את בלבנו, לבנו תמיד

גם הבוקר מתמצים רוב הדיווחים על המשא-ומתן בין נציגי ישראל לנציגי הפלסטינים, מה שכונה פעם "תהליך השלום", בידיעות קטנות המופיעות בעמודים הפנימיים. בעוד שלושה ימים ייפגש נתניהו בוושינגטון עם אבו-מאזן וברק אובמה, השיחות על גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל יחודשו, אבל הדיון הציבורי על כך שואף לאפס. אין אמונה, אין סבלנות, אין עניין אפילו בקולות המתנגדים לדיונים.

הגבולות הבלתי מוגדרים של מדינת ישראל מגיעים בכל זאת לכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר, בזכות מחאה של כמה עשרות שחקנים ואנשי תיאטרון שפירסמו במהלך סוף-השבוע מכתב שבו הם מצהירים כי לא יופיעו באולם החדש שאמור להיפתח בקרוב באריאל.

ביום רביעי שעבר דיווח חיים לוינסון ב"הארץ" על הפתיחה הממשמשת ובאה של האולם, הראשון מסוגו בשטחים. כשהעלה לוינסון באותה הזדמנות את השאלה בדבר נכונותם של אנשי תיאטרון שמאלנים לקיים הופעות באולם, נענה בהיסוסים. בתוך יומיים התגבשו שני מחנות מוגדרים, בעד ונגד הופעות תיאטרון מעבר לקו הירוק.

"מעט מאוד נותר בשנים האחרונות מהקו הירוק", כותב הבוקר גדעון לוי בעמוד הדעות של "הארץ". גם מהתיאטרון הרפרטוארי בישראל נותר מעט מאוד בשנים האחרונות, ובכל זאת הוא מצליח לעמוד הבוקר במוקד הכותרות הראשיות של שלושת הטבלואידים הנפוצים במדינה.

"סערת חרם השחקנים", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב", הפחות מוצלחת מבין כל כותרות הבוקר. למקרא הכותרת הזו עולה תחושה כי עורכי העמוד הראשון ב"מעריב" מחויבים בחוזה לשלב את המלה "סערה", על הטיותיה השונות, בכותרתה ראשית אחת לכמה ימים, בין אם תתאים יותר ובין אם פחות (הכותרת הראשית של "מעריב" מיום שישי האחרון, "530,280 ילדים רעבים", היתה השקט שלפני הסערה).

לצד הכותרת הראשית, תמצית מאמר של בן-דרור ימיני, הכותב בין היתר: "החרם דנן איננו מוצדק. לא משום שאסור למחות נגד ההתנחלויות. ודאי שמותר. אלא שמדובר בחרם מפונק. מי שרוצה למחות, שילך לאריאל וידבר עם האנשים שם. שישמע אותם. שיבין אותם. שיתווכח איתם. [...] לפחות חלק מחותמי המכתב שייכים למחנה המאוס. [...] זה לא חרם על אריאל. זה חרם על זכותנו להגן על עצמנו".

עמיחי אתאלי, ערן סויסה ואריק בנדר מדווחים בהרחבה בעמודי הפנים של העיתון על יוזמת אנשי התיאטרון ועל התגובות לה. פסקת הפתיחה עילגת במידה מפתיעה: "היכל התרבות באריאל יפתח את שעריו לקהל הרחב בעוד יותר מחודשיים, אבל כל זה לא מפריע לשורת אמנים, פוליטיקאים ועסקנים להתקוטט בשאלת ההופעה מעל בימת ההיכל, לכשייפתח המסך". כל זה אינו מפריע לה להידפס בגופן מודגש כפסקת פתיחה.

"תושבי אריאל המתגוררים בסמוך להיכל נשמעו אמש בעיקר מאוכזבים", נכתב בהמשך הידיעה, ואחת התושבות תוהה: "דווקא שחקנים כאילו-נאורים, בעלי השקפה רב-תרבותית, מחרימים אותנו?". המצוטטת היא חסיה ויזל, "לא מתנחלת ולא כובשת", על-פי עדותה, אלא "מורה לספרות".

המסגור של הפרשה ב"מעריב" ביקורתי. הביקורת אינה עוסקת בעצם אכלוס השטח הכבוש, אלא על מחאת אנשי התיאטרון המסרבים להופיע בפני המתיישבים. גם ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" הטון נוטה לרעת אנשי התיאטרון.

"סרבנות על הבמה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ומאשימה את השחקנים, המחזאים והבמאים במה שמבחינת העיתון נחשב לאחד החטאים הגדולים ביותר שניתן להעלות על הדעת. צביקה ברוט מדווח כי "בסוף-השבוע כבר גובשה יוזמת חקיקה הקובעת כי שחקנים שיגרמו ביטול של הצגות בשל חרם יביאו לביטול התמיכה הממשלתית בתיאטרון שבו הם עובדים". על-פי ברוט, קרוב לארבעים חברי-כנסת הביעו תמיכה ביוזמה.

איתן הבר חתום על טור שכותרתו "תיאטרון האבסורד". הבר כותב כי "לא צריך להיות חסיד גדול של ארץ ישראל השלמה ושל המתנחלים ביהודה ושומרון כדי להבין שהפעם עשתה קבוצת הסרבנים צעד אחד יותר מדי". הבר מדגיש בטורו כי "באריאל גרים רבבות יהודים, מהם אנשי שמאל, וכמו שגם כספם מסבסד את משכורותיהם ואת תיאטראותיהם של הסרבנים, כך מגיעה להם מנת תרבות הגונה".

מתחת לטור של הבר תיבה תחת הכותרת "האם הייתם מופיעים באריאל?". תצלומי שישה זמרים מופיעים בה, ולצד כל אחד תשובתו על השאלה. כולם משיבים בחיוב גמור. "היא ככל עיר אחרת", אומר אייל גולן. "אחבק את תושביה", מבטיח שלומי שבת. "הופעתי באריאל לפני שלושה חודשים", מספרת שרית חדד. "מדובר בעיר שבכל הסדר עתידי עתידה להישאר במסגרת גושי ההתיישבות", טוען יהודה פוליקר (אגב, ימיני כותב בטורו ב"מעריב" כי "גם אם גושי ההתיישבות יישארו בכל הסדר עתידי בתחומי מדינת ישראל, עדיין יש בעיה עם אריאל, המצויה כ-20 ק"מ מהקו הירוק. אם רצוננו במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא במדינה אחת גדולה – ספק אם אריאל תישאר במקומה").

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מאמר מאת יועז הנדל בגנות יוזמת אנשי התיאטרון. "הרוב שם [באריאל] בעיקר בשל הצורך בחיים נורמליים", מסביר הנדל, ובהמשך כותב: "אני מממן אתכם גם כאשר מועלות יצירות שאינן תואמות את השקפת עולמי, וממשיך בכך גם כאשר אתם מתבטאים בניגוד לרצוני ולאמונתי".

זהו הטיעון הרווח הבוקר בקרב מתנגדי היוזמה. הוא הופך לכותרת חדשותית, אם כך ניתן לכנות אותה, המתפרשת לרוחב הכפולה הפותחת של "ישראל היום" – "הם שכחו מי משלם". לצד הכותרת מזכיר העיקרון השלישי של עיתון "ישראל היום" כי עורכיו מתחייבים "להיות הוגנים ומאוזנים". אכן, בתחתית הכפולה מופיעים שני מאמרים קצרים, בעד ונגד היוזמה החדשה.

"אריאל היא עיר בישראל מאז 1998, והיא תישאר בריבונותה בכל הסדר קבע עתידי", מודיע ח"כ אופיר אקוניס. "אולי שכחתם", הוא כותב בהמשך, "שאת האמנות שבשמה אתם מדברים גבוהה-גבוהה מממנים משלמי המסים במדינת ישראל". לסיום מודיע חבר-הכנסת לאנשי התיאטרון: "בשם חופש הביטוי והמחשבה של מיליוני ישראלים לאומיים, אני אומר לכם: תתביישו!".

"סירובם של אמנים להופיע בהיכל התרבות החדש של אריאל איננו חרם", כותב מנגד יהושע סובול. "זהו סירוב לעבור על החוק הבינלאומי, שאוסר על מדינה כובשת ליישב את אזרחיה בתחומי הטריטוריה הכבושה. [...] השטח שבו נמצאת אריאל לא סופח למדינת ישראל, והעיר איננה נמצאת בתחומי מדינת ישראל. כל ניסיון לחייב אזרח ישראלי לפעול במסגרת עבודתו בתוך שטח כבוש שנמצא מחוץ לגבולות המדינה הוא בלתי חוקי בעליל".

גם ב"ידיעות אחרונות" שני טורים מנוגדים, מאת עודד קוטלר ונתן דטנר, עובדה המעידה לכאורה על גישה נטולת פניות לסוגיה שבמחלוקת. למעשה, אין די בשני מאמרים המציגים עמדות מנוגדות כדי לאזן סיקור בעמודי החדשות של עיתון. איזון אינו חזות הכל, אך על מי שמצהיר כי האיזון הוא אחד מעקרונותיו ועל מי שמשתדל להבליט יחס מאוזן בסוגיה השנויה במחלוקת לדעת כי מוטלת עליו החובה לסקר באופן מאוזן קודם כל בכותרות ובידיעות החדשותיות, רק אחר-כך במאמרי הדעה.

ב"הארץ" אין יומרה לאיזון. חיים לוינסון ויהונתן ליס מדווחים על היוזמה ועל התגובות לה, ולצד דיווחם מתפרסם מאמר מאת יוסי שריד תחת הכותרת "אמנים הם לא חיילים". בעמוד הדעות, כאמור, מתייחס גדעון לוי להצהרת אנשי התיאטרון. שני המאמרים הללו תומכים במחרימים. בחלק ב' מראיינת ליה פן את השחקן ישי גולן, שאף הוא תומך במחרימים. "אני מופיע בהצגה עם פלסטינים", אומר גולן. "איך אני יכול לעמוד איתם על אותה הבמה כשאני מופיע גם בשטחים?".

בפינה "אמש בתיאטרון" כותב מיכאל הנדלזלץ על שתי הצגות שראה אתמול בתיאטרון בית-ליסין – "נדל"ן" ו"הפי-אנד". "קשה לענות על השאלה אם התיאטרון היה טורח להעלותן אלמלא נכתבה האחת על-ידי איש התקשורת רוני קובן, והשנייה על-ידי עדו נתניהו, אחיהם של", כותב הנדלזלץ. "הן אינן שונות בהרבה מן הממוצע הרגיל של התיאטרון כשהוא מעלה מחזה מקורי". בסיום רשימתו קובע המבקר: "אם ליוצרים ולשחקנים אין בעיה עם זה, אלה שתי הצגות מצוינות להציג בהיכל התרבות החדש באריאל".

בדרכי נועם

"הגיע הזמן להודיע בכל עיר, כפר ופלך שהמבקרים כותבים רק מתוך קנאה, בורות וחוסר עבודה אחרת", קובע הבוקר גיא מרוז, במדור "אמש בתיאטרון" המתפרסם בעיתון "מעריב". "אילו היו יודעים לעשות משהו אחר, כמו ליצור, לביים או לשיר, היו עושים דווקא את זה, אבל לא הסתייע להם, ולכן הם מבקרים אמנות או תיאטרון וטלוויזיה".

מרוז צפה לאחרונה במחזמר "לילה לא שקט", המבוסס על שירי שלמה ארצי, וחזר נלהב. הבוקר הוא מפרגן ביד רחבה: "המון-המון זמן לא ראיתי כמות כזו של כישרון, המון זמן לא חטפתי עוצמה כזו של זמרים וזמרות תוך כדי ביצוע של מוזיקה כל כך מקסימה [...] 'לילה לא שקט' הוא ערב של הנאה ענקית, ערב של אושר מלא עצב וכישרון".

אבל הכותרת לטורו של מרוז אינה "ערב של הנאה ענקית" אלא "קנאתם של המבקרים". "הלכנו הביתה, אני ואשתי הוילנאית, לגמרי לא לאיבוד דרך מרפסת", מתאר מרוז את תחושותיו אחרי הצפיה בהצגה. "יש אנשים שדווקא הייתי דוחף מהמרפסת (קומת קרקע כמובן, אני לא איש אלים) – את אלה שכתבו ביקורות נורא לא טובת שהמחזמר הזה חטף".

כותרת ראיון [עופר מתן] עם מרוז, שהתפרסם בסוף השבוע האחרון ב"העיר – תל אביב" קראה: "מי שתוקף אותי באלימות - חוטף חזרה באלימות", ציטוט מדבריו.

לקנות מה שבאמת אוהבים

רובו של השער האחורי של "ישראל היום" מוקדש הבוקר למודעות מטעם חברות נופש. טיסות ומלונות, דילים וטיולים מאורגנים מסודרים מלבנים-מלבנים לנוחות הקורא. אין בשער האחורי מודעה לשיט תענוגות בספינת גולדן-איריס. מודעה זו מופיעה עמודי הפנים של העיתון, ככתבה במדור התיירות.

"חמישה ימים על הגולדן-איריס מלמדים מה באמת עומד מאחורי צמד המלים המפתה 'שיט תענוגות'", נכתב בכותרת המשנה לכתבה. למשמעות המלה "באמת" גמישות מרשימה.

"בפעם הראשונה הבנתי שכדי להגיע לחו"ל לא חייבים לסחוב מזוודות ממקום למקום, להידחק בתורי ענק בדיוטי-פרי ולהתענות כמה שעות במטוס. אפשר פשוט לתת לים להוביל אותך, וליהנות מכל רגע", נכתב בפתח הכתבה, ומאותו הרגע המחמאות זורמות ברצף.

האונייה היא "הגדולה ביותר הפוקדת את נמלי ישראל" ובעלת "היסטוריה מפוארת" (נבנתה ב-1977, עובדה שאיכשהו מוצגת לזכותה); לחנויות הדיוטי-פרי שעליה "יתרון אדיר" – "אין מה לרוץ, החנויות פתוחות במשך רוב ימי השיט, ויש כל הזמן שבעולם להתלבט ולקנות מה שבאמת אוהבים"; אנשי הצוות "דואגים שתיהנו מכל דקה"; הירידה לחופים "נוחה מאוד".

בפסקאות המסיימות את הטקסט מוסרת המסכה, ואין עוד ניסיון להחביא את המודעה מאחורי כסות של רשימה המציגה כביכול התרשמות אישית משיט בספינה. הכותבת, יעל משעני, מדווחת כי "לקראת החגים, אם אתם מחפשים נופש 'הכל כלול', עם טעימות של חו"ל המהולות באווירה ישראלית ומסורת יהודית, אוניית קרוז זו הכתובת. בחודש ספטמבר מציעה מנו-ספנות מגוון חופשות לכל המשפחה, והמחירים נוחים". מיד אחר-כך היא מפרטת את מחירי המבצע.

מתחת לשורה התחתונה מופיע בגופן קטן הכיתוב "גילוי נאות: הכותבת היתה אורחת מנו-ספנות". מה באמת עומד מאחורי המלים הללו? עסקה בין עיתון למשווק מוצר מסחרי: פינוק תמורת פרגון.

העיתון אף טרח לכלול את המודעה בדמות כתבה בידיעון היומי שלו, המכיל רק כמה מתוכני הגיליון המודפס. מן הסתם שירות שהתחייב לו בהסכם מול חברת מנו-ספנות. קשה להאמין שאיזשהו עורך היה בוחר להפיץ את הכתבה הזו משיקולים עיתונאיים צרופים.

אין בעסקה כזו כל חידוש, היא מתבצעת זה שנים ארוכות. אך ב"ישראל היום" היא נפוצה יותר מאשר בכל עיתון אחר. ההסכמה של העיתון לשתף פעולה עם יוזמות כאלו פוגעת באמינותו ובתדמיתו כעיתון עצמאי. זו פגיעה מצערת, במיוחד עבור כלי תקשורת שמלכתחילה חשוד כמוטה מטעמי מימון.

רב-אלוף שמועתי

"על-פי השמועות, בועז הרפז יפיל את התיק על הרמטכ"ל או על סביבתו", כתב ביום שישי האחרון בן כספית במדורו הקבוע ב"מוספשבת" של "מעריב". ציטוט השמועות אף פתח את כותרת המשנה של טורו.

הדיווחים הבוקר על ההתפתחויות האחרונות בחקירת הרפז מזכירים שלא מומלץ לפרסם שמועות, לפחות לא בהבלטה יתרה. "הרפז הודה בזיוף מסמך גלנט", נכתב בכותרת ידיעה על הפרשה ב"הארץ" [תומר זרחין]. "בועז הרפז שינה את גרסתו – והודה", קוראת כותרת ידיעה ב"ישראל היום" [איציק סבן והדס שטייף]. "זייפתי כדי לעזור לרמטכ"ל", מצוטט הרפז ב"ידיעות אחרונות" [ירון דורון]. ב"מעריב" הכותרת היא "הגרסאות של הרפז" [אבי אשכנזי].

באחת הגרסאות "סיפר שקיבל את המסמך דרך הטלפון", מדווח אשכנזי. "החוקרים ממשיכים להאמין שלמלאכת הזיוף קשורים גורמים נוספים שניסו לשבש את מינוי הרמטכ"ל", מדווחים סבן ושטייף ב"ישראל היום". דן מרגלית כותב הבוקר: "המדליף ד"ר גבי סיבוני קיבל את המסמך מלשכת הרמטכ"ל. אך לא היה הצינור היחיד אל העיתונאי אמנון אברמוביץ'. לא אליו התכוון פרשן ערוץ 2 כאשר סיפר כי המקור אמין והוא מכירו כבר כ-30 שנים. אם כן, מי הוא? בכיר לשעבר במערכת הביטחון. חשיפת שמו קרובה מאוד".

ענייני תקשורת

צביקה ברוט מדווח ב"ידיעות אחרונות" על הצעת חוק חדשה של ח"כ ניצן הורוביץ, ולפיה המשטרה לא תוכל לדרוש מעיתונאים שיחשפו את מקורותיהם.

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח [רויטרס] כי הוגש כתב אישום נגד מומחה במשרד ההגנה של ארה"ב החשוד כי הדליף דו"ח מודיעין סודי לעיתונאי.