית היא "גרזן בראש", וכותרת הגג כבר מוצאת את האשמים האמיתיים בהפרת השקט: "חשש: מתנחלים ינקמו רצח שלמה בן ה-13". בעמ' 3 מתחזקת ההרגשה שהמתנחלים הם האשמים ברצח: כתבי "ידיעות אחרונות" מצאו כי למרות המלצות צה"ל, אנשי היישוב סירבו להקיף אותו בגדר ולחיות בכלוב.
לפי כותרת המשנה על השער, הרצח הוא "הדרמה בהתנחלות בת-עין". האם ב"ידיעות אחרונות" כבר פתחו במגעים לקבלת זכויות על התסריט? לפחות אלכס פישמן מתייחס גם לפלסטינים בהקשר של הפיגוע. "השקט בגדה הוא שקט מדומה", הוא כותב. וב"מעריב"? שם הפיגוע הוא בכלל לא חדשות, והדיווח עליו מופיע בכותרת גג קטנה על השער. הכותרת הגדולה מוקדשת ל... נכון, ליהודים הארורים, אותם רוצחים בפוטנציה: "חשש: פיגוע נקמה יהודי".
עולם חסד יבנה
גם היום נמשכת המתקפה על הממשלה החדשה, ובמיוחד על המינויים של שרי הליכוד למיני תפקידים (שלטענת העיתונאים) ריקים מתוכן. במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מדפיסים, באופן יוצא דופן, את תקציר טורו של מאיר שלו העוסק בעניין. באותו מוסף מקדישה סימה קדמון את פתח טורה לאותה ביקורת ("תארים משונים ומשרדים הזויים"). במוסף לשבת של "מעריב" מבקר יוסף כהן בחריפות את השר בלי תיק בני בגין. קדמון גם מאירה את הצד הבעייתי מבחינה עיתונאית שבממשלה רחבה כל-כך: "איך נוכל אנחנו, העיתונאים, לשמוע הדלפות מארבעים איש, כשכל אחד מהם הבין משהו אחר [מישיבת הממשלה]. הרי זה לכשעצמו סקנדל".
גם היום נמשכת המתקפה העיתונאית על שר החוץ החדש אביגדור ליברמן. נוסף להתבטאויותיו הלא דיפלומטיות, גם העובדה שאתמול נחקר במשך שמונה שעות במשטרה בחשד לשחיתות אינה מוסיפה לאהדת העיתונאים אליו. "שרים בכירים: ליברמן מביך את הממשלה" היא הכותרת הראשית של "מעריב". "פירומן" היא הכותרת על שער המוסף לשבת של "מעריב" (וכותרת המשנה פונה לנתניהו: "המשימה הראשונה של ראש הממשלה הנכנס היא להפוך את שר החוץ שלו מגרזן לדיפלומט"). "דוב סיבירי בחנות פורצלן" הוא הדימוי הכספיתי שקדמון בוחרת להשתמש בו בטורה ב"ידיעות אחרונות".
ראש הממשלה אתמול בלשכתו (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
לפני כמה ימים, ערב הכרזתו של נתניהו על שרי הליכוד, עסקו העיתונים כולם במשחק של ניחושים – מי יהיו השרים. זהו סוג של "עיתונות טוטו" שאהודה מאוד על העיתונים, שמתעלמים מכך שהם אינם אתרי אינטרנט המסוגלים להתעדכן בכל רגע, ושולחים ידם בדיווח על אודות חדשות מהעתיד. סוג כזה של עיתונות אינו חייב להיות מזיק (רוב הניחושים היו נכונים, חוץ מהעניין הזניח של זהותו של שר האוצר, אי-חלוקתו של משרד התקשורת, תגובתו של סילבן שלום וכיוצא באלו).
לעומת זאת, הסוג ההפוך של דיווח, על אירועים שאין עוד אפשרות להשפיע עליהם, הוא החטאת מטרתה של העיתונות. מטר הפרסומים השליליים על אביגדור ליברמן בא, כמעט כרגיל, אחרי שהסוסים יצאו מהאורווה. בזמן אמת, לפני הבחירות, מיעטו העיתונים, למעט "הארץ", לעסוק באופן מקיף ונרחב בדמותו של ליברמן (שכבר הסתמן כדמות מרכזית), והזירה הופקרה לתעמולה של ליברמן עצמו ולחיקוי ב"ארץ נהדרת". עכשיו הם יורים ובוכים.
חילוץ הטייקונים
סבר פלוצקר פורש בכפולה הפותחת של מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" את עיקרי תוכנית גושן "כפי ש[הם]נכללים בנייר רשמי". לאורך הטור הוא מנהל דיון עם "בכיר ברשות ניירות ערך", כנראה גושן עצמו, שכנראה העביר לו את המסמך. האם הצליח הניסיון (לכאורה, אולי) של גושן לבסס חזית חיובית ב"ידיעות אחרונות"? לא. פלוצקר מסכם: הוא נגד.
בעיתון הכלכלי "דה-מרקר" ממשיכים בקמפיין נגד התוכניות השונות לחילוץ הטייקונים. הפעם, על שער המוסף השבועי, מגייסת הכתבת אתי אפללו את גושן עצמו, ש"הדיון הציבורי הנוקב שהיה כאן בשבועות האחרונים חולל שינוי גם בגישתו". השינוי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדברים שאמר גושן בכנס הרשות בתל-אביב, הוא באימוץ הקביעה שב"דה-מרקר" חזרו עליה שוב ושוב בשבועות האחרונים: יש בידול בין הטייקונים ובין החברות שבבעלותם. הצלת החברות אין משמעותה הצלת הטייקונים. יכולים המשקיעים המוסדיים להגיע להסדר חובות כזה או אחר שבמסגרתו "תינצל" החברה, אולם הבעלים, "הטייקון", יודח או שכוחו יצומצם.
שר האוצר הנכנס יובל שטייניץ (מימין) ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שלשום (צילום: אביר סולטן)
"דה-מרקר" יודע לעשות קמפיינים. כרגע הוא בעיצומו של קמפיין נגד התוכניות לחילוץ הטייקונים, ביום רביעי הוא סיפק תזכורת לקמפיין ממושך אחר שלו, נגד השכר הגבוה של בעלי תפקידים בכירים בעולם העסקי. יש כאלה השוללים נמרצות עיתונות של מסעי צלב, כמו למשל זו שהנהיג אמנון דנקנר עת ערך את "מעריב" ("איפה הבושה", זוכרים?). ייתכן שהם צודקים, אבל שני דברים בטוחים: "דה-מרקר" דבק במטרות שהוא מציב לעצמו, בלהט ולאורך זמן, ולא כמס שפתיים. שנית, "דה-מרקר" אינו מהסס לצאת למלחמה ראש בראש נגד האנשים החזקים במשק הישראלי, אותם "טייקונים" ידועים, שלמרות החובות, נמצאים עדיין בעמדות השפעה מכריעות על תקציבי הפרסום הגדולים במשק.
כת דה בולשיט
קצת מצחיק שבמוסף "סופשבוע" של "מעריב" הכתבה הראשית (אלון הדר) מוקדשת לקבוצה קטנטונת ואזוטרית בהנהגתה של אסטרולוגית בשם ריקי שחם, בטענה כי מדובר בכת, ואילו כתבה אחרת במוסף (גבי בר-חיים) היא כתבת פרגון וקידום תקליט חדש לזמר ארקדי דוכין, שקרבתו לקבוצת המאמינים של מיכאל לייטמן (הידועים בשמות "בני ברוך" או "קבלה לעם") מוזכרת ונידונה ללא שום מלת ביקורת (כמו למשל זו של המרכז לנפגעי כתות, זו של חדשות ערוץ 10, או זו של תומר פרסיקו כאן אצלנו).
הבהרת חמי שלו
שלשום כתבתי כאן במאמר מוסגר כי חמי שלו, עורך המשנה של "ישראל היום", "מעדיף, כנראה" לקרוא עיתון "הארץ". נסמכתי על דברים שאמר שלו יומיים קודם לכן בכנס בירושלים, ושתמציתם הובאה כאן. לדעתי מדובר במסקנה הגיונית, ששופכת אור על האמביוואלנטיות שעיתונאים אינטליגנטים רבים מרגישים ביחס למוצר שהם נאלצים להפיק, אולם שלו שלח ל"העין השביעית" מכתב ובו הצהיר בפירוש כי לא כך: הוא אינו מעדיף לקרוא "הארץ". מאחר ששלו הוא בר-סמכא יותר ממני באשר להעדפות הקריאה שלו עצמו, אני מקבל את קביעתו זו ומפרסם אותה כאן.
שני החטאים
יאיר לפיד מקדיש השבוע את טורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול". "יאיר לפיד נגד 'האח הגדול'", מכריזה כותרת ההפניה על שער המוסף. האם בעל הטור הפופולרי בעיתון הפופולרי שגם מגיש חדשות במהדורה הפופולרית בערוץ הפופולרי יוצא נגד התוכנית הפופולרית המשודרת באותו ערוץ פופולרי? לא ממש. לפיד רק סונט קלות בתוכנית. עיקר הטור מוקדש לביקורת עצמית, על החטא הקטן ("אני לא בעניינים"), ועל החטא הגדול מכולם בעולמו של לפיד ("אני לא מתנשא פה בשום דרך").
חנוך דאום אוחז בשולי גלימתו של לפיד, וכותב גם הוא באומץ נגד הזרם. הוא כותב בעד תוכנית החילוץ לטייקונים. מדוע? משום שאם הם יקרסו, יהיו המוני מובטלים בחברות ששייכות להם. רגע, אבל לאיזה הסדר חוב בדיוק הוא מתכוון? לתוכנית גושן או פישמן? והאם הוא כופר בטענה שמעלים המתנגדים לתוכניות, ולפיה גם אם יפסידו הטייקונים חלק מהבעלויות שלהם, הרי שהחברות ימשיכו לפעול? דאום לא מטריד את עצמו בניתוח כלכלי, אפילו כעלה תאנה. את עיקר המרץ הוא מקדיש להאשמת אלו החולקים על דעתו, שאותם הוא מכנה פעם אחר פעם "מתחסדים".
מה הם שני החטאים הגדולים ביותר? מספר התשובות לשאלה הזו הוא כמספר החוטאים, ולא כמספר הצדיקים. ובכל זאת, לפיד ודאום משרטטים היום תשובה לשאלה הזו, או ליתר דיוק, לשאלה "מה הם שני החטאים הגדולים ביותר נגד המיינסטרים, הקונפורמיזם והמכנה המשותף הרחב". התשובה, כאמור: התנשאות והתחסדות.
ענייני תקשורת (מספרים על קולגות)
"הוא חושב שלנשים יש מוח קטן, ואני מוכיחה לו שלא. אני מוכיחה לו שהגברים הם אלה שבסופו של דבר צריכים אותנו, יותר מאשר אנחנו צריכים אותם" (עינת שרוף, זו שמרקידה אנשים כמו יאיר לפיד, מתמודדת עם תפיסת העולם של רון קופמן, שדרן ספורט ושותפה לתוכנית ברדיו תל-אביב; מתוך ראיון ברשת המקומונים של "מעריב")
"אני יודעת שמאחורי הצעקנות שלו מסתתר שה טהור. הוא יכול לצרוח ולהגיד כמה הממשלה שלנו מושחתת, אבל כל מה שהוא רוצה זה לרוץ לאמא שלו לאכול ארוחת צהריים" (עינת שרוף, זו מהציטוט הקודם, מתמודדת עם תפיסתה שלה את רון קופמן)
"כמה מהביקורות שחטו אותנו. זכותם המלאה. רק יש מבקרת אחת שהופכת להיות רשמית כוכבת המדור לתקופה הקרובה. מדובר באירוע ששמו גפי אמיר. סופרת כושלת, עיתונאית כושלת, שלאחרונה, לאחר שנכשלה בכל עבודה אחרת, נהייתה מבקרת טלוויזיה [...] אנחנו מסוגלים לקבל ביקורת, אבל נמאס לנו לשמוע אותה מאנשים ממורמרים שבאים ממקום של חוסר הצלחה מתמשך בכל דבר" (גיא מרוז, בסגנון עילג מהרגיל ובטור תוקפני כרגיל, היום במקומוני "מעריב", מוכיח את היתרונות שבהיות תאגיד תקשורתי שביד אחת עושה תוכנית טלוויזיה, וביד השנייה כותב טור נגד המבקרים)
ענייני תקשורת
כתבת השער של "7 ימים" מוקדשת, באופן יוצא דופן בתקופת העורך הנוכחי, לדמויות מעולם התקשורת. צדו האפל של עולם התקשורת. שוש מולא ועופר פטרסבורג מראיינים את היחצנים רונן צור ומוטי מורל ("שועלי תקשורת ערמומיים ומנוסים"), "לראשונה" אחרי שהתפטרו מייעוץ לנשיא לשעבר משה קצב, הנאשם בעבירות של אונס והטרדה. מורל וצור חושפים את הסיבה שלקחו את העבודה: "השיקול שלנו היה ערכי", דהיינו, להגן על מי שהוא בחזקת חף מפשע בזירה שבה, לדבריהם, מתנהל היום המשפט האמיתי: התקשורת.
עיקר עניינה של הכתבה, כפי שמתואר על השער: תשובה לשאלה "למה התפטרו" ועקיצות כלפי היחצנים המתחרים, שביקרו בחריפות את הזוג על ש"הפקיר" את קצב. מורל מספק את הסחורה: "תם עידן היחצן הלקקן. אנשי עסקים מחפשים היום יועצי תקשורת שהם יותר מיס-מנים. רהב הפך את הלקקנות למקצוע, וכשהלקוחות שלו מתחילים לנטוש, הוא פורק את זעמו בקללות ובגידופים". על הקללות והגידופים הללו רהב אכן משיב בקללות ובגידופים. ומדוע הם התפטרו? כפי שאמרו השניים לעיתונים יום אחרי המקרה: משום שקצב סטה מעצותיהם בזמן הנאום. ההתפטרות: אימפולסיבית, תוך דקות. ככה זה אסטרטגים, חושבים מהר.
ב"ידיעות אחרונות" כותב ניסן שטראוכלר כיצד בעיתון החרדי "יתד נאמן" פירסמו את תמונת הממשלה החדשה, אבל באמצעות עיבוד התמונה הסירו את דמויותיהן של הנשים לימור ליבנת וסופה לנדבר. זו עיתונות כלבבם של אנשים רבים: כזו המראה להם רק את מה שהם רוצים לראות.
במוסף השבת של "מעריב" כותב רון מיברג על ברק אובמה: "הפרופיל הפומבי של אובמה כה גבוה, נוכחותו כה מסיבית, הנגישות אליו כה קלה, שהאופן שבו הוא ממשיך לחזר, להקסים ולפתות את האמריקאים, ומוכנותו חסרת התקדים להודות בטעות טרם יבשו הדיו והרוק על השפתיים שקילסו אותה, שיותר מאשר התקשורת מתקשה להגדיר אותו ונזקקת למילון מושגים חדש, היא מתקשה להגדיר את עצמה ואת תפקידה במציאות החדשה הזאת".
אגב מציאות תקשורתית חדשה, יובל דרור וגל מור מתייחסים למאמר שנוי במחלוקת בעיתון "אקונומיסט", המבשר (שוב) על גוויעתו של המודל העסקי השולט ברשת (תכנים בחינם, הכנסות מפרסומות).