התחסדות לשמה

משבצת אדומה המופיעה הבוקר על שער "ידיעות אחרונות" מפנה את קוראי העיתון לעמוד 6, שם מדווח בהרחבה על "שערוריית יגאל עמיר" התורנית. הפעם מדובר בשידור צפוי של ראיון עם עמיר, במסגרת התוכנית "שישי" של רביב דרוקר ועפר שלח בערוץ 10, כמו גם שידור בערוץ 2 של כמה קטעים מראיון אחר שנערך עמו (בינתיים החליט ערוץ 2 לבטל את שידור הקטעים שבידיו). או כניסוחו של עורך עמוד השער ב"ידיעות אחרונות" – "ועכשיו: הוא מעניק ראיונות לטלוויזיות".

אח, הטלוויזיות הללו, באמת שאין להן בושה. מילא כשהיתה רק טלוויזיה אחת. אבל מאז שהן התרבו והחלו להופיע בכל בית ובית בישראל? רק צרות הביאו. "איפה זה יגמר?" שואל עיתון "ידיעות אחרונות", מבלי לספק תשובה. תחת זאת הוא ממשיך וקובע כי "הגבולות נפרצו" ו"הטאבו נשבר".

במסגרת ידיעה של רז שכניק על הראיונות הצפויים מופיעה פסקה נפרדת שהטקסט בה נכתב בגופן מודגש: "'ידיעות אחרונות' החליט לא לפרסם קטעים מהראיונות עם עמיר, ששודרו כבר אמש במהדורות החדשות". ואמנם, גם בכותרת המופיעה בעמוד השער של העיתון, וגם לאורך כל העמוד השלם של הגיליון המוקדש לנושא, לא מוזכר אפילו פרט אחד ממה שאמר עמיר וכבר שודר אתמול, במסגרת קידום המכירות לראיון המלא שישודר הערב, על המניעים לרצח.

שני אגודלים כלפי מטה

בדרך כלל, כשמתרחש אירוע מעורר מחלוקת, העיתון "ידיעות אחרונות" מעניק את זכות הדעה לשני כותבים המייצגים כל אחד צד אחר, ואף מצמיד למאמרים שלהם כותרות של "בעד" ו"נגד" ואיור של אגודל המופנה כלפי מעלה או מטה, לפי הצורך, כדי שאף קורא, לא משנה כמה הוא מתקשה בהבנת הנקרא, לא יפספס את העמדה של הכותב. הפעם, שני המאמרים בנושא, שתמציתם מובאים כבר על שער העיתון, יוצאים כאיש אחד נגד שידור הראיונות עם עמיר. סבר פלוצקר כותב על "בור מלוכלך של רייטינג" וקובע כי "שידור הראיון עם יגאל עמיר הוא מעשה נבלה עיתונאי ששום גמגום לא יתרץ. מיטב פרשנינו לא יצליחו לטהר את השרץ הזה". לדעתו, כל ניסיון להביא לפניו ואחריו דברי ביקורת על מעשהו של עמיר יהיה "התחסדות לשמה".

רענן שקד יוצא במאמר דומה תחת הכותרת "אל תצפו בזה". גם לדעתו המרדף אחר הרייטינג הוא שהורג את העיתונות – "הם יקראו לזה עיתונות, אין ספק. אני קורא לזה הנקודה שבה הפכה הטלוויזיה המסחרית בישראל ממדורת השבת לשקית הזבל שליד המדורה".

הביקורות הללו ראויות לדפוס, כמובן, וגם לדיון רציני. אך קשה מאוד להתייחס אליהן ברצינות כשהן מופיעות בעיתון "ידיעות אחרונות", שלאורך השנים היה שותף לא פחות משמעותי מאשר "הטלוויזיות" בדרדור רמת השיח הציבורי בישראל, בדחיקת תרבות הדיון לטובת מרדף אחר הרייטינג, ובניצול כמעט כל הזדמנות הנקרית לדרכו להצגה פורנוגראפית של סבל, שכול, ופטריוטיזם.

כמו דברי הביקורת הצפויים להישמע הערב מפי הפרשנים בטלוויזיה, גם העמדה בה נוקט העיתון היא התחסדות לשמה, ולא רק בשל אינסוף השערים המדממים שהציג בשנים האחרונות. לו באמת היה שואף לצמצום מספר הצופים בראיונות הללו, לא היה מקדיש לנושא כותרת בשער העיתון ועוד עמוד שלם מגיליון יום שישי.

אנדרסטייטמנט

בכיוון הזה, פחות או יותר, נוהג עיתון "הארץ". שי גולדן, שאתמול התבשרו עיתונאי "הארץ" על מינויו לעורך מוסף "השבוע" בעיתון, כותב הבוקר טור בנושא, שתחילתו מופיע על השער, מעל הקפל, במשבצת מודגשת, אך המשכו נדחק אל עמוד 18 בין הודעות על מכרזים, התנודות במניות ומודעות האבל. גולדן מביא בטורו גם מדבריו של עמיר וכותב, "הנה נפרץ המחסום האחרון [...] הנדר – הותר. השבועה שנשבענו לעצמנו, עיתונאים ואזרחי ישראל, הושלכה לסל".

ליד המאמר של גולדן, באותו עמוד 18 הנחבא אל הכלים, ידיעה מאת יהונתן ליס וגילי איזיקוביץ על עצם השידור, בה עולה הטענה שבערוץ 2 שלפו חומרים אחרי שראו את הכותרות של ערוץ 10, ולא תכננו כלל לשדר היום את הראיון שהיה ברשותם ("גורמים בערוץ" מכחישים).

אוברסטייטמנט

ב"מעריב", לעומת זאת, העיתון בו כותב עפר שלח, הטון שונה ומגוון יותר. הכותרת הראשית של "מעריב", מרבית שער העיתון וכל עמוד 2 בו מוקדשים הבוקר לדיווח ודברי פרשנות על אודות הראיון העיתונאי. "הראיון והסערה", זועקת הכותרת העבה, והמעט שפורסם עד כה, במסגרת קידום המכירות של הראיון הצפוי, מובא בפירוט על ידי אריק בנדר ואבי אשכנזי.

גם מאמרי הפרשנות אינם בדעה אחת. בן כספית מבקר בעיקר את היחס שקיבל עמיר מהמדינה וכותב כי "אם המדינה מתייחסת אליו ככה, למה שהתקשורת תתעלם ממנו?"; לדעת בן-דרור ימיני "אין בראיון הזה שמץ של תרומה לחופש הביטוי. כלום. חופש הביטוי הפך למפלטם העלוב של הרדיקלים החופשיים מהתקשורת"; ואילו אסף שניידר כותב על "החשיבות להשמיע ולשמוע כל דבר במגבלות החוק", ומקדיש את הביקורת לאופן בו בוצע הראיון – על ידי תחקירנית אלמונית ולא כתב וותיק ומנוסה, בשיחות טלפון "שכבר נטען שהן הוצגו כשיחות רקע, ולא לפרסום".

אגב, כל השערורייה שהתעוררה סביב שידור הראיונות הללו קצת מגוחכת בהתחשב בעובדה שעמיר כבר התראיין בעבר לעיתונאי ישראלי, ובדיוק באותה השיטה, על ידי העברת שפופרת הטלפון בעת ששוחח עם בני משפחתו. היה זה במסגרת הסרט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" שיצר מיכאל קרפין בשנת 1997.

לשים מחדש את העיתונות המודפסת

אם תקראו רק כתבת מגזין אחת בסוף השבוע הזה, קריאה של ממש ולא רק רפרוף על הכותרת, השתדלו לייחד את הזמן לראיון שקיים יואב קרני עם סם זל, איל נדל"ן שקנה לפני כשנה את קבוצת המדיה הגדולה באמריקה, קבוצת טריביון. הראיון, המתפרסם במוסף G של עיתון "גלובס", לא רק כתוב לעילא, הוא גם עשוי ללמד על העיתונים של העתיד ועל בעלי הבית של אותם עיתוני עתיד.

אחרי שזל מכנה את קרני מתוך אינסטינקט "עיתונאי שמאלני מחורבן", הוא שוטח בפניו את תפיסת עולמו על עולם העסקים ועולם העיתונות. זל מודה כי הוא אינו אוהב עיתונים אלא כסף, אך טוען כי "יש גודל, יש משקל, שבמסגרתו עיתון יכול להיות עסק בן-קיום. ואני מאמין בזה, ומה שאני מנסה לעשות זה ללוש מחדש את העיתונים האלה לכלל מערכת בת-קיום".

הלישה מחדש שמבצע זל בקבוצת העיתונים שנפלה לידיו משנה את המראה והתוכן שלהם מן היסוד. יותר חדשות מקומיות, יותר מאמרים קצרים, יותר צבע ואטרקציות, עם יחס של 50-50 בין פרסומות לחומר מערכתי והקטנה משמעותית של מספר העמודים בימים בהם יש פחות קונים. הכותרות הראשיות בעיתונים הללו נטשו את היומרה לדווח על החדשות לטובת מה שקרני מכנה "האסכולה התפילתית", כלומר, כותרות המתחננות, למשל, שהוריקן מסוים יחוס על העיר ולא יפגע בה.

מיד בהמשך לראיון, כותב קרני רשימה נפרדת על מותו של העמוד הראשון בעיתונות. "העמוד הראשון נעלם והולך", קובע קרני, "במוקדם או במאוחר ייעלמו גם העמודים הבאים; עוד מעט לא יהיה עיתונים, בוודאי לא במובן שהיו, ואולי לא באיזשהו מובן". לאחר סקירה היסטורית של "המנוסה מהעמוד הראשון", מגיע בסופו של דבר קרני למסקנה כי "אם צריך להרוג את העמוד הראשון כדי להציל את העמודים שאחריו, אני בעד".

החוטא והמחטיא

תקופת בחירות בוחנת את אמות המידות של התקשורת, הרעועות צפויות להישבר תחת הלחץ. ב"זמן תל-אביב", המקומון של רשת "מעריב" בעיר, נפתח כל גיליון במדור "הכול אישי", בו מראיין ידוען את עצמו, שואל שאלות ומיד משיב אליהן. "המדור היחיד שהמרואיין לא יכול לטעון בו 'דבריי הוצאו מהקשרם, הכתב שיבש אותם'", היא כותרת המשנה המופיעה במדור דרך קבע.

השבוע קיבל את הזכות לראיין את עצמו אושרי כהן, שחקן צעיר ומצליח, ופעיל ברשימת "רוב העיר" הרצה למועצה העירונית במסגרת הבחירות שיתקיימו בעוד פחות משבועיים. מתחילת הראיון ועד סופו מדבר כהן על הבעיות הקיימות בעיר, על הרשימה בה הוא תומך, על המועמדים שלה למועצת העירייה, ועל ההצעות שיש לה לפתרון אותן בעיות. "אני הולך להצביע ל'רוב העיר', רשימת הצעירים של תל-אביב" מודיע כהן במהלך הטור, ובסיום דבריו מפנה את הקוראים לאתר האינטרנט של הרשימה, תוך מתן הכתובת המלאה.

"השחקן מציג לעצמו שאלות מוניציפליות ואף חוטא בתעמולת בחירות", נכתב בכותרת המשנה של המדור, אך מי שחוטא במקרה הזה אינו השחקן. בתור פעיל ברשימה המתמודדת בבחירות אין לצפות ממנו לנהוג אחרת. מעורכי "זמן תל-אביב", לעומת זאת, ניתן היה לצפות שלא יאשרו, במסגרת מדור מערכתי, טקסט שכולו תעמולת בחירות בוטה.

בין לשון הרע ללשון יחסי הציבור

למרות מכתב התרעה שנשלח מטעם הזכיינית "קשת" ואיים בתביעת דיבה, פורסמה הבוקר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כתבה מאת רז שכניק על המתרחש מאחורי הקלעים של תוכנית המציאות "האח הגדול". בכתבה, החזיקו חזק, עולות טענות כאילו ההפקה מתערבת במעשה בתוכנית, מתוך אינטרסים שאינם טהורים.

זה כבר הפך למסורת, כתבת תחקיר עם טענות שכאלה המתפרסמת באמצע עונה של תוכנית מציאות. יותר משהיא מעידה על הביקורתיות של העיתונות, כתבה שכזו מעידה על כניעה שלה לסדר היום שמכתיבות מחלקות הבידור של הטלוויזיה. מובן שיש בה גם כדי להעצים את העניין בתוכנית, ולא כדי להניא צופים מלעקוב אחריה. כמו מהכתבה, גם ממכתב ההתרעה ששלחה "קשת" עולה ריח חריף של יחסי ציבור.

ענייני תקשורת

בכפולה הפותחת של "גלובס" כותב אלי ציפורי על נפילת מניית החברה לאס וגאס סנדס, שבבעלות שלדון אדלסון, ותוך כדי כך מכה על חטא העיתונות הכלכלית. "הנפילה לרגליהם של המיליארדרים", כותב ציפורי, "החנופה לאלו שעשו אקזיט מהיר, ההערצה לאלו שמנופפים בארנקיהם השמנמנים וההתבוננות בעיני עגל על כל מי שמריח מכסף, היא תופעה מצערת שהתקשורת הכלכלית היתה שותפה מלאה לה [...] הפכנו את כל מי שיודע לעשות כסף לגיבור תרבות, לסלב".

באותה הזדמנות ציפורי קובל גם על חוסר הביקורת שליווה את הקמת העיתון "ישראל היום": "הרי כל פיפס שנוגע לקשרי הון ושלטון מקבל פה תהודה אדירה, אבל הקמת עיתון בשביל לתמוך בפוליטיקאי מסוים, מתקבלת בשלוות נפש? [...] לאן נעלמה ולמה נאלמה הכנופייה שחובטת במוזס ופישמן (בעל השליטה ב'גלובס') על שליטתם באמצעי התקשורת בישראל? [...]  אה, עכשיו מתברר שחבורת הטהרנים הזו אוכלת מכף ידו של אדלסון, אם במישרין ואם בעקיפין, ולכן מתקשה לכתוב עליו מילה רעה".

לי-אור אברבך כותב במוסף "עסקים" של "מעריב" על הצמצומים הצפויים בנוכחות של רשתות שידור זרות בישראל בשל המשבר הכלכלי. גם ישראלים המועסקים על ידן צפויים להיפגע, הוא מדווח.

רוגל אלפר כותב במוסף "תרבות" של "מעריב" על הרשעות של העיתונאים. "הבעיה היום בשוק העיתונות המודפסת אינן ההנהלות וגם לא המו"לים, אלא העיתונאים עצמם. הם נוהגים זה בזה ברשעות. עיתונאי לעיתונאי זאב", קובע אלפר, ומתייחס בעיקר לתגובות המופיעות תחת ידיעות על פיטורים צפויים של עיתונאים. לדעתו, "ספק אם יש היום גילדה מקצועית שכה מתאכזרת לאנשים שלה, לבשר מבשרה, כמו קהילת העיתונות המודפסת".

מדור המכתבים של מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" נפתח הבוקר במכתב קצרצר מאת הקוראת נחמה ליפשיץ, הקובלת על כך שיצחק לאור כתב לפני כשבועיים רשימה בה כינה את גרשום שלום "שמוק אקדמי". לדעתה, "אין מקום להשאיר בתפקידם לא את כותב הדברים ולא את העורך, לא בעיתון כ'הארץ' ולא בעיתון כלשהו בכלל".

בכל העיתונים מופיעה ידיעה המבשרת כי העיתונאי רם עברון מת אתמול. כאן, ב"העין השביעית", נפרדת ממנו כרמית גיא. הלווייתו תיערך ביום ראשון בשעה 15:30 בבית העלמין בקיבוץ מעלה החמישה.