ארקדי גאידמק בשוק מחנה-יהודה (צילום ארכיון: יוסי זמיר)

לא כל הגייטים דומים

ארקדי גאידמק ידע ימים יפים מאלה בעיתונות הישראלית. פעם, די היה בשחרור הצהרה מגלומנית כדי להביאו לשער "ידיעות אחרונות". הבוקר, אין די גם בהרשעה בסחר בלתי חוקי בנשק וגזר דין של שש שנות מאסר על-ידי בית-משפט צרפתי. גאידמק, שהורשע אתמול בשל מעורבותו בפרשת "אנגולה-גייט", נדחק הבוקר משער העיתון הנפוץ בישראל לטובת גיבור אחר של טלנובלת האקטואליה הישראלית, אליאור חן, ששב הלילה מברזיל לישראל ("שובו של סדיסט", לשון הכותרת הראשית של העיתון).

בצר לו מוזמן גאידמק, היושב ברוסיה בימים אלה, להתנחם ב"הארץ" וב"מעריב", שם הוא עדיין חומר לוהט דיו לשער וכותרת ראשית. "מערכת המשפט בצרפת זכתה בהישג מרשים", כותב יוסי מלמן ב"הארץ" בטור פרשנות על החלטת בית-הדין, ומסביר שקטן מאוד הסיכוי שגאידמק יבוא לישראל, בשל חששו שיוסגר לצרפת. מלמן מוסיף: "הפרשה הזו, הבאה אל סיומה, מעוררת כמה הרהורים נוגים על החברה בישראל ועל התקשורת, שהפכה עבריין נמלט, החשוד בעבירות קשות, לגיבור בינלאומי. שועי הארץ חיזרו אחריו, זכו ממנו להבטחות והתעלמו לחלוטין מהעובדות כפי שנוסחו באופן ברור מכתב האישום נגדו. גם כשנשמעו קולות שביקשו להצביע על כובד העבירות שיוחסו לו, העדיפו הרוב להתעלם מהן, אולי משום שבמדינת ישראל הסחר בנשק הפך למעין 'בון טון' ולענף ייצוא מרכזי, עד שאיש אינו מתרגש מעבירות מסוג זה".

ברוח דומה כותב יוסי שריד, אף הוא ב"הארץ", ומזכיר כי לפני שנים אחדות הגיש גאידמק תביעה נגדו ונגד העיתון בעקבות מאמר שכתב. גם מלמן, אגב, נתבע בעבר על-ידי גאידמק בשל פרסומיו על אודותיו.

כיצד מסוקרת הרשעתו של גאידמק בעיתון "מעריב", שאבי המוציא לאור שלו, יעקב נמרודי, התפרנס בעבר מסחר בנשק, ובין היתר שימש מתווך בעסקת "איראן-גייט", שבמהלכה נמכרו לאיראן כלי נשק תמורת שחרור בני-ערובה, שעה שמדינה זו היתה בעיצומה של מלחמה מרה עם עיראק? בהבלטה ובהרחבה, כראוי. כותרת ראשית ("אסיר נמלט"), ידיעה אינפורמטיבית [אלי ברדנשטיין ונדב איל] ותיבה נרחבת יחסית המפרטת את תולדותיה של פרשת "אנגולה-גייט" [אלי ברדנשטיין].

עקוב אחרי

גם תוכניתה של אילנה דיין, "עובדה", עסקה אתמול בעסקאות נשק מפוקפקות, של ישראל בהודו. ירון פריד, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", תוהה אם משמעות שמו של אתר האינטרנט "טהלקה", שבו מועסקת העיתונאית החוקרת שנפגשה עם דיין בהודו, היא "עובדה". התשובה שלילית. משמעות המלה טהלקה היא פלפל חריף, וגם סנסציה.

שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של "ישראל היום", מדגישה כי מרבית הכתבה של דיין על שחיתויות בעסקי מכירת נשק ישראלי בהודו מסתמכת על חומרים שכבר פורסמו (חנוך מרמרי כותב על כך בטורו כאן, באתר "העין השביעית"). "האם תיפתח חקירה?", שואלת זיו, "והאם תזכה דיין בפולו-אפ? בלי אלה, הכלבים ינבחו או ישחדו או יקבלו ג'ובים והשיירה תעבור, וגם דיין תעבור לתחקיר הבא". בינתיים, הפולו-אפים היחידים לכתבה בעיתונות המודפסת הם ביקורות הטלוויזיה.

הבור יוצא זכאי

זוהר סוסנקו מדווח ב"מעריב" כי צו איסור פרסום חדש בא לעולם. הפעם עניינו חקירת מותו של ליאוניד קורלנד, שנהרג בסוף השבוע האחרון כתוצאה מנפילה לבור מים ליד נתניה. ראשית, מדווח סוסנקו, עלה חשד כי הנפילה לבור היתה תוצאה של טעות. "כעת, בעקבות התפתחויות בתיק", כותב סוסנקו, "בודקת המשטרה כיוונים נוספים שנאסרו לפרסום על-ידי צו בית-משפט".

כל קורא אינטליגנטי יכול להבין כי ככל שהבור הולך ומתנקה מחשדות לגבי מניעיו, האשמה מנווטת אל גורמים אנושיים יותר. אם אחד הגורמים האלה הוא שהפגיש מלכתחילה את קורלנד והבור, ברור כעת גם לו כי הוא נמצא על הכוונת המשטרתית. אם כך, מה הטעם בצו איסור הפרסום?

חנוך מרמרי עמד על האבסורד ההולך וגובר בצווי איסור פרסום בשני טורים שפירסם כאן לאחרונה. הבוקר, מאמר המערכת של "הארץ", המקבל הפניה בולטת משער העיתון, יוצא אף הוא נגד התרבות צווי איסור הפרסום ופגיעתם בזכות הציבור לדעת. "יד המשטרה המבקשת את הצווים וידי השופטים המאשרים אותם קלות מדי", נכתב במאמר, המזכיר את ביזוי בתי-המשפט באתרי אינטרנט המפירים את הצווים על ימין ועל שמאל, וקורא לשינוי עקרוני בהליכי הוצאתם: "ראוי להפקיד את הסמכות הגורפת לחיסיון בידי נשיאי בתי-המשפט המחוזיים וסגניהם, כשם שרק בידיהם נתונה הסמכות החוקית להתיר האזנות סתר. ראוי גם להעניק זכות עמידה לכלי התקשורת, כמו גם לארגונים חברתיים ונציגי ציבור אחרים המייצגים את הזכות לדעת, בטרם מתן איסור שיפוטי על פרסום".

הצעת הגשה

המדפדף בעיתוני הכלכלה הבוקר, בין אם מדובר ב"כלכליסט", "דה-מרקר" או מוסף "עסקים" של "מעריב", נתקל במודעה בולטת של גינדי-החזקות, חברה המשווקת את מיזם הבנייה החדש שלה בתל-אביב במלוא המרץ. מסע שיווק זה הוא מהבולטים בשבועות האחרונים, ואף השתלט בהזדמנות אחת על כל כפולת האמצע בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות", פלטפורמה נכבדה לכל הדעות.

גם בגליון "גלובס" שחולק אתמול למנויים מופיעה המודעה של גינדי-החזקות, אלא שבעיתון זה היא מופיעה פעמיים. הפעם השנייה היא במדור "בדק בית" של דרור מרמור. במקום לבדוק בית, בדק מרמור את המודעה של גינדי ומצא כי תצלום ההדמיה המוצג בה מטעה. בתצלום נראים שלושת מגדלי הדירות המשווקים לציבור כשסביבם מרחבים פתוחים. בפועל, דיירי המגדלים יחיו במיזם שסביבו מגדלי דירות נוספים.

"ההדמיה הצבעונית של גינדי", כותב מרמור, "שוכחת את כל מפלצות הבטון שיקומו מסביב. אבא שלהם בעצמו, יגאל גינדי, זכה ביוני השנה במכרז לשני מגדלים בני 30 קומות במקום. אבא שלהם גם הודיע כי יתמודד במכרז על השוק הסיטונאי הסמוך, שיכלול 300 אלף מ"ר (בהם 1,800 דירות לפחות). מאחורה, אגב, כבר עומדים שלושה מגדלי משרדים – מגדלי פלטינום, מילניום והתיכון – שנעלמו באדיבות הפוטו-שופ".

מרמור מדגיש כי ריטוש תמונות המחשה במודעות של מיזמי נדל"ן הוא תופעה ידועה ורחבת היקף.

בתשובה לטענות על הדמיה מטעה, אומר למרמור שרון מומן, סמנכ"ל השיווק של גינדי-החזקות, כך: "אני יכול להראות רק את מה שאני בונה. כל מי שקנה מכיר את המקום בעל-פה, והוא לא שאל שום שאלה על התב"ע (תוכנית בניין עיר). מעבר לכך, יש הערה שאומרת שההדמיה להמחשה בלבד ושייתכן שייבנו מבנים נוספים על-פי התב"ע".

טלו, אם יש ברשותכם, גיליון עיתון ומצאו את המודעה של גינדי. עכשיו חפשו את הערת ההמחשה. תמצאו אותה כתובה בגופן דק, על גבול השקיפות, וממוקמת בפינת המודעה, על צד ימין של העמוד, כשהיא כתובה מלמטה למעלה. מי שמוצא, וקורא, מוזמן לתהות מה הטעם בהערה כי "ההדמיה להמחשה" כשהמחשה אינה רק שגויה, אלא גם מטעה?

שלח לחמך

איש העסקים אילן בן-דב, המתמודד בימים אלה על קניית חברת 012 סמייל מידיו של שאול אלוביץ', רכש כמה עמודים בעיתונות הכלכלית לצורך פרסום מודעת ברכה לאלוביץ', לרגל רכישתו את חברת בזק.

זוטות

מתן צורי מדווח בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" כי אמו של אפיק אוחיון, שנהרג לפני חמש שנים מפגיעת קסאם, ילדה בת.

ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי עיריית מעלה-אדומים מעסיקה פלסטינים לפי חוקי העבודה הירדניים משנת 1965, מדיניות המאפשרת לה להתחמק מתשלום פנסיה ומתן זכויות סוציאליות בסיסיות.

המרכז וימינה

במאמר המתפרסם בעמודי החדשות של "מעריב" קורא הבוקר מנחם בן למדינת ישראל לפרוש מארגון האומות-המאוחדות. "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", מסביר בן, ובאותה הזדמנות ממליץ לנתק גם את היחסים עם טורקיה.

ח"כ אופיר אקוניס מהליכוד מונה במאמר המתפרסם בעמודי הדעות של "מעריב" את נקודות הזכות של ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין מן הזווית הימנית. בין היתר מזכיר אקוניס כי "כסגן מפקד מבצע דני במלחמת העצמאות היה בין האחראים לגירושם של 60 אלף ערבים מאזור השפלה, מרמלה ולוד".

ענייני תקשורת

אמיתי זיו מדווח ב"דה-מרקר" כי חברת פלאפון מנהלת מגעים עם "ידיעות אחרונות" לקראת השקת קורא ספרים דיגיטלי.

צבי זרחיה מנסה להסביר באותו עיתון מדוע ישראל-ביתנו מתנגדת להארכת זכיונו של ערוץ 10. בין ההסברים – הכנת תחקיר בערוץ על ליברמן, הפעלת לחץ להכללת ערוץ 9 בחבילת השידורים הצרה, ופרסום תחקיר על עסקיו של לב לבייב, בעל השליטה בערוץ הרוסי.

מיכל תוסייה-כהן מדווחת ב"כלכליסט" כי הזוכה במכרז על ערוץ 10 יוכל לשמור על המותג "ערוץ 10".

במדור חדשות החוץ של "הארץ" שתי כתבות מתורגמות מהעיתון "לה-מונד". האחת מדווחת כי העיתון הספרדי "אל-פאיס" נאסר להפצה במרוקו, לאחר שפורסמו בו קריקטורות ביקורתיות על בית המלוכה, צעד שננקט בשבוע שעבר גם נגד "לה-מונד". האחרת מדווחת כי שליחת "לה-מונד" לתוניסיה נתונה להתקפה ארסית בימים האחרונים מצד כלי התקשורת הממלכתיים במדינה, בעקבות סדרת כתבות על נשיאהּ.

במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מדווח [דן לביא וסוכנויות הידיעות] כי שני תושבי שיקגו הואשמו כי תיכננו "לבצע פיגוע נגד העיתון הדני שפירסם את הקריקטורות נגד הנביא מוחמד".

חגי חיטרון כותב במגזין "גלריה" החודשי על ההבדלים בין דיווח "הארץ" ו"על המשמר" על מות סטאלין. אגב, כעורכת המגזין הפעם שימשה ליסה פרץ לבדה, ללא שי גולדן, שותפה בעריכת הגליונות האחרונים, שהתמנה לאחרונה לעורך מוסף "הארץ".

לי-אור אברבך מדווח במוסף "המגזין" של "מעריב" כי מנהל התחנה 88FMהחליט להחרים את כנס אילת לעיתונות משום שמארגני הכנס לא הזמינו נציג מטעם התחנה להשתתף בדיון על מוזיקה ברדיו.

העיתון "דה-מרקר" מקדם בהבלטה ראיון עם אריאנה הפינגטון, שאמור להתפרסם מחר. באופן סמלי, תצלומה של הפינגטון בעמ' 4 מסתיר חלק מכותרת הידיעה החדשותית המופיעה בו.

מוסף הספורט של "הארץ" כולל היום תריסר עמודים, פי שלושה מאשר בימים רגילים.