השעה לגרום נזק

הכותרות הראשיות של כל העיתונים, למעט "ידיעות אחרונות", מוקדשות הבוקר לאפשרות שביום שלישי הקרוב תפרוץ שביתה כללית במשק. "עיני פותח במאבק להעלאת השכר במגזר הציבורי; מאיים בהשבתה", קוראת הכותרת הראשית יוצאת הדופן של "הארץ". יוצאת דופן מפני ש"הארץ" ידוע כעיתון בעל עמדה המתנגדת עקרונית לארגון עובדים (דפוס, עיתונאים וכל היתר) ולשביתות בכלל.

והנה, יומיים לאחר שהעיתון בחר להבליט בכותרת הראשית שלו את מצוקת המורים ולא את שיאני השכר במגזר הציבורי, הכותרת הראשית של הבוקר נפתחת במניע לשביתה הכללית, ולא בנזק שזו צפויה לגרום לאזרחים ולבעלי החברות הגדולות. חיים ביאור מדווח מתחת לכותרת הראשית כי "ההסתדרות דורשת ש-750 אלף עובדי המגזר הציבורי יקבלו תוספת שכר של 3.5% בכל אחת משלוש שנות ההסכם שייחתם עם משרד האוצר – כמעט 11% במצטבר. מנגד, הממונה על השכר והסכמי עבודה באוצר, אילן לוין, מציע תוספת שכר של 0.5% לשנה בלבד".

קוראי "הארץ", שלמדו שלשום כי "יותר ממחצית מהמורים עובדי המדינה מרוויחים פחות מהשכר הממוצע במשק", עשויים לגלות בקלות יחסית הבנה לדרישות ההסתדרות. רק בהמשך הדיווח מפורטים השירותים שיושבתו במקרה שעופר עיני ויובל שטייניץ לא יגיעו להסכם. עוד בדיווח: דרישת הממונה על השכר לתוספת אינה אחידה לכלל עובדי המגזר הציבורי, וזאת בשל הפערים הגדולים הקיימים בו. בהסתדרות, נכתב, מתנגדים לכך.

בעיתון "ישראל היום", שלפני יומיים בחר למסגר את דו"ח השכר הציבורי תחת הכותרת הדוחה "לראות, להשוות – ולקנא", נדחקת הסיבה להשבתה האפשרית אל מחוץ לכותרת הראשית. זו קוראת "ההסתדרות: נפתח בשביתה כללית; האוצר: גלו אחריות". מה לגבי אחריות הממשלה לשכר הוגן לעובדי המגזר הציבורי? אולי בבטאון ההסתדרות.

הדיווח ב"ישראל היום", מאת חזי שטרנליכט וזאב קליין, נפתח באיום: "המראות המוכרים של זבל ברחובות, נוסעים עצבנים בנתב"ג ופקקי ענק עלולים לחזור על עצמם ביום שלישי הקרוב". לאורך כל הידיעה אין אפילו אזכור קצר לעובדה שמדובר בדרישה להעלאת שכרם של כשלושת רבעי מיליון עובדים. כתוב שם רק על "המגזר הציבורי". טור פרשנות נלווה מאת שטרנליכט מגדיר את השביתה כ"שביתה שנפתחת מטעמי נוחות" ומזהיר כי שביתה מסוג זה היא "המסוכנת מכולן".

בעמ' 2 של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "מאיימים לסגור את המדינה", מדווחים דוד רגב וגד ליאור על האפשרות של שביתה. בראש העמוד איור המונה את השירותים שיושבתו, אולי, החל מיום שלישי הקרוב. "הכינו את הסבלנות", פותח הדיווח בעיתון. לעיתון עצמו אין סבלנות. הוא כבר זועם על הפגיעה של השביתה בקוראיו.

הדיווח של רגב וליאור מנוסח כרצף של שאלות ותשובות. בתשובה לשאלה "אז מה הבעיה?" מסבירים עיתונאי "ידיעות אחרונות" כי "המוקש הגדול הוא עדכון השכר של עובדי המגזר הציבורי". השניים כותבים כך: "לדברי גורמים בארגון [ההסתדרות], כשליש מהעובדים במגזר הציבורי נאלצים לקבל השלמת הכנסה לשכרם מאחר שאינם מגיעים לשכר המינימום, העומד על כ-3,800 שקלים בחודש".

לדברי גורמים בארגון? הרי השבוע פורסם דו"ח השכר הציבורי ובו נמסר כי 31% מכלל העובדים במגזר הציבורי נזקקים להשלמת הכנסה וכי קרוב למחצית מהעובדים במגזר הציבורי משתכרים 5,000 שקל בחודש בלבד. משרד האוצר אינו מכחיש זאת, הוא פירסם זאת. מדוע למסגר את המידע הזה כטענה של אחד הצדדים בעימות? משום ש"ידיעות אחרונות" מבקש מקוראיו לראות בעובדי המגזר הציבורי אויב, בעוד שבפועל, מבחינת מצבם הכלכלי, רוב קוראי העיתון קרובים יותר לרוב עובדי המגזר הציבורי. שלא לדבר על כך שרבים מהם, מן הסתם, הם עובדי המגזר הציבורי בעצמם.

בתשובה לשאלה "יש גם יתרונות בשביתה?" עונים רגב וליאור: "יתרון מפוקפק: בזמן השביתה לא ייתנו דו"חות חניה". בתשובה לשאלה "כמה היא תעלה למשק?" נכתב כי "ההערכה היא שהנזק ליום שביתה אחד במשק יהיה גבוה יותר מחצי מיליארד שקל", משפט שמובלט גם בליד שמופיע לצד הכתבה, יחד עם ציטוט של "גורם בכיר במשרד האוצר" שאומר: "זאת לא השעה לגרום נזק כה כבד למשק".

מה לגבי יתרון פוטנציאלי אחר של השביתה – עלייה בשכר של כ-700 אלף עובדים? אף מלה. קוראי "ידיעות אחרונות" מתבקשים להזדהות לא עם העובדים המתקשים להגיע לשכר מינימום, המתוארים כאיום חיצוני על שגרת חייהם, אלא עם "המשק", ישות בלתי מוגדרת שבפועל רובה מצוי בבעלות מתי מעט מקרב קוראי העיתון.

במוסף "עסקים" של "מעריב" מראיין הדר חורש את אילן לוין, הממונה על השכר באוצר. "אילן לוין מדבר על חגיגות השכר במגזר הציבורי", נכתב בראש כפולת העמודים 14–15 במוסף. "הבעיה איננה אם תהיה שביתה או לא", אומר לוין, "היום כבר אין שביתות גדולות באמת. השאלה הגדולה היא אם שטייניץ יצליח לסגור הסכם או שילכו לראש הממשלה. אנשי האוצר יודעים שהעברת ההכרעה לראש הממשלה עלולה לעלות עוד מאות מיליוני שקלים, כי ראש הממשלה תמיד ישלם יותר".

פתיחת הראיון, למעשה כל 25 הפסקאות הראשונות בו, מוקדשת לחגיגות השכר, לחריגות השכר, לחוסר היעילות ולאבטלה סמויה. רק אחר-כך מגיעה השאלה "לא מטריד אותך שחלק ניכר מעובדי המדינה זקוקים להבטחת הכנסה?". לוין עונה: "זה עוד עיוות של המערכת". לטענתו, השכר הממוצע של מקבלי השלמת הכנסה במגזר הציבורי עומד על 8,000 שקל בחודש.

"להסתדרות לעולם אין יעד של העלאת השכר לעובדים החלשים", אומר לוין. "הסכמי השכר הם כוללים וגורמים בדרך כלל להרחבת הפערים [...] ראשי הוועדים מרוויחים את המשכורות הגבוהות ביותר בתוך המגזרים החזקים שלהם, והם דואגים בעיקר לעצמם [...] ההסתדרות לא מסכימה שניתן סכום קבוע כתוספת שכר, אלא רק באחוזים מהשכר – והמשמעות היא שהפער גדל".

שורה ריקה של טענות

"רווחי שיא ללאס-וגאס-סנדס", קוראת כותרת בולטת בתחתית שער "ישראל היום", על רקע תצלום של שלדון אדלסון, בעל השליטה בחברת המלונאות וההימורים, כמו גם בעל השליטה בעיתון "ישראל היום".

על פני כל עמ' 15 בעיתון מדווח חזי שטרנליכט על התוצאות משביעות הרצון של החברה ברבעון האחרון. 651 מלים מוקדשות לכך, כמעט נצח במושגי הטקסט המקוצץ והמרודד שמאפיין את עמודי החדשות של "ישראל היום". 651 מלים כולל פירוט "הרווח למניה לאחר התאמות חד-פעמיות", כולל פירוט לגבי רווחי ה-EBITDA במלון הוונישן במקאו, כולל סימן קריאה לאחר המשפט "אמש לאחר פרסום הדו"ח שיקף שער המניה עלייה של כ-2,500 אחוזים", כולל המשפט "שלדון אדלסון הוגדר כאיש ששינה את דמותן של שלוש ערים". 651 מלים כולל הגילוי הנאות "ד"ר מרים ושלדון אדלסון הם בעלי החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'", שמופיע בסוף הידיעה.

אין די בגילוי הנאות הזה כדי לצמצם את הבושה לעיתון (לא בשל מעשי שטרנליכט עצמו, כמובן, אלא בשל החלטת המערכת ובראשה העורך הראשי עמוס רגב), שמפקיע שטח נרחב כל-כך מקונטרס החדשות לצורך האדרת הבעלים (ועסקי ההימורים הסיניים שלו).

השבוע כתב באתר זה איתי רום בגנות הבולטות שהעניק "ישראל היום" לדיווח ב"גלובס" על העובדת הזרה שהעסיק ארנון (נוני) מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות": "מי שעוקב אחרי העיתונות העולמית יודע שגם שלדון אדלסון [...] היה נשואם של סיפורים לא מחמיאים [...] ביום שישי האחרון, אותו יום שבו חגג 'ישראל היום' את הצביעות של 'ידיעות', פורסם ב'וול-סטריט ג'ורנל' כי מנכ"ל לשעבר באחת החברות של אדלסון תובע את החברה בטענה שפוטר בשל סירובו לדרישות אדלסון לבצע מעשים בלתי חוקיים. הבכיר טען שאדלסון ביקש ממנו ליזום חקירות על אודות בכירי ממשל במקאו כדי להשתמש במידע שלילי נגדם ולפעול בשיטות בעייתיות כדי לשכנע בכירים בממשל להעניק הקלות לענף ההימורים".

הפסקה האחרונה בידיעה של שטרנליכט על רווחי השיא של לאס-וגאס-סנדס מתייחסת לכך. בערך. "בתחילת השבוע דיווח 'דה-מרקר' על תביעה שהגיש סטיבן ג'ייקובס, שפוטר מתפקידיו כנשיא וכמנכ"ל חברת הבת סנדס-צ'יינה, נגד חברת לאס-וגאס-סנדס", נכתב. "בתביעתו לפיצויים על פיטוריו הוא העלה שורה של טענות נגד החברה. דובר מטעם החברה הגיב על כתב התביעה באומרו כי ג'ייקובס מפיץ שקרים ומנסה לסחוט כספים שלא מגיעים לו באיומים לחשוף דברים שלא היו ולא נבראו". אין פירוט של שורת הטענות.

ומעניין לעניין באותו עניין. ב"ידיעות אחרונות" לא התרשמו יתר על המידה מהביקורת שהטיחו בהם שי ניב ודרור פויר בתוכנית "העשירון התחתון" של "גלובס", שם נחשף כי מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס העסיק עובדת ללא היתר. אתמול פורסמה בראש עמ' 10 ב"ידיעות אחרונות" ידיעה מאת יונתן גולן ולפיה רשות האוכלוסין וההגירה תגיש כתב אישום נגד מירי בוהדנה, "כחצי שנה לאחר שאותרה עובדת זרה בלתי חוקית בווילה המפוארת ברשפון". גולן דיווח כי "מדובר בשינוי מדיניות מצד רשות ההגירה", שנובע מהמסקנה כי "הקנסות המינהליים, שנעים בין 5,000 ל-15 אלף שקל, אינם מרתיעים מספיק את הציבור, ובעיקר את העשירון העליון". מוזס, נזכיר, שילם 5,000 שקל בלבד, על-פי הדיווח ב"גלובס".

נאדה

ב"מוספשבת" של "מעריב" מתייחס בן כספית לתחקיר שפירסם בשבוע שעבר שחר גינוסר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על התורמים הגדולים של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. "בראש הרשימה", כותב כספית, "במקום ראשון גורף, נמצא שמו של שלדון אדלסון [...] כשפניתי לטקסט, הפתעה. למרות המקום הראשון הבלתי מעורער שלו, אדלסון לא מוזכר בטקסט כלל. לא מניה, לא מקצתיה. נאדה. כאילו לא היה מעולם. מוזר. אני לא מכיר את שחר גינוסר, אבל מדובר בתחקירן עם קבלות [...] לא ברור למה הוא מתעלם מהדובדבן שבקצפת, הלוא הוא אדלסון".

לדעת כספית, "שיקול הדעת של גינוסר הוכח כאן כלקוי מיסודו [...] באחד מאתרי האינטרנט התפרסם לא מזמן ש'ידיעות' העבירו לאדלסון רשימת שאלות לתגובה לקראת התחקיר הזה. מה ענה להם אדלסון שגרם לגינוסר, או למישהו במערכת, להעלים אותו מהסיפור? האם קורה כאן משהו מתחת לפני המים שאנחנו לא יודעים עליו?". כספית מותיר את השאלות הללו פתוחות.

אדלסון אולי יוצא בזול מ"ידיעות אחרונות", אולי הוא עוד יחטוף שם ביוקר; מה שברור הוא כי נתניהו נמצא במרכז הכוונת של העיתון. "העסקה תקועה בגלל נתניהו", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של החייל השבוי גלעד שליט. הכותרת היא ציטוט מפי "גורמים במודיעין הגרמני", שמביא רונן ברגמן במסגרת תחקיר המתפרסם במוסף "7 ימים" (הכותרת הראשית השניה ביומיים של ברגמן בעיתון). על-פי הדיווח במוסף, אותם גורמים במודיעין הגרמני "התאכזבו מנתניהו בעקבות הפסקת השיחות בתחילת השנה" ו"הביעו ביקורת חריפה על ראש ממשלת ישראל".

"ראש הממשלה נראה לי כמי שבקבוק קטשופ קשיח לעומתו", כתב הקורא יובל רצון למערכת "7 ימים", בעקבות התחקיר של שחר גינוסר על תורמיו הזרים של נתניהו. מכתבו של רצון מתפרסם ראשון במדור המכתבים למערכת של המוסף. המשפט המצוטט לעיל נבחר להידפס בגופן גדול ומודגש במרכז העמוד.

"מי באמת אשם בכך שעשירי ישראל הגדילו את חלקם בעוגת ההכנסות בשנים האחרונות?", שואל סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "חלקו של המאיון העליון בהכנסות עלה חדות בשנים בהן כיהן בנימין נתניהו כשר האוצר", עונה פלוצקר. "נתניהו התחיל להוביל אז בארץ אותה מהפכה שמרנית שהובילו באמריקה ידידיו הקרובים מהצמרת הימנית של המפלגה הרפובליקאית [...] לא מיותר להזכיר כאן את אחד המממנים הבולטים של קבוצה זו: מלך הקזינו היהודי שלדון אדלסון".

חכמים יותר

"האמריקאים זועפים ונרגנים", כותב יואב קרני ב"גלובס", בטור המוקדש לבחירות שיתקיימו בשבוע הבא בארה"ב. "הם זעפו לפני שנתיים, כאשר הצביעו לטובת אובמה. אבל זה היה זעף עם השראה. הטוען הדמוקרטי לנשיאות הבטיח עידן חדש. נצחונו עורר התרוממות רוח, תקווה, גאווה. התבוסה החזויה בשבוע הבא תהיה בעיקרה מחווה של אכזבה מנשיא, שרוממות של 'שינוי בר-אימון' עמדה בגרונו, ומשבר כלכלי מתארך בקע מחלציו".

"בשבוע הבא ייערכו בחירות לקונגרס האמריקאי. כן, אני יודעת, זה נורא משעמם. כאילו – למי אכפת? אין לנו מספיק צרות משלנו?", כותבת לילך סיגן בפתח טורה ב"גלובס", שאף הוא מוקדש לבחירות בארה"ב. מיד בהמשך הטור טוענת סיגן כי דווקא מעניין להתבונן בבחירות בארה"ב ומתארת את הגישה של האמריקאים לאובמה במלים הבאות: "הוא איכזב, הוא מעצבן, הכלכלה עדיין במצב לא טוב, נתוני האבטלה מגעילים, והציבור האמריקאי לא מת על זה".

מפעם לפעם, במיוחד בשבועות שבהם קרני וסיגן מקדישים טור לאותו הנושא, הפער בין אחד הפובליציסטים הרהוטים והמשכילים ביותר בעיתונות העברית בימינו ובין אחת הפובליציסטיות שדורשת מקוראיה את מנת האינטליגנציה הנמוכה ביותר מאיים לנתק את החוט הדק שעדיין מחבר את שני הכותבים הללו תחת כותרת אחת – "עיתונאי".

נניח בצד את ההשוואה במסקנות שני הטורים, ונתמקד בסגנון. יש אנשים שאוהבים לקרוא טורים בסגנון שמתייחס אליהם בכבוד. זה גורם להם להרגיש חכמים יותר. יש אנשים שאוהבים לקרוא טורים בסגנון שמתייחס אליהם בגובה העיניים של התינוק שזוחל על רצפת חדרם. זה גורם להם להרגיש חכמים יותר. "גלובס" אינו זונח איש ופונה מדי סוף שבוע לשני הקהלים. בהשוואה למרבית כלי התקשורת בישראל, מצב זה הוא הרע במיעוטו.

ענייני תקשורת

עקיבא נוביק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי צמרת העיתון "ניו-יורק טיימס" סיירה בהתנחלויות. על-פי הדיווח, מו"ל העיתון ארתור זולצברגר, העורך הראשי ביל קלר, עורך מדור הדעות וראש דסק החוץ של העיתון סיירו בגדה המערבית כחלק מביקור בזק בן 24 שעות באזור.

במוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום" כותב העורך אהרון לפידות טור לרגל הגיליון ה-50 של המוסף. "הפנייה שלנו אל קהל הקוראים שלנו, כך החלטנו מראשית הדרך, תהיה חיובית ככל האפשר. נעסוק בנושאים המעניינים את מרבית הציבור – אך לא נוותר על נושאים שמעניינים חלקים מוגדרים בו. נדגיש את המאחד, ולא את המפריד, לא ניגרר להשמצות ולעיתונות נמוכת מצח, לא נקריב את כבודו של אדם לטובת חשיפת פרטים 'צהובים' על חייו. בכך, כך אני מאמין כעורך המגזין, אנחנו שומרים על ייחוד מסוים בנוף התקשורת הישראלית". בגליון "ישראל שישבת" השבוע, שתי כתבות מגזין בלבד. יובל בן-עמי התלווה לשיט בהשתתפות מאות הורים ואחים שכולים, ואילו רונן דורפן ריאיין את הטניסאית שחר פאר. כל יתר העמודים בגיליון מוקדשים לטורים אישיים ולמדור התרבות.

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" משלים דן מרגלית את המסלול שעבר המסמך המכונה "מסמך גלנט" בדרכו אל העיתונאי אמנון אברמוביץ'. על-פי מרגלית, אחד מהמועמדים לתפקיד ראש המוסד, שהוא מכנה "תובל", נפגש בבית-קפה הסמוך לכוכב-יאיר עם אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט ועם ד"ר גבי סיבוני. מדי פעם, כותב מרגלית, שוחחו על "מסמך גלנט", עוד לפני שידעו שהוא מזויף.

סיבוני, כותב מרגלית, "שאל אם תובל מכיר את העיתונאי אמנון אברמוביץ'. 'משהתאכזב לשמוע כי לא – הוסיף ושאל אם תובל מכיר מישהו היודע להגיע אל אברמוביץ'. הוא דווקא הכיר את אבי גוט, והם נסעו אליו ומסרו לו את המסמך שפורסם בחדשות ערוץ 2".

נועם שרביט מדווח ב"מעריב" על הצעת חוק חדשה להגבלת פרסום למוצרי אלכוהול.

איתי רום תוהה במוסף "G" של "גלובס" אם חנוך דאום קורא את העיתון שבו הוא כותב.